אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ' נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

מ' נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

תאריך פרסום : 16/07/2017 | גרסת הדפסה
פש"ר
בית המשפט המחוזי חיפה
40608-09-12,27783-09-12
02/07/2017
בפני השופט:
שמואל מנדלבום

- נגד -
"החייבים":
1. ד.מ.
2. ז.מ.

עו"ד ציפי פריד - למפיטר- הנאמנת
"הכונ"ר":
הכונס הרשמי מחוז חיפה
החלטה
 

פתח דבר

  1. בפני ערעור של החייב ד.מ. (להלן-"החייב") כנגד החלטת הנאמנת -עו"ד ציפי פריד-למפיטר (להלן-"הנאמנת") לאשר תביעת חוב של הנושה יהודה מלכי (להלן- "הנושה") בתיק פש"ר 40608-09-12.

    במסגרת הדיון בתיק הפש"ר העלה החייב טענות כנגד אישור תביעת החוב, ובהתאם להחלטת בית המשפט (כבוד השופטת ע. אטיאס) מיום 14.11.16, טענות החייב יחשבו כערעור אשר הוגש בהתאם להוראות סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן-"הפקודה"). לאור החלטה זו, הוגשו בתיק כתבי טענות מכל הצדדים הרלוונטיים, וכן נשמעו טיעונים בפניי וכעת עלי ליתן את הכרעתי.

     

    התשתית העובדתית הרלוונטית

     

  2. ביום 21.11.12 ניתן צו כינוס לנכסי החייב. ביום 8.4.13 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת בפש"ר 27783-09-12 –מ.ז. (להלן-"החייבת"). הדיון בשני התיקים אוחד ועו"ד ציפי פריד-למפיטר מונתה כמנהלת מיוחדת של שני החייבים. ביום 16.7.15 הוכרזו החייבים כפושטי רגל והמנהלת המיוחדת מונתה כנאמנת.

  3. הנושה, יהודה מלכי (להלן-"הנושה"), מי שהיה זוכה בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגד החייב בשנת 1994, הגיש לנאמנת תביעת חוב על סך 474,914 ₪, הנסמכת על פסק דין מיום 28.11.96 שניתן בת"א 2225/94 בבית המשפט השלום בחיפה, בו חויב החייב לשלם לנושה סך 79,064 ₪ בתוספת הצמדה וריבית, וזאת, כפי שנרשם בפסק הדין, "בכפוף ליתרת הסחורה שעדיין לא סופקה" (להלן- "פסק הדין").

     

  4. הנאמנת אישרה לנושה סך של 237,204 ₪ (נספח א' לדו"ח הנאמנת מיום 15.6.16), וכנגד החלטה זו הועלו טענות החייב. 

     

    טענות הצדדים

     

  5. בתיק זה הוגשו מספר רב של כתבי טענות שבהם העלו הצדדים את טענותיהם ביחס לתביעת החוב של הנושה.

     

    טענות החייב מיום 16.8.15:

     

  6. כבר ביום 16.8.15 במסגרת דיון על תכנית הפירעון, טען החייב כי הסחורה אותה סיפק הנושה לחייב הייתה פגומה, וכי בכל מקרה הנושה סיפק לחייב רק מחצית הסחורה בשווי של 35,000 ₪ ואילו תיק ההוצאה לפועל נפתח על סך של 95,144 ₪, ולפיכך טען החייב כי יש לבדוק מחדש את תביעת החוב של הנושה.

     

    תשובת הנושה מיום 6.10.15:

     

  7. ביום 6.10.15 הוגשה תשובת הנושה, ובמסגרתה טען ב"כ הנושה כי: "איתרע מזלו של החייב, והמסמכים הנוגעים לתביעת החוב של הנושה נשמרו היטב אצל ב"כ הנושה".

     

  8. הנושה הוסיף וטען כי הוא ייצר עבור החייב את כל הסחורה אותה הזמין החייב, ואף סיפק לחייב מחצית מהסחורה, והמחצית השנייה נשארה במפעלו עד שהחייב ישלם את התמורה עבור הסחורה.

     

  9. כמו כן טען הנושה כי כל טענות החייב ביחס לפגמים בסחורה שיספק הנושה, נבדקו על ידי בית המשפט ונדחו, ובאשר להוראה בפסק הדין אשר לפיה על החייב לשלם את מלוא התשלום בכפוף לאספקת מלוא הסחורה, טען הנושה כי מה שקבע פסק הדין הוא שכאשר החייב ישלם את מלוא החוב הפסוק, הוא יהיה זכאי לקבל את יתרת הסחורה שלא סופקה.

     

    טענות החייב מיום 18.7.16:

     

  10. בתגובתו לדו"ח מטעם המנהלת המיוחדת, מיום 18.7.16, חזר החייב וטען כי הנושה הגיש את החוב נשוא תביעת החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל על סך 95,144 ₪ בעוד כל גובה החוב לפי הסחורה שקיבל החייב הוא בסכום של כ- 30,000 ₪ בערך בלבד. וכן הפנה החייב לטענות שהעלה במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בעבר בינו לבין הנושה לפיהן הסחורה שסופקה לו על ידי הנושה הייתה פגומה, ולטענת החייב אף בית המשפט הורה לנושה להחזיר מחצית מהסחורה. החייב טען כי הנושה פתח את תיק ההוצאה לפועל על סכום חוב מנופח ולא ריאלי וביקש מהמנהלת המיוחדת לבדוק את תביעת החוב בשנית לאור טענותיו אלו.

