מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) - פסקדין

בפתח הדיון וכמצוות המחוקק, אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הסגת גבול פלילית לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין וזאת בצוותא עם אחיו הבגירים.

על פי עובדות כתב האישום (בהן מודה), ביום 4.5.24 הנאשם קטין כבן 15 במועד הרלבנטי, ואחיו הבגירים, הגיעו ברכב למתחם קרוואנים במרכז נוער ב**, נכנסו לקרוואנים ונטלו מתוכם ציוד. עוד בהתאם לעובדות, למחרת, שבו הנאשם ואחיו למתחם, נכנסו ונטלו ציוד נוסף, כך שבשני המועדים נטלו הנאשם ואחיו מהמקום משקולות, קולט אדים, מקרר, מכונת כביסה, מחשבים, הליכון, גיטרה וכסא.

אין מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות המתוארות. הנאשם מאשר נטילת הציוד המפורט ביחד עם אחיו. אין מחלוקת גם שהציוד הוחזר. יריעת המחלוקת נעוצה בשאלת היסוד הנפשי והכל כפי שיפורט.

תשובת הנאשם לאישום וגדר המחלוקת בין הצדדים

הנאשם אישר את העובדות המפורטות בכתב האישום ועל פיהן, הוא ואחיו נטלו ציוד ממתחם הקרוואנים. בתשובתו לאישום, ומפי באת כוחו, נטען כי המתחם היה נטוש ופרוץ ומכאן כופר בעבירת הסגת הגבול. לעניין עבירת הגניבה נטען לטעות במצב דברים. המקום היה מקום שננטש (לא פעיל), והיתה אי הבנה של הנאשם לגבי הציוד. לשיטת ההגנה, עם סגירת מרכז הנוער ונטישת המקום, "עברה שמועה" שהציוד "הפקר" ואין בעצם מה לעשות איתו. הנאשם סבר בטעות שהציוד "הפקר" כפי ששמע מחבריו וכפי שהבין בטעות מהרב *** (הממונה על המקום) ומסר את הידיעה לאחיו. לאחר נטילת הציוד ומיד כשהבינו בסמוך שלא כך הם פני הדברים, אזי - הציוד הוחזר. בטיעוניה הפנתה באת כוח הנאשם למהימנות עדותו ולעדותו של עד התביעה המרכזי - הרב ***, המחזקת לשיטת ההגנה את גרסת הנאשם, את הטענה לבלבול שהיה ביחס לציוד, לשמועות, לעובדה שהמקום היה נטוש. טעות שמתיישבת עם גילו הצעיר של הנאשם. בנסיבות אלה, תטען ההגנה כי המאשימה לא הוכיחה שהתקיים אצל הנאשם – בגילו, היסוד הנפשי של מודעות לנטילת ציוד ללא אשור בעליו והכוונה המיוחדת הנדרשת בחוק, ומכאן יש לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

מנגד, לשיטת המאשימה הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. הנאשם הסיג גבול למתחם של המרכז, כפי הנלמד מהסרטונים אותם אינו מכחיש, והנאשם ביחד עם אחיו, נטל מהמקום ציוד מבלי שקבל אשור מהרב *** או מכל גורם אחר. במרכז טיעוניה מפנה המאשימה לעדותו של הרב *** "ומבקשת להעדיף" את גרסתו, על פיה שלל כי אישר לנאשם או לכל אדם אחר ליטול את הציוד מהמקום וכן אישר שהנאשם ו/או אחיו לא התקשרו לברר עמו האם הציוד "הפקר". זה המקום להקדים ולציין כי גרסה זו אינה עומדת כלל בסתירה לגרסת הנאשם. הנאשם לא טען שהתקשר לברר עם הרב *** אם ניתן לקחת את הציוד, כי אם מסר כי הסיק "בטעות" מתוך השמועות והדברים ששמע, שהציוד הוא הפקר.

לשיטת המאשימה, הציוד הוחזר רק לאחר שנודע לנאשם ולאחיו כי הוגשה תלונה במשטרה. יתר על כן, בבית הנאשם ואחיו נותר חלק מהציוד (מספר משקולות וקולט אדים) שאותרו בחיפוש בבית ביום 16.5.24. בנסיבות אלה עותרת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מטעם המאשימה העיד הרב *** (מנהל מרכז הנוער בתקופה הרלבנטית)- ע"ת 7, והוגשו חקירות הנאשם (ת/1), דוחות פעולה וחיפוש בבית הורי הנאשם (ת/5-6), הודעה משטרתית של יוסף ש. (ת/9) וסרטונים (ת/11) סרטון מס' 3 בו ניתן לראות את הרכב של האב עוזב את המקום. סרטון מס' 5 בו ניתן לראות את ההרס שהיה במקום. וסרטון מס' 6 בו עד ההגנה א' (אחיו של הנאשם) מתעד את עצמו מחזיר את הציוד.

מטעם ההגנה העידו הנאשם, ואחיו א' (בגינו הוגש כתב אישום נפרד – תלוי ועומד).

דיון והכרעה

סעיף 447 בחוק העונשין קובע את יסודותיה של עבירת הסגת הגבול והיסוד הנפשי הנדרש לה, "מטרה" (או "כוונה" במובן של שאיפה להשיג יעד), המתפרשת כ"ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות" כי המעשה יפחיד, יעליב, יקניט את המחזיק בנכס או יוביל לביצוע עבירה (בענייננו עבירת גניבה).

