פסק דין
1.לפניי תביעה של מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "המדינה"), בה עתרה להכריז עליה כבעלים של מקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן, דרומית ליישוב מג'דל שמס (להלן: "המקרקעין"), ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין לאלתר, לפנותם מכל המחוברים שחיבר אליהם ולהחזיר את המקרקעין לקדמותם. כמו כן עתרה לצו מניעה קבוע אשר יורה לנתבע ו/או מי מטעמו להימנע מלהיכנס לתחום המקרקעין נשוא התביעה ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו ו/או עבודות כלשהן ו/או כל פעולה שהיא.
המדינה עתרה לסעד נוסף שהינו חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש, אולם סעד זה נזנח על ידה במהלך הדיונים, כאשר נמנעה מהבאת ראיות כלשהן ואף בסיכומיה זנחה עניין זה, משכך יש לראות את המדינה כמי שזנחה סעד זה ומכאן הנני נמנע מלדון בו.
טענות המדינה בתביעה בתמצית, כי המקרקעין נשוא התביעה הינם בבעלותה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה התשי"א 1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה"), בהיותם מקרקעין ללא בעלים, לחלופין המקרקעין בבעלותה בהיותם קרקע טרשית בלתי מוקצית מזה עשרות שנים. עוד טענה, כי המקרקעין בבעלותה אם היו בבעלות סוריה עד למועד בו החלה המדינה להחזיק ברמת הגולן, וזאת מכוח סעיף ו(1) לצו מספר 21 בדבר נכסים ממשלתיים נטושים ברמת הגולן, חוק רמת הגולן התשמ"ב – 1981 (להלן: "חוק רמת הגולן") וסעיף 1 לתקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מספר 3) תשמ"ב – 1982.
המדינה טענה, כי הנתבע פלש למקרקעין, החל בבנייה בהם שלא כדין וללא היתר בנייה, ללא רשותה וללא קבלת היתר ממנה, על כן הינה זכאית לסלק אותו מן המקרקעין וכן זכאית לסלק את המחוברים שהקים הנתבע על חשבונו.
2.טענות הנתבע בהגנתו בתמצית, כי המקרקעין נשוא התביעה הינם בבעלות פרטית מלאה של אביו, ואין כל יסוד לטענות המדינה כי המדובר בקרקע ללא בעלים, קרקע טרשית או קרקע בלתי מוקצית. טען עוד, כי החלקה נשוא התביעה הייתה מעובדת ונטועה עצי תאנים בעיקר ועצים אחרים. הוסיף, כי המדובר במקרקעין מסוג "מולכ" בהיותה קרקע שנמצאת בכניסה לכפר מג'דל שמס, ולא קרקע מסוג "מירי" או מסוג אחר, וכי על המדינה להוכיח את סוג המקרקעין לפי הדין הסורי ו/או הדין הישראלי החלים על המקרקעין במועדים השונים. טען עוד, כי הוראות החוק השונות עליהם התבססה המדינה בתביעתה לבעלות, אין להן כל קשר למקרקעין נשוא התביעה, מאחר והמדובר במקרקעין פרטיים שבבעלות אביו של הנתבע, כאשר היו המקרקעין לפני כן בבעלות המוכר מר כאמל חסן רבאח, לפניו בבעלות אביו ז"ל, ולפני כן בבעלות גב' נג'יבה דאהר שחאדה. הוסיף וטען, כי המקום בו מצויים המקרקעין ידוע בשם "אלבוייב".
3.לפני שאכנס לעובי הקורה ולניתוח הראיות של הצדדים, הנני מוצא לנכון לבחון תחילה את הוראות סעיף 3 לחוק נכסי המדינה. אציין כבר עתה, כי חרף העובדה שאני יושב על כס השיפוט שנים רבות, זו פעם ראשונה בה הנני נדרש לנתח סוגייה זו. סעיף 3 לעיל שכותרתו "נכסים ללא בעלים" קובע בזו הלשון:
"נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום 1 באייר תש"ח (15 במאי 1948) הכל לפי התאריך המאוחר יותר".
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת מהותית באשר לשאלה על מי מהצדדים נטל ההוכחה, דהיינו האם מוטל על המדינה הנטל להוכיח כי למקרקעין עליהם טוענת לבעלות אין בעל, או שמא הנטל הוא על מי שטוען לבעלות במקרקעין, דהיינו על הנתבע.