     

    תגובת הנאמנת מיום 12.8.16

     

  11. הנאמנת, בתגובתה מיום 12.8.16, ציינה תחילה כי השגותיו של החייב המפורטות לעיל הן חזרה על טענות קודמות של החייב שנבדקו כבר על ידי הנאמנת והכרעת הנאמנת בתביעת החוב ניתנה לאחר בדיקת השגות החייב.

     

  12. הנאמנת גם ביקשה להבהיר כי כל ההשגות שהועלו על ידי החייבים, לרבות אלו הרלוונטיות לתביעת החוב של הנושה דנן, אינן מגובות באסמכתאות ולגופן של השגות החייב, הנאמנת טענה כי בניגוד לטענת החייב, סכום קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל שפתח הנושה כנגד החייב היה בסך 79,064 ₪ כפי שפורט בפסק הדין.

     

  13. הנאמנת הוסיפה כי אכן באותו פסק דין נקבע כי על החייב לשלם לנושה את הסכום הנ"ל כפוף לקבלת הסחורה אשר עדיין לא סופקה, אך החייב לא המציא אסמכתא שיש בה כדי להעיד על כך כי הסחורה לא סופקה לחייב.

  14. הנאמנת הוסיפה וטענה כי הליכי גביית החוב התנהלו בהוצאה לפועל במשך 18 שנים, וחוב הקרן לא תוקן ובמידה ולחייב היו השגות במהלך השנים בנוגע לחובו לנושה, הרי עמדו בפניו כל האמצעים המשפטיים להפחית את החוב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

     

  15. הנאמנת הדגישה כי גם כיום החייב לא הציג בפניה אסמכתא המצדיקה הפחתת סכום הקרן, ומשכך החוב אושר כפי שהחליטה בתביעת החוב.

     

    תשובת החייבים מיום 29.6.16:

     

  16. החייב, בתגובתו מיום 29.9.16, שב וטען כי יש להפחית את ערך מחצית הסחורה שלא סופקה מגובה החוב והוסיף כי אין בידיו מסמכים רלוונטיים לטענה כי הסחורה לא סופקה מאחר וחלף זמן כה רב מאז.

     

    תגובת הנושה מיום 20.12.16:

     

  17. הנושה בתגובתו מיום 20.12.16, טען כי החייב מנוע מלטעון כי נפגע מהחלטת הנאמנת ו/או הכונ"ר ולכן אין לו זכות להגיש בקשה לפי סעיף 150 לפקודה, משום שבקשה לפי סעיף זה יכולה להיות מוגשת רק על ידי מי שנפגע מהחלטת הנאמן.

     

  18. לגופו של עניין טוען הנושה כי יש לדחות את השגות החייב ולהשאיר את החלטת הנאמנת לאשר את תביעת החוב כפי שאושרה על כנה, וזאת מאחר וכל הטענות שהעלה החייב כנגד תביעת החוב והחלטת הנאמנת לאשר את הסכום שאושר, נדונו בבית המשפט השלום בשנת 1995 ונדחו בפסק הדין המנומק עליו נסמכת תביעת החוב, לאחר שמיעת ההוכחות ומשלא נטען כי הנסיבות החיצוניות של מתן פסק הדין היו נסיבות של מרמה, קנוניה או עיוות דין, צדקה הנאמנת בכך שאישרה את תביעת החוב. בהקשר זה הסתמך הנושה על סעיף 13 לפקודה.

     

  19. הנושה הוסיף וטען כי החייב אינו טוען כי לאחר מתן פסק הדין אירע אירוע המצדיק את הפחתת החוב הפסוק נשוא תביעת החוב והחייב לא פעל בדרך כלשהי להפחתת החוב הפסוק במהלך של כ-20 שנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין. לטענת הנושה, החייב הפר את התחייבויותיו על פי החוזה שנכרת בינו לבין החייב בשנת 1993, ולא פעל לפי הוראות פסק הדין ולכן הוא מנוע היום מלבקש להפחית את החוב הפסוק. לשיטת הנושה, פסק הדין עליו נסמכת תביעת החוב, בסעיף 19, התנה את אספקת יתרת הסחורה לחייב בכך כי החייב ישלם לנושה תחילה, עם מתן פסק הדין, את התמורה לסחורה שכבר סופקה ומשלא עשה כן, אין לחייב זכות לטעון שמעשה או מחדל מצד הנושה מצדיק את הפחתת החוב הפסוק.

     

    תשובת החייב מיום 25.1.17:

     

  20. החייב בתשובתו מיום 25.1.17, חזר על הטענה כי הסחורה שסופקה לו על ידי הנושה הייתה פגומה בניגוד למה שצוין בחוות הדעת של מכון התקנים שהונחה בפני בית המשפט השלום לצורך מתן פסק הדין וטען עוד, בניגוד למה שטען הנושה בתגובתו, כי הוא אכן פנה אליו לאחר שניתן פסק הדין על מנת שיספק לו את יתרת הסחורה אך הנושה התנה זאת בתוספת תשלום (ובלשון החייב: "שקל עבור כל מוצר"). החייב טוען כי כל עוד יתרת הסחורה לא הועברה לידיו, ממילא הוא לא היה צריך לשלם את התשלום שהושת עליו בפסק הדין.

     

    תגובת הנאמנת מיום 14.2.17:

     

  21. הנאמנת, בתגובתה מיום 14.2.17, חזרה על הטענות שהעלתה בהתייחס להשגות החייב בתגובתה מיום 12.8.16 והוסיפה כי מדובר בניסיון של החייב לשנות מקביעותיו של פסק דין אשר ניתן לפני למעלה מ-20 שנה, לאחר שבית המשפט שמע ראיות, ולגביו לא הוגש ערעור על ידי החייב. ככל שהיו לחייב טענות כנגד פסק הדין, היה עליו להגיש עליו ערעור או לכל הפחות לטעון במסגרת הליכי ההוצאה לפועל אשר התנהלו כנגדו במשך השנים.