סעיף 383 בחוק העונשין קובע גניבה מהי וזו לשונו:

"נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע"

כאמור אין מחלוקת לעניין התקיימותם של הרכיבים הנמנים בגדר היסוד העובדתי לעבירה, ובהם נשיאה ונטילה מהמקום; דבר הניתן להיגנב; ללא הסכמת הבעל וללא תביעת זכות בתום לב.

ומכאן אדרש ליסוד הנפשי:

היסוד הנפשי הנדרש לעניין עבירת גניבה, הוא מחשבה פלילית, שמשמעותה מודעות לכל יסודותיה העובדתיים של העבירה. דהיינו, ידיעה של הנאשם לגבי טיב המעשה, וקיום הנסיבות (כגון נטילה ללא הסכמת הבעלים או במרמה). ובנוסף כוונה מיוחדת של הנאשם "לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע (ראה בין היתר יורם רבין, יניב ואקי דיני עונשין - כרך א (2014) | פרק 13 - מחשבה פלילית; ת"פ (מחוזי י-ם) 55308-11-15 מדינת ישראל נ' יהושע (שוקי) גבאי (11.03.2021) [2]).

אקדים אחרית לראשית.

לאחר ששמעתי את עדותו של עד התביעה המרכזי *** ואת עדותו של הנאשם, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שלא הוכח לפניי למעלה מספק סביר שהתקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש לעבירות, ודוק: מהראיות המונחות לפניי, לא עלה בידי המאשימה לסתור את גרסת הנאשם על פיה סבר בטעות שהמקום נטוש והציוד הינו "הפקר" וזאת בפרט כשהוא כבן 15 בלבד עת בצוע המעשה. יתר על כן, גם אם היתה המאשימה טוענת "לעצימת עיניים" של הקטין לעניין היסודות העובדתיים (טענה שלא העלתה), הרי שמדובר בהתאם לפסיקה לדרישה לקיומו של חשד סובייקטיבי של הנאשם הספציפי ולא לפי אדם מן הישוב (ראה בין היתר ע"פ 2518/16 יניב יצחקי נ' מ"י (25.12.16)), וזאת לא הוכח בפניי במסכת הראייתית, ובגילו עת בצוע העבירה. בנוסף נדרשת אותה כוונה מיוחדת לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע, ללא הסכמת הבעלים.

ולהיפך. גרסתו של הנאשם מתחזקת בדברים שנשמעו מפי עד התביעה המרכזי הרב ***, ומהמארג הראייתי, והכל כפי שיפורט להלן:

עדות הרב *** – ע.ת 7

העד מסר כי נכון לתקופה הרלבנטית שימש כמנהל מרכז הנוער למשך כשנה. המרכז נסגר סמוך לפורים 2024. בהתאם לעדותו, העיריה החליטה שהיא מפסיקה לתקצב את המקום וסמוך לחג פורים, הקרוואנים והציוד הועברו למתחם חדש (מקום בצוע המעשים). במתחם החדש לא היתה פעילות. "זה לא שלא יכולנו פיזית להיכנס, יכולנו להיכנס למקום, אבל לעשות פעילות לנוער, כשהדלתות לא נפתחות וחלק מהן לא נסגרות, לא יכולנו לעשות פעילות".

כשהציגו בפניו את סרטון מס' 5 השיב כי מספר שבועות לאחר ההעברה, "נכנסו ילדים ועשו נזק" ועוד: "המתחם של הקרוואנים היה פתוח וכל מי שרצה להיכנס נכנס. לא היתה גדר ולא דאגו לסגור את זה, עד היום זה פתוח. בזמן הארוע למשך חודשיים וחצי שלושה המקום היה פתוח". ובהמשך: "לחלק מהקרוואנים אפשר היה להיכנס לשם כי חלק מהדלתות נהרסו בהעברה וחלק הן בכלל היו דלתות שאני אישית לא הצלחתי לפתוח. ..אחרי חודש וחצי ראיתי שדלתות שהיו סגורות כן היו פתוחות".

לשאלת התובעת האם "מבחינת הרשאה למקום, היה מותר להיכנס למרכז הנוער?" השיב "אני לא בעסק, אני לא קשור, אני לא יכול לנהל דבר כזה". התובעת המשיכה ובקשה להבין מהעד מה קרה "כשאנשים התקשרו" ושאלו גבי הציוד. העד השיב כי למי שהתקשר, הוא מסר שזה ציוד פרטי.

לגבי הנאשם ואחיו אמר שכשהאח התקשר ואמר לו שהם לקחו ציוד, הוא השיב לו שיחזירו את הציוד "כדי שאומר לרב לא להתלונן".

הוא לא זוכר אם שלח הודעה נוספת לאחר האירועים במרכז- "יכול להיות".

בעניינו של הנאשם מסר שהיה "בהלם" כשהבין שלנאשם צו הרחקה ממנו, נתון שהוא כלל לא ידע. דאז היה רכז בית הספר של הנאשם. והוסיף "מ' ילד טוב, הוא עזר לי המון... באיזשהו שלב היה יד ימיני, היתה לנו תקשורת טובה".

לעניין הנאשם