אין חולק כי המקרקעין עסקינן אשר הינם מקרקעין בלתי מוסדרים המצויים ברמת הגולן, אינם רשומים במרשם כלשהו, לא בפנקס שטרות, לא בפנקס מס רכוש ולא בכל מקום אחר. אין גם חולק כי חוק רמת הגולן, אשר נכנס לתוקף ביום 15/12/1981, החיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה בכל שטח רמת הגולן שבשליטת ישראל, ובין היתר הוחל חוק נכסי המדינה. כאמור, המדינה טוענת לזכאותה לבעלות על המקרקעין נשוא התביעה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה ובהיות המקרקעין ללא בעלים. לדידה של המדינה, סעיף זה יוצר חזקה בדין כי בהעדר בעלים למקרקעין, הבעלות בהם הינה של המדינה. עוד הוסיפה, כי סעיף זה מקים חזקה עובדתית בדבר זכות הבעלות של המדינה, על כל הנכסים שלא הוכחה בהם זכותו של אחר. המדינה סבורה כי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, משקף את המשטר הקרקעי הקודם, ולפיו הקרקע שייכת למדינה, והיא מקצה זכויות בקרקע בהתאם לתנאים שנקבעו לכך בדין. המדינה נכנסה לבעלי השלטון הקודם והיא נהנית על פי המשטר הקרקעי שחל אז מן החזקה ולפיה המקרקעין שייכים לה, אלא אם כן יוכיח הנתבע כי יש לו זכויות בקרקע.
בע"א 1268/07 בית משפט מחוזי נצרת, מינהל מקרקעי ישראל נ. טלאל סעיד עוידאת (פורסם בנבו), ניתן פסק דין בהרכב בו נמניתי על אחד מחבריו, באותו פסק דין נדרשנו לסוגייה זו וכב' השופט ח'טיב, אשר כתב פסק הדין אליו הצטרפו שאר חברי ההרכב, קבע כי:
"דומה כי שורת ההגיון מחייבת כי נטל ההוכחה רובץ על שכמה של המדינה, לפחות במקרים כגון המקרה שבפנינו, בו המשיב מחזיק במקרקעין וטוען לבעלות עליהם, מכח חזקה ועיבוד על ידו וע"י אביו וסבו לפניו, ובמשך עשרות רבות של שנים. הנטל להוכיח כי אין בעל למקרקעין (שהמשיב מחזיק בהם ועושה בהם כבעלים לכל דבר ועניין), רובץ לפתחה של המדינה, אין זה סביר שדי בכך שהמדינה תעלה טענה שנכס מסויים הינו חסר בעלים, כדי להעביר את נטל ההוכחה על מי שמחזיק באותו נכס וטוען לבעלות עליו. מכל מקום, בוודאי שדי בהבאת ראיות לכאורה מצד הטוען לבעלות על בעלותו כדי להעביר לשכמה של המדינה, לא רק את נטל הבאת הראיות, אלא גם את הנטל הסופי, נטל השכנוע וההוכחה שלאותו נכס אין בעל". (עמ' 4, 5 לפסק הדין).
קביעות אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי גם כיום. אף אני סבור כי נטל ההוכחה להוכיח כי למקרקעין נשוא התביעה אין בעלים, רובץ לפתחה של המדינה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי המדינה היא התובעת וככזו עליה נטל ההוכחה להוכיח את תביעתה לפיה למקרקעין אין בעלים. אמנם המדובר ביסוד שלילי ונטל הראיה אינו כבד, אולם בענייננו המדינה אף לא עמדה בנטל זה.
אציין, כי לפי מיטב ידיעתי לא הוגשה על פסק הדין הנ"ל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, עם זאת אדגיש כי פסק דין זה ניתן בערעור של המדינה על פסק דין של בית משפט השלום בנצרת בת.א. 3169/05 אשר דחה תביעת המדינה לסילוק ידו של תושב רמת הגולן, ולצורך כך נדרש לסוגיית הבעלות בתוקף סמכותו הנגררת.
תמיכה לקביעותיו של כב' השופט ח'טיב ניתן ללמוד מפרשנות מילולית של סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, אשר קובע ברישא כי: "נכס מקרקעין המצוי בישראל ואין לו בעל....", משמעות הדבר כי סעיף זה נותן זכות בעלות שיורית למדינה על כל נכס מקרקעין שהוכח כי אין לו בעלים אחרים. הפרשנות ההגיונית והמתקבלת על הדעת הינה, כי המדינה אשר טוענת לבעלותה בנכס מסויים, עליה להרים את הנטל ולהוכיח כי לנכס אין בעלים. המדינה טענה בסיכומיה כי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה יוצר חזקה בדין וכן חזקה עובדתית בדבר זכות הבעלות של המדינה במקרקעין, וכי מי שטוען לבעלות במקרקעין עליו לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה. אין בידיי לקבל את הטענה. המדינה לא הביאה כל אסמכתא משפטית אשר מבססת את טענתה בדבר קיום החזקה הנטענת, כאשר חזקה כזו אינה עולה ואינה משתמעת מהוראות הסעיף. המסקנה העולה מכל האמור, כי על המדינה להוכיח כמצוות סעיף 3 לחוק נכסי המדינה כי המקרקעין עסקינן ללא בעלים.