     

    טיעונים נוספים 

  22. בדיון שהתקיים בפניי ביום 15.2.17, הדגישה ב"כ החייבים כי התנאי בפסק הדין עליו נסמכת תביעת החוב לא קוים (אספקת יתרת הסחורה לחייב) על ידי הנושה ועל כן ביקשה בדיקה נוספת של תביעת החוב.

     

  23. הנושה, בהשלמת טיעון שהגיש ביום 16.2.17, חוזר למעשה על הטענות שהעלה בתגובות קודמות, וכן טען כי אילו היה ממש בטענת החייב לפיה הוא פנה לנושה והלה דרש תוספת תשלום מעבר למה שנקבע בפסק הדין , הוא בוודאי היה מגיש בקשה מתאימה בטענת "פרעתי" להוצאה לפועל ומשלא עשה כן , הדבר מעיד שטענות החייב הומצאו לאחרונה ואין בהן ממש.

     

  24. בהשלמת טיעון שהוגשה מטעם החייב ביום 20.2.17, טען החייב, תוך דחיית הפרשנות שמציע הנושה לסעיף 19 לפסק הדין, כי הנושה עצמו לא פעל למימוש פסק הדין, משלא סיפק לחייב את יתרת הסחורה, ואין אפוא כל הצדקה לחייב את החייב בתשלום עבור סחורה שלא סופקה לו. מכאן, לטענת החייב, יש להפחית החוב באופן שהחייב יישא בתשלום רק עבור חלק הסחורה שסופק לו (קרן בשווי של כ- 37,600 ₪). ב"כ החייבים טענה עוד כי החייב לא היה מיוצג בהליך שהתנהל בבית המשפט השלום בינו לבין הנושה וכי אינו אדם נורמטיבי ולכן לא הגיש בקשה כלשהיא לתקיפת פסק הדין או הפחתת החוב במסגרת ההוצאה לפועל.

     

  25. להשלמת התמונה יצוין כי החייב תמך מספר פעמים את טענותיו בתצהיר מטעמו בעוד שמטעם הנושה לא הוגש תצהיר תמיכה כלשהו של הנושה.

     

    דיון והכרעה

  26. לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין השגות החייב על החלטת הנאמנת בתביעת החוב של הנושה להתקבל באופן חלקי, הכל כפי שאנמק להלן;

     

  27. כאמור לעיל בפנינו ערעור על הכרעת הנאמנת בתביעת חוב שהוגשה על ידי הנושה, ובאשר לתפקיד הנאמנת בבדיקת תביעות חוב כבר נאמר על ידי בית המשפט העליון כי:

     

    "כלל הוא, כי  נאמן, בבודקו תביעות חוב בהליך פשיטת רגל, מבצע פונקציה מעין-שיפוטית, ומחובתו לבחון את העובדות והנסיבות שמאחורי תביעת החוב כדי להכריע במידת מהימנותה וביסוסה (ע"א 422/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421, 428 (1978); ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4) 353 (1992); ע"א 471/65 מפרק חב' קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 46 (1966); סעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל); הנאמן בפשיטת רגל חב חובת נאמנות בביצוע תפקידו, עליו לשמור על קופת פשיטת הרגל ולפעול לטובת כלל הנושים, תוך בחינת תביעות החוב המוגשות לו לעומקן".

    ע"א 5411/07 אלוש נ' עיזבון המנוח מתתיהו לוי ז"ל בפשיטת רגל, (פורסם בנבו, 31.12.09 פסקה 9).

     

  28. לאור חובת הנאמנות ותפקידו ה"מעין שיפוטי" של הנאמן, הקנה המחוקק לנאמן סמכות נרחבת בבדיקת תביעות החוב, העולה מבחינות מסוימות על כוחו של בית המשפט, וזאת בכך שגם במקרים שבהם תביעת החוב מבוססת על פסק דין שניתן כנגד החייב, הנאמן רשאי "להציץ מעבר לפרגוד" ולבחון את תקפותה של תביעת החוב, וזאת מכוח סמכותו שנקבעה בסעיף 13 לפקודה הקובע כי:

     

    "בית המשפט, בדונו בבקשה הנושה, רשאי לברר מה היתה התמורה לחוב פסוק, ואם היתה לפניו ראיה למרמה, לקנוניה או לעיוות דין, או שהוכח קיומו של חוב בר-תביעה מלבד החוב הפסוק, רשאי הוא לברר תקפותו של החוב הפסוק" .

     

  29. ובעניין זה נקבע כי:

     

    "מקום בו החוב מושא התביעה מבוסס על פסק דין שניתן נגד החייב, רשאי הנאמן, הממלא תפקיד שיפוטי במעמד זה, לבדוק את התמורה שניתנה בעדו. אם הובאה בפניו ראייה שפסק הדין הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין, יהא הנאמן-במקרה שלנו המנהל המיוחד-רשאי לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה".

     

    [ע"א דבורצקי נ' עו"ד מרים זפט- נאמנת ואח' (פורסם בנבו, 29.1.17, פסקה 11) (להלן-"עניין דבורצקי")] וכן ראה: [פש"ר(חי') 27737-03-12 טובול חיים אמיל נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 8.8.12) (להלן-"עניין טובול"), שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, מהדורה שלישית, 2010, בעמ' 98 ו-286-287 (להלן: לוין וגרונידס, פשיטת רגל); ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר, פ"ד מו(4) 353 בעמ' 358; ע"א 471/65 מפרק חברה קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מד"י, פ"ד כ(3) 46].

