מ.י. ענף תנועה ת"א נ' והבה

החלטה

בפני בקשה לחישוב פסילה. המבקש נשפט בהעדר התייצבות ביום 20.09.12 ונדון ע"י כב' הש' מלמד מבימ"ש זה, בין היתר ל- 24 חודשי פסילה בפועל. המבקש לא הפקיד רישיונו בתיק זה, וחתם על תצהיר בדבר פקיעת רישיונו ואי חידושו, אשר הוגש במזכירות ביהמ"ש בתיק זה רק אתמול, יחד עם הגשת הבקשה.

המבקש עותר כי הפסילה על פי גזר הדין כאמור, תחושב למעשה מיום מתן גזר הדין וטעמו בכך שהפקיד רישיונו בתיק קודם בו נשפט בביהמ"ש לתעבורה צפת בתיק מס' 128/08 בו הפקיד לטענתו את רישיונו ביום 29.08.11, וכי רישיונו לא חודש למעשה מאז.

המבקש צרף לבקשתו תצהיר התומך בטענותיו, וכן אישור הפקדה בתיק האמור.

למעשה טענת המבקש היא, כי רישיונו היה מופקד כאמור בעת מתן גזר הדין בתיק הנוכחי, וכי לא הוציא רישיון מאז למרות שיכול היה, לאחר שהסתיימה תקופת הפסילה על פי אותו גזר דין.

המבקש טוען למעשה כי דינו כמי שאין לו רישיון נהיגה כלל ביום שנשפט, ולפיכך עונש הפסילה שלו צריך להתחיל להימנות מיום בו ניתן גזר הדין, גם אם לא נכח בבימ"ש במועד זה.

סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"(א)   פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ג)      בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין:

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה על כך בתקנות ובדרך שנקבעה.

(2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה

שבגללה נפסל כאמור".

תקנה 556 לתקנות התעבורה משלימה את סעיף 42(ג) לפקודה, ומפרטת מהי החובה החלה על נאשם שרישיונו נפסל. התקנה קובעת, כי על נאשם כזה להמציא "את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה".

כבר נפסק לא אחת, כי יש ליצור הבחנה בין התוקף הנורמטיבי של הפסילה, לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד מניינה של הפסילה, כפי שנקצבה על ידי בית המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד ואילו חישוב תקופת הפסילה מתחיל רק מיום בו הופקד רישיון הנהיגה בתיק בית המשפט בו ניתן גזר הדין (רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו])

הרציונאל שביסוד הדברים, טעם רב בצידו, קרי: אי יצירת תלות בין איסור הנהיגה מכח צו הפסילה לבין חישובה. לא מתקבל על הדעת שנאשם שנפסל יקבע מתי תחל פסילתו, ברצותו יפקיד את הרישיון ורק אז תחל הפסילה, וברצותו יאריך לעצמו את המועד בה מתחילה תקופת פסילתו.

עם זאת, קבע המחוקק בסעיף 42(ג) לפקודת התעבורה (ברשימה סגורה), שני אירועים אשר בהתקיימם, לא תבוא התקופה שבה התקיימו, במניין ימי הפסילה. מדובר בשני אירועים: האחד, מצב בו טרם נמסר רישיון הנהיגה לרשות הפוסלת. השני, מצב בו הנהג מרצה עונש מאסר בפועל.

באשר לסייג הראשון, כל עוד לא מסר הנהג את הרישיון והוא מחזיק בו, קיים חשש שהוא עושה בו שימוש חרף צו הפסילה. לכן, הסנקציה הקבועה בחוק היא הותרת מלוא תקופת הפסילה בעינה, חרף חלוף הזמן, ואי ריצוייה, עד אשר הנאשם יפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת.

באשר לסייג השני, מקום בו הנאשם מרצה עונש מאסר בפועל, הפסילה אינה באה לכדי ריצוי, שכן הנאשם ממילא אינו נוהג, ומכאן מצוות המחוקק לפיה תקופת הפסילה לא תימנה בתקופת המאסר.

ולענייננו: בכל מקרה ואין בידי הנאשם רישיון נהיגה בתוקף, הכלל הנוהג בבית המשפט לתעבורה מאז ומתמיד הוא כי במקרה כזה על הנאשם להפקיד תצהיר בדבר פקיעת הרישיון, זאת כתחליף להמצאת רישיון הנהיגה. מניינה של הפסילה יחל רק מיום הפקדת תצהיר חלופי להפקדת הרישיון, במזכירות ביהמ"ש.

המבקש נשפט בהעדרו למרות שזומן כדין ולא התייצב. משבחר המבקש שלא להתייצב לדיון, בין אם בכוונה ובין אם תוך עצימת עיניים, נטל על עצמו סיכון שלא יוכל לטעון טענותיו לעניין העונש.