בסעיף 2 לסיכומיה טענה ב"כ המדינה, כי המקרקעין נשוא התביעה מצויים ברמת הגולן, אינם מוסדרים ואינם רשומים במרשם כלשהו, לא בפנקס השטרות, לא בפנקסי מס רכוש ולא בכל מקום אחר, על כן בהעדר בעלים למקרקעין, הבעלות הינה של מדינת ישראל. גם טענה זו דינה להידחות, שהרי אם המדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, איך יכולה המדינה לקבוע כי מקרקעין אלה ללא בעלים?
כידוע, עת שמתחילים בהליכי הסדר, מתפרסמות הודעות ברבים באמצעות העיתונות ופרסומים רשמיים על ביצוע הסדר במקרקעין מסויימים, וכל אדם מהציבור הרחב הטוען לזכותו הבלעדית על מקרקעין מסויימים, נדרש להגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר. המדובר בהליכים מורכבים וארוכים שאינם רלוונטיים לענייננו, די אם אציין כי הליכי ההסדר מתבצעים על סמך פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט – 1969 (להלן: "פק' ההסדר"), כאשר בסעיף 22 סיפא לפק' ההסדר נקבע כי: "וכל זכות שלא הוכחה בתביעתו של אחר תירשם על שם המדינה". הנה אנו רואים כי סעיף 22 לפק' ההסדר מעניק למדינה את הזכות להירשם כבעלים של מקרקעין לאחר שניתנה לציבור הרחב הזכות להגיש תביעות בנוגע לאותם מקרקעין. רק בתום הליכי ההסדר ולאחר שיוכח כי אין זכות בעלות לאף אדם אחר, אז ורק אז תירשם הבעלות על שם המדינה באותם מקרקעין. בענייננו, המדינה לא הביאה בדל של ראיה, לפיה פרסמה ברבים בדרך כלשהי או שניתנה הזדמנות למי שטוען לבעלות במקרקעין נשוא התביעה להגיש תביעה. בהעדר פרסום או יידוע של הציבור הרחב, ובכללם הנתבע, על זכותו להגיש תביעה לבעלותו במקרקעין נשוא התביעה, לא ניתן להגיע למסקנה כי המקרקעין נשוא התביעה, אין להם בעלים, ואף ייתכן שישנם צדדים שלישיים הטוענים לזכות במקרקעין ולא ידעו כלל אודות ההליך הנדון.
בהקשר זה ראוי לציין כי לטעמי המדינה נוקטת במסגרת תביעה זו בהליך פסול. במקום שתפעל באופן יסודי ותפתח בהליכי הסדר ברמת הגולן, כאשר במסגרת הליכים אלה ניתן ללבן ולבחון לעומק את זכויות התושבים מול טענות המדינה לבעלות על הקרקע, בחרה המדינה לעקוף את הליכי ההסדר, פעלה בדרך קצרה והגישה את התביעה דנן שהינה תביעה לפסק דין הצהרתי על בעלותה בקרקע ספציפית, כאשר מודגש כי המדובר בתביעת IN REM כלפי כולי עלמא. אין זה מתקבל על הדעת והדבר מנוגד להגיון ולשכל הישר שיוצהר על בעלותה של המדינה, במסגרת הליך זה בו לא ניתנה לציבור הרחב ההזדמנות לטעון לזכויות על בעלות במקרקעין המצויים ברמת הגולן, כך שלא ניתן לטעמי לקבוע במסגרת הליך זה כי קרקע מסויימת הנמצאת ברמת הגולן הינה ללא בעלים.
בהינתן כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי המדינה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמה ולא הוכיחה כי המקרקעין נשוא התביעה ללא בעלים, מכאן ומנימוק זה בלבד, דינה של התביעה להידחות.
חרף מסקנה זו, הנני מוצא לנכון לבחון את ראיות הצדדים למקרה וערכאת הערעור תבטל קביעתי לעיל.