     

  30. עם זאת יודגש כי, כפי שכבר נפסק ולאור לשון הוראת סעיף 13 לעיל, סמכותו של הנאמן להציץ אל מעבר לפרגוד, ובמילים אחרות, להרהר אחר חוב פסוק, איננה דבר פשוט שכן עומדת בסתירה לעיקרון סופיות הדיון ופוגעת בעיקרון "מעשה בית-דין", המהווים עקרונות בסיסיים ומושרשים הנובעים משיקולים מערכתיים של הימנעות מפתיחת דיונים מחדש ולכן יש להפעיל סמכות זו במשורה ורק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי הפסק ניתן תוך עיוות דין או שניתן על רקע קנוניה בין החייב ונושיו. בפסיקה לא נקבעה רשימה סגורה של מקרים בהם על הנאמן להפעיל סמכות זו, ואולם, הנסיבות אשר נמנו בפסיקה כמהוות בסיס לסמכות בעל התפקיד כאמור להרהר אחר חוב פסוק או להתערב בתוצאות פסק דין עליו נסמכת תביעת החוב, נחלקות לשתי נסיבות מרכזיות והן: האחת, כאשר פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה ובכך לא נפרסה בפני אותה הערכאה התמונה המלאה והשנייה, כאשר פסק הדין ניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו אשר נועדה להטות את פסק הדין לטובת מקורביו ובכך להבריח נכסים מנושיו [עניין "טובול" פסקה 30, עניין "דבורצקי" פסקה 11].

     

  31. לאור כל האמור לעיל, ומכח חובתו של הנאמן לדאוג לאינטרסים של כלל הנושים, אין הנאמן רשאי להסתפק בקבלת הסתייגויות של החייב מתביעות חוב, ועליו להעלות מיוזמתו כל טענה ולערוך כל בדיקה נדרשת בכדי להבטיח שתביעות החוב המאושרות על ידו, אינן גורמות למתן עדיפות שלא כדין לנושה אחד של החייב על פני יתר הנושים וכבר נקבע בפסיקה כי מטרת סמכות בדיקת תביעות החוב שהוענקה לבעל התפקיד, היא למקסם את קופת הנשייה, תוך ניסיון למנוע הגשת תביעות חוב מוגזמות ומנופחות בידי חלק מהנושים על חשבון יתר הנושים [ראו לדוג' בש"א(ת"א) 6365/08 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' עו"ד עוז גדות בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת עדנה יוסף ואח' (פורסם בנבו, 24.6.08].

     

  32. לאור העקרונות לעיל, יש לבחון את הכרעת הנאמנת בתביעת החוב, כאשר כפי שנקבע לא אחת התערבותו של בית המשפט לפשיטת רגל בהכרעותיו של בעל תפקיד בקשר לתביעות חוב "תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בעניין זה" [ראו ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (פורסם בנבו, 27.12.10) בפסקה 16; ע"א 7575/12 יחזקאל עודי יפת נ' חנן זלצמן ואח' (פורסם בנבו, 4.8.14) בפסקה 21].

     

     

     

     

    יישום העקרונות על המקרה שבפנינו:

     

  33. כפי שפורט לעיל, החייב מעלה טענות לפיהן הסחורה אותה סיפק לו הנושה הייתה פגומה, וכן טוען ביחס למחצית הסחורה אשר טרם סופקה לו.

     

  34. בטרם אדון בטענות החייב, אעיר בשולי הדברים כי טענת הנושה, שהועלתה בתגובתו מיום 20.12.16, ואשר לפיה אין לחייב זכות דיונית להגיש בקשה לפי סעיף 150 לפקודה מאחר ואין לו זכות דיונית לבקש את הפעלת הסמכות שבסעיף 13 לפקודה, אין לה על מה לסמוך; עיינתי בפסק הדין אליו הפנה הנושה בתמיכה לטענה זו, והוא ע"א 94/50 א.ב. נ' ג.ד. פ"ד ד' 791, ולא מצאתי כי מהדברים שרשם שם השופט אולשן משתמעת שלילה של הזכות הדיונית של החייב להשיג על חוב פסוק ולהעלות טענות במסגרת סעיף 13 לפקודה וכאמור לעיל כבוד השופטת אטיאס כבר הורתה שטענות החייב יחשבו כערעור שהוגש על ידו.

     

    יתרה מכך, יש להוסיף כי זכותו של חייב להשיג על החלטת הנאמן בכל תביעת חוב מעוגנת בתקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 הדנה בביטול תביעת חוב או הפחתתה ובסעיף 150 לפקודה הקובע בזו הלשון:

     

    "נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק.".

     

    וכן אפנה לע"א 5000/92 בן ציון נ' אוריאל גורני, עו"ד הנאמן על נכסי י' בן ציון ואח', פ"ד מח(1) 830, פסקה 11.

  35. ומכאן לטענות החייב ובכל הנוגע לטענות החייב כי הסחורה שסופקה לו על ידי הנושה הייתה פגומה, אינני מוצא מקום להתערב בהחלטת הנאמנת אשר דחתה טענות אלו.

     

  36. טענות אלו עוסקות בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט השלום לצורך ההכרעה במחלוקת שהתגלעה בין הנושה לחייב, ובית המשפט לאחר שמיעת ראיות, דחה את כל הטענות בפסק דין מפורט וברור.

