מ.י. ענף תנועה ת"א נ' בואנוס

בפני

כב' הסגן נשיאה ישראל ויטלסון

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו, בתאריך 03.5.2009 בשעה 14:40 או בסמוך לה, נהג הנאשם אוטובוס ציבורי של חב' דן בחולון ברחוב קבוץ גלויות והיה מעורב בתאונת דרכים כאשר נוסעת נפלה בתוך האוטובוס ונחבלה ( נגרם לה שבר במפרק).

על אף היות הנאשם מעורב בתאונה בה נחבל אדם הוא לא מסר פרטים לנפגעת.

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם:

אי מסירת פרטים, עבירה על תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, וסעיף 38 (1) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א -1961.

הנאשם כפר בהאשמות המיוחסות לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה הנוסעת, רוזה רייכנוב.

הנוסעת העידה כי כאשר נסעה באוטובוס קו 19 בו נהג הנאשם, עצר הנאשם עצירה פתאומית. בעקבות עצירה זו הנוסעת עפה לחלון בסמוך לכסאו של הנאשם והתהפכה. היא התיישבה, לא יכלה לעמוד שוב על רגליה ונזקקה לעזרת נוסעי האוטובוס.

ובלשונה:

.."וכשהוא עצר אז אני עפתי ועוד פעם תפסתי את הברזלים מהצד השני, ועמדתי כשאני אוחזת בשתי הידיים, מאחורי עמדו גבר ואישה. עברו כמה שניות עוד פעם עצירה פתאומית ואני עפתי לחלון איפה שיושב נהג עם היד לפנים והתהפכתי. התיישבתי שמעתי קליק באיזשהו מקום.

נהיה לי חושך בעיניים לא יכולתי לעמוד ושתי נשים שישבו אחת מול השנייה, קמו רצו לעזור לי . כשהגענו לתחנה של בי"ח ולפסון הנהג עצר, קם ונשים וכל האוטובוס התחילו לצעוק "האישה נחבלה", אתה צריך לתת לה עזרה. הוא קם ממקומו, עמד עם ידיים שלובות ואמר אני לא עשיתי את זה ומשקפיים על העיניים, שום רגע שום התייחסות כמו לבן אדם. לזבל ככה לא מתנהגים . ושתי נשים עזרו לי לרדת מהאוטובוס. הנהג אמר "גברת תרדי פה תעברי את הרמזור מולך יש שם בית חולים". ושתי נשים עזרו לי לרדת ועם חושך בעיניים עברתי ברמזור אדום שאסור לעשות את זה. אחת החזיקה אותי ביד.

בתוך האוטובוס הוא צעק אני בתפקיד אסור לי לעזור, והוא נסע עם כל האוטובוס ולא שאל מה קרה מה איתך, אולי את צריכה עזרה, שום דבר. דבר ראשון היה לי טלפון של בי"ח, לחצתי לחץ של מצוקה ואחראית שלי ראשונה שמעה את זה ושאלה מה קרה, סיפרתי לה הכול בשניות אמרה תעמדי איפה שאת עומדת, ושלחה לי שני עובדים של בי"ח.

ישר נכנסתי למיון וקיבלתי עזרה ראשונה. (העדה בוכה). טיפלו בי ושמו לי גבס, כל הצוות הסעודי עזר לי. קיבלתי נגד כאבים, אחרי שעה וחצי , שעתיים שלחו אותי הביתה עם גבס.

מאז ועד היום אני בטיפולים. במקום להיות חודש בגבס הייתי שלושה חודשים ועדיין אני במעקב אצל אורתופד. הייתי עובדת משרה מלאה בריאה ושלמה ועכשיו אני נכה. במשך חודשיים אלה עברתי רופא תעסוקתי. חודשיים לפני עברתי אפידורל כי אני צולעת עד עכשיו.

בעבודה נעליים מיוחדות ויש לי מדרסים מיוחדים, כמו קופסת הגנה שאני הולכת איתם והולכת איתם כאילו אני בריאה. לילות אני לא ישנה, כל הזמן נגד כאבים, ו ב- 20 לחודש יש לי שוב רופא אורטופד. עכשיו יש שינוי בסיטי לכיוון לא טוב בגלל הצליעה ואני כל הזמן אצל רופא אורתופד.

בעבודה מתחשבים בי לא נותנים לי לעשות עבודה קשה.

לנאשם אין רגש, אנושיות, לפחות לשאול אם אני צריכה אמבולנס. הפרטים לא אני רשמתי, זה אישה שעליתי לאוטובוס. לפני שהוציאו את הכרטיסים פלסטיק עכשיו שיש, היה חופשי חודשי, שתי נשים לא יו דעת איפה עלו, על שניהם היה כתוב, אחת כתבה מס' טלפון ושם שלה שהיה רשום בטופס של ביטוח לאומי, וזה מה שנשאר. וזה הפתק הזה.

היא באה לנהג ואמרה תן לי את הפרטים שלך, הוא סגר את הפרטים שלו, שם את היד על השם כדי שלא תרשום, ואמר אם תרצה היא תמצא אותי במשרד והאישה הזיזה את היד. היה לי חושך בעיניים. היא הכניסה את הפתק לתוך התיק שלי. היא הזיזה את היד שלו מהברזלים." ( ראה עמ' 2 שורות 1-30).