     

  37. כאמור לעיל, בעל התפקיד בהליך חדלות פירעון, אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין, וסמכותו המצומצמת "להציץ מעבר לפרגוד", שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, אשר אף אחד מהם לא התקיים במקרה שבפנינו.

     

  38. פסק הדין עליו נסמכת תביעת החוב לא ניתן במעמד צד אחד או ללא בירור המחלוקות לגופן. כמו כן, החייב לא טען וממילא לא הוכיח כי פסק הדין הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין במובן הוראת סעיף 13 לפקודה וממילא אין מקום כאמור להתערבות בהכרעת הנאמנת בנושא זה.

     

  39. שונים הדברים באופן מהותי בכל הנוגע לטענותיו של החייב באשר לחיובו בתשלום גם בגין המחצית השנייה של הסחורה שלטענתו לא סופקה לו.

     

  40. בסוגיה זו, לאור נוסחו של פסק הדין, אין הנאמנת נדרשת "להציץ מעבר לפרגוד", ולהתערב בקביעות שנקבעו בפסק הדין, אלא השאלה אשר עמדה בפני הנאמנת, היא מה הדרך הנכונה משפטית ליישומו של פסק הדין.

    ובמה דברים אמורים? כפי שפורט לעיל, בפסק הדין התקבלה תביעת הנושה והחייב חויב בתשלום סכום התביעה בכפוף לכך שהנושה יעביר לו את יתרת הסחורה, ומפאת חשיבות העניין להכרעה בהשגות החייב בפני, אביא להלן את נוסחו של סעיף 19 לפסק הדין:

     

    "בנסיבות אילו אני קובע כי על הנתבע 1 (החייב- הערה שלי ש.מ.) לשלם לתובע (הנושה-הערה שלי ש.מ.) את סכום התביעה בסך 79,064 ₪ (כפוף לקבלת יתרת הסחורה שעדיין לא סופקה) בתוספת הצמדה וריבית..." (דגש שלי ש.מ.).

     

  41. לאור לשונו הברורה של פסק הדין, השאלה העובדתית הראשונית שעמדה בפני הנאמנת היא האם אכן סופקה לחייב גם המחצית השנייה של הסחורה אותה ייצר הנושה עבור החייב על פי הזמנתו.

     

  42. בעניין זה דחתה הנאמנת את טענות החייב, לפיהן יש להפחית מחצית מתביעת החוב, בגין הסחורה שלא סופקה וזאת מהטעם שלפיו: "החייב לא המציא אסמכתא היכולה להעיד כי הסחורה לא סופקה", וכן מהטעם שהחייב לא פעל להפחתת קרן החוב בהוצאה לפועל לאורך כל השנים.

  43. בנקודה זו אני סבור כי נפלה טעות בהכרעת הנאמנת המחייבת את התערבותי וזאת מאחר וקיימת הודאה של הנושה כי הוא לא סיפק את הסחורה, וממילא נקודה זו אינה שנויה כלל במחלוקת בין הצדדים.

     

  44. כאמור לעיל, הנושה בתגובתו מיום 6.10.2015, טען כי המחצית השנייה של הסחורה המתינה במפעלו עד שהחייב יבוא לשלם עבורה , ובהמשך בסעיף 53 לתגובתו מיום 20.12.2016, טען הנושה כי "חלפו 20 שנים מאז שניתן פסק הדין, והחייב לא בא אל הנושה, לא שילם לנושה את 47 האחוזים הראשונים מהמחיר תמורת הסחורה שסופקה לו משנת 1993, וממילא גם לא הראה נכונות לשלם לנושה את 53 האחוזים הנותרים".

     

  45. מטיעון זה של הנושה, עולה בבירור כי בצד טענותיו כנגד פעולותיו כנגד החייב, הנושה מודה למעשה כי בפועל לא סופקה המחצית השנייה של הסחורה.

     

  46. בנסיבות אלו, שבהן אספקת המחצית השנייה של הסחורה מהווה חלק אינהרנטי מהחיוב שנקבע בפסק הדין, וכאשר קיימת למעשה הודאה של הנושה כי בפועל מחצית הסחורה לא סופקה, היה על הנאמנת לבחון לגופו של עניין, את משמעות אי אספקת המחצית השנייה של הסחורה, על זכותו של הנושה לתבוע את מלוא הסכום שנקבע בפסק הדין, וזאת מכח חובתה של הנאמנת לפעול לטובת כלל הנושים בהליך, וטעתה הנאמנת בכך שדחתה את טענותיו של החייב על הסף בהעדר הוכחה מצדו, לאי אספקת הסחורה, ובשל העובדה שהחייב לא פעל להקטנת החוב בלשכת ההוצאה לפועל, ולעמדתי יש לבחון לגופו של עניין את דרך יישומו הנכון של פסק הדין.

     

  47. במסגרת טענותיהם הועלו על ידי ב"כ הצדדים טיעונים ביחס לפרשנות הנכונה שיש לייחס להוראות סעיף 19 לפסק הדין.

     

  48. כך טען הנושה, כי פרשנות סעיף 19 הינה כי על החייב חלה החובה לשלם תחילה את מלוא סכום החוב, הן בגין חלק הסחורה שסופק והן בגין יתרת הסחורה שטרם סופקה, ורק לאחר מכן חלה החובה על הנושה לספק את יתרת הסחורה, ומשהחייב הפר את חובתו, ולא פנה לנושה והציע לשלם את מלוא התמורה, או לכל הפחות להפקיד שיק בנקאי בגובה מלוא התמורה, הפר החייב את חובתו על פי פסק הדין, וממילא החייב אינו יכול לטעון כיום כי יש להפחית מסכום החוב בשל אי אספקת הסחורה. בנושא זה טען גם הנושה, כי לאור אופיה המתכלה של הסחורה בה מדובר, החייב היה מחויב לפנות בתוך זמן סביר לנושה.

     

  49. יותר מכך, הנושה אף טען כי בפסק הדין נתן בית המשפט צו המחייב את החייב לשלם את מלוא התמורה אך לא נתן צו המחייב את הנושה לספק את יתרת הסחורה, ומכאן שקודם על החייב למלא אחר פסק הדין ולשלם את חלקו ורק לאחר מכן תסופק הסחורה.

     

  50. לעומתו ניסה החייב לטעון תחילה כי לא חלה עליו חובת תשלום כלשהי, כל עוד לא יספק לו הנושה את מלוא הסחורה, ובסיכומו של דבר התמקדו טענות החייב, בכך שהוא אינו מחויב בתשלום המחצית השנייה בגין הסחורה שלא סופקה.

     

  51. לעמדתי, שתי הפרשנויות שהוצעו על ידי הצדדים, החייב מצד אחד והנושה מצד שני, למועד קיום החיובים הקבועים בסעיף 19 לפסק הדין, דהיינו לתשלום עבור הסחורה ע"י החייב ומסירת הסחורה לחייב על ידי הנושה, כפי שתיארתי לעיל, אינן סבירות ואינן עולות מלשון פסק הדין ומעובדותיו ואף מנוגדות לדין החל על התביעה שבה עסק, והן נדחות אפוא בזאת.

     

  52. הפרשנות הסבירה שיש ליתן לפסק הדין בעיניי הינה כי חיובי פסק הדין הינם חיובים שלובים (מקבילים) שיש לקיימם בד בבד. מסקנה זו עולה מלשון סעיף 19 לפסק הדין, הברורה והחד משמעית, ולאור המילים "כפוף לקבלת יתרת הסחורה שעדיין לא סופקה", שמשמעותן היא שחובת אספקת יתרת הסחורה, וחובת התשלום בגינה, משולבות וכרוכות זו בזו, ומהוות ממילא "חיובים שלובים" (מקבילים).

     

  53. את עמדתי זו אני מבסס גם על הוראת סעיף 23 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן-"חוק המכר") הקובע כי: "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד" וכבר נקבע בפסיקה כי הוראה זו חלה כברירת המחדל בכל עסקה בשוק בה לא נקבע אחרת וככזו היא משקפת את אומד-הדעת של צדדים לעסקת מכר טיפוסית [ראו ע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' - חברה קבלנית בע"מ, פ"ד נה(3) 913, 921-920 (2001) וכן ע"א 623/10 ישראל אלימלך דוד כהן נ' אטיה (פורסם בנבו, 21.3.12, פסקה 11] ולא מצאתי בטיעוני מי מהצדדים בסיס להחרגת המקרה שבפנינו מהוראות סעיף 23 הנ"ל.

     

  54. מכאן, חלה על פסק הדין הוראת סעיף 43 (א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים") הקובעת את נפקות של השילוב בין החיובים, היוצרת זכות לדחיית קיום החיוב השלוב, בזו הלשון:

    "43.(א)המועד לקיומו של חוב נדחה

    (1).... 

    (2)....

    (3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד - כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו."

     

  55. במאמר מוסגר אציין כי הוראות חוק החוזים, לרבות הוראת סעיף 43(א)(3) שלעיל, חלות כאמור על חיובי פסק הדין שבענייננו דרך הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים הקובעת כי: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". בעניין זה לא אחת נפסק כי: "חיוב הנובע מפסק דין אף הוא בגדר חיוב במשמע", שעליו יחולו הוראות חוק החוזים בשינויים המחויבים [ראו: רע"א 7420/95 אריאל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(4) 514, בעמ' 519 והאסמכתאות שם].

     

  56. אשר למהותם של חיובים שלובים והנפקות של השילוב ביניהם, הלכה היא כי חיובים כאלה יש לקיים בו-זמנית, בגדר "תן לי ואתן לך" באותו מעמד, וכי הינם משום תנאים מקבילים, באשר ביצוע החיוב על-ידי צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב על ידי הצד השני והיפוכו של דבר.

     

  57. עוד נפסק כי משמעות הוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים  היא כי צד המבקש לטעון בהצלחה כי הצד השני הפר חיוב מקביל צריך על-כן להיות מסוגל להצביע על כך כי הוא עצמו פעל לקיום החיוב המקביל החל עליו, או כי הראה, לפחות נכונות לכך. מכאן נקבע כי אי –קיום התחייבות חוזית כאשר אין מן הצד השני לפחות נכונות מקבילה לביצוע ההתחייבות השלובה, איננה "מעשה או מחדל בניגוד לחוזה" ועל כן איננו בגדר הפרה על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 [ראו: ע"א 594/75 ג'רבי נ' יפה הייבלום, פ"ד ל(2) 673 בעמ' 680-681 (להלן-"עניין ג'רבי"); ע"א 623/10 ישראל אלימלך דוד כהן נ' אטיה (פורסם בנבו, 21.3.12) בפסקה 15; ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701 בעמ' 709].

  58. להשלמת התמונה יצויין כי בענין "גרבי" מבהיר בית המשפט כי לא ניתן לדרוש בחיובים שלובים, קיום של החיובים במקביל ממש , שאחרת היה נוצר "מעגל שוטה" אשר אין לו תחילה ואין לו סוף, לפיכך נקבע מבחן ה"נכונות לביצוע" כמבחן הקובע, ובית המשפט אף קבע כי:

    "זאת ועוד, על צד לחוזה, אשר בו כלולים חיובים מקבילים כאמור, איננה חלה חובה להציע ולהציג, באופן פיזי ופורמלי, את הממכר או את התמורה, לפי העניין, אם ברור וגלוי לפי הנסיבות כי הצד השני היה מסרב ממילא לקבל את המחיר או הממכר כחלק מפעולה שלובה ומקבילה.

    הצד הראשון יוכל על-כן לתבוע בשל אי-קיום התנאים גם מבלי שנקט בדרך ההצעה הפורמלית, ובלבד שברור וגלוי לפי הנסיבות כי הוא עצמו היה נכון לקיים את חלקו המקביל בעסקה במועד הקבוע" [שם, בעמ' 681].

     

  59. את העקרונות שפורטו לעיל, ניישם במקרה שבפנינו ועליו יש להוסיף את העיקרון שלפיו על נושה המגיש תביעת חוב, שכמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו שכן הוא זה הטוען לקיום חוב ומבקש להוציא מחברו, ובמסגרת זו עליו להגיש תביעת חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בתצהיר ובכל האסמכתאות והראיות הנמצאות ברשותו (ראו פש"ר (מחוזי-ת"א 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עו"ד גולדבלט –לוי בתפקידו כמנהל מיוחד ואח' (פורסם בנבו, 19.4.04).

     

  60. בחנתי את כל הטיעונים והראיות שבפני ואקדים ואציין כי ההכרעה במקרה זה כלל אינה פשוטה, וזאת לאור התנהגותם של שני הצדדים – החייב והנושה.

     

  61. באשר לנושה, כפי שפורט לעיל, נטל הראיה במקרה זה חל על הנושה , והנושה לא המציא ראיה כלשהי לכך שפעל לקיום חיובו על פי פסק הדין או אפילו הביע נכונות לכך.

    הנושה שטען בתגובתו מיום 16.10.15 כי המסמכים הנוגעים לתביעת החוב שלו נשמרו היטב אצל בא כוחו ולפיכך "תביעת החוב ניתנת להוכחה בנקל", באופן תמוה, לא צירף לאף אחת מתגובותיו תצהיר מטעמו ולא טען ולא הציג ולו ראייה אחת בכתב, מתוך אסופת המסמכים שטען כי נמצאים ברשותו, לכך כי פעל או פנה לחייב בשלב כלשהו לאחר מתן פסק הדין בדרישה כי זה האחרון ישלם עבור הסחורה שכבר סופקה לו או עבור יתרת הסחורה, על מנת שהנושה יעביר לו את יתרת הסחורה. זאת ועוד, הנושה, שטען כי מדובר בסחורה שמטיבה מתכלה, גם לא טרח להסביר או לטעון בשאלה מה עלה בגורלה של יתרת הסחורה שלא העביר לחייב לאחר פסק הדין ומה הנזק (הכספי) שנגרם לו, אם בכלל, מאי מסירתה לחייב והאם פעל להקטנת נזקו כמתחייב מהוראת סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

    מאידך אין להתעלם מכך שכפי שנקבע בפסק הדין הנושה ייצר את כל הסחורה שהוזמנה על ידי החייב כולל החלק שלא סופק ובעובדה זו יש כדי להעיד על נכונות מסוימת וראשונית מצד הנושה למסור לחייב את כל הסחורה.

  62. באשר לחייב, התנהלותו הראתה לכאורה כי אין לו נכונות לקיים את החיוב שהוטל עליו בפסק הדין, שכן הוא לא שילם אפילו עבור הסחורה שסופקה לו (מחדל שהביא להגשת התביעה שעמדה ביסוד פסק הדין) ושאין מחלוקת כי על פי פסק הדין הוא חב כבר בתשלום עבורה.

     

    מאידך, החייב הגיש לתיק תצהיר שבו טען כי פנה אל הנושה מספר פעמים וביקש ממנו כי יעמוד בתנאי פסק הדין ויספק לו את יתרת הסחורה המגיעה לו אך תגובתו של הנושה הייתה כי אם החייב מעוניין ביתרת הסחורה עליו להוסיף תשלום נוסף עליה. אמנם החייב לא צירף לתצהיריו אסמכתא כלשהי בתמיכה לטענתו זו ואין חולק כי החייב לא פעל במהלך כל השנים מאז שניתן פסק הדין בשנת 1996 להפחתת החוב הפסוק במסגרת תיק ההוצאה לפועל אותו פתח הנושה כנגדו, ואולם לא ניתן לקבוע כי גרסתו של החייב שנתמכה בתצהיר מטעמו, הופרכה או נסתרה, מה גם שהנושה לא הגיש תצהיר מטעמו.

     

  63. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות מצאתי כי למעשה שני הצדדים, הן החייב והן הנושה, אשמים במידה שווה, באי קיום החיובים (המקבילים) שהוטלו עליהם בפסק הדין ובמילים אחרות, עסקינן באשמה משותפת של שני הצדדים שהביאה לסיטואציה שבפנינו והיא אי קיום החיובים על פי פסק הדין.

     

  64. לאור מסקנתי זו ניתן להצביע על שתי תוצאות אפשריות לסיטואציה שנוצרה.

    הראשונה – היא דחיית מלוא תביעתו של הנושה בכל הנוגע למחצית הסחורה שלא סופקה, וזאת מהטעם שהנושה שעליו מוטל נטל הראיה לא הוכיח כי פעל כנדרש לקיום חיובו על פי פסק הדין ולפיכך יחולו על הנושה הדברים שנאמרו בעניין "גרבי" שלפיהם:

    "הרי הצד הנחשב בעיני הנפגע למפר, לא חב, במקרה כגון זה, בחיובו אלא בהתקיים ההקבלה בקיום התנאים וזו איננה נוצרת אם אין לפחות ביטוי לנכונות לקיים את התנאי המקביל. פירוש אחר היה מרוקן את המושג של תנאים מקבילים מן ההקבלה הטמונה בו והיה הופך את החוזה הדו-צדדי (הסינלגמטי) לחוזה חד-צדדי (אונילטרלי). סיכומו של דבר, אי-קיום התחייבות - כאשר אין מן הצד השני, לפחות, נכונות מקבילה לביצוע ההתחייבות השלובה - איננו מעשה או מחדל בניגוד לחוזה ועל-כן לאו הפרה הוא" (עמ' 681 לפסק הדין).

    דרך נוספת להגיע לתוצאה של דחיית תביעת הנושה , בכל הנוגע לסחורה שלא סופקה , היא על ידי קביעה שלפיה מאחר ושני הצדדים לא פעלו לקיום חיוביהם, הרי שפסק הדין בו נקבעו החיובים השלובים , מצוי במצב של "קיפאון", שתוצאתו היא שאף צד(הנושה או החייב) אינו רשאי לדרוש באופן חד צדדי מהצד שהשני למלא את חיובו ובעניין זה אפנה לדבריו של המלומד פרופ' ג. טדסקי במאמרו "חיובים מקבילים", הפרקליט, כרך ל"ז (תשמ"ז) 293 המתייחס למצב שבו שני הצדדים אינם פועלים לקיום חיוביהם כדלקמן:

    "כאשר אף אחד מן הצדדים אינו מוכן לקיים חיובים שלובים, שרוי החוזה במצב של קפאון...מצב הקפאון עלול להימשך ללא גבול של זמן. כיון שבלי נכונות לקיים משני הצדדים, אין הפרה אפשרית, תקופת "זמן סביר" שעליה מדובר בסעיף 8לחוק התרופות לא תתחיל....".(שם, עמ' 323).

     

  65. ואולם לאחר שבחנתי את הדברים אני סבור כי תוצאה של דחיית מלוא תביעתו של הנושה, בגין מחצית הסחורה אשר כבר יוצרה על ידו, אינה צודקת בנסיבות במיוחד כאשר החייב כאמור נמנע אף מלשלם עבור מחצית הסחורה שסופקה לו ,וניתן כאמור לראות בכך הודעה של החייב על כך שאין בכוונתו למלא אחר פסק הדין.

     

  66. לעמדתי הפתרון הראוי במקרה זה שבו אשמת הצדדים שווה, היא חלוקת אחריות ובהתאם חלוקת נזק שווה בין הצדדים, וזאת אעשה באמצעות הפעלה של דוקטרינת "האשם התורם החוזי" -הנגזרת מעקרון תום הלב הקבוע בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים - כפי שנקבעה בפסק הדין המנחה ע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (להלן-"עניין EXIMIN S.A"), והפסיקה המאוחרת שאימצה דוקטרינה זו ושלפיה כאשר שני הצדדים לחוזה תרמו לנזק בהתנהגותם, יש לחלק את האחריות ביניהם וכדברי בית המשפט:

    "אין ספק כמובן, שחלוקת האחריות בענייננו עולה בקנה אחד עם רעיונות של מוסר, צדק ואי עשיית עושר שלא כדין, שהמשפט הישראלי בכלל ודיני החוזים (ובכלל זה חוזי מכר) בפרט, שואבים מהם. כאשר שניים גרמו לנזק, אין זה הוגן ואין זה מוסרי שהאחד יישא במלוא נזקו של האחר. מדוע יזכה צד לחוזה בפיצוי מלא על נזק שנגרם גם עקב התנהגותו שהטיפשית וחסרת תום הלב? יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה בכדי לעודד תום לב או זהירות מצידם של שני הצדדים לעסקה". (שם, בעמ' 84-85).

     

    באשר לדרך חלוקת הנזק, נקבע בפסיקה כי אין מקום למבחנים קשיחים, אלא יש להיעזר במספר מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק, וראה פירוט בעניין זה ברע"א 9488/02 שח ואח' נ' גד (פורסם בנבו, 23.3.05 בפסקה 14).

     

  67. על בסיס העקרונות וכל העובדות שפורטו לעיל, אני סבור כי אשמת הצדדים במקרה זה באי מימוש של פסק הדין שווה, ובהתאם יש לעשות חלוקה שווה של הנזק אשר נגרם לנושה בשל אי מימושו של פסק הדין.

     

  68. לפיכך, אני מורה לנאמנת לערוך תחשיב מחודש של תביעת חובו של הנושה, על בסיס העובדה שנקבעה בפסק הדין שלפיה הנושה סיפק לחייב 338 ארגזים מתוך 700 שהוזמנו, ומכאן ש-52% מהסחורה שהוזמנה טרם סופקה.

     

  69. על בסיס עקרון חלוקת האחריות השווה, יש לפיכך לחייב את החייב בתשלום רק בגין 26% מיתרת הסחורה שלא סופקה, ולפיכך תביעת החוב המאושרת של הנושה צריכה לעמוד על 74% מסכום הקרן על פי פסק הדין (48% בגין סחורה שכבר סופקה בתוספת 26% בגין סחורה שלא סופקה) ובהתאם תערוך הנאמנת את יתר חישובי תביעת החוב ותגיש לבית המשפט הודעה עדכנית עד ליום 15.7.2017.

     

  70. לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאור כל האמור לעיל אין צו להוצאות.

     

    ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ז, 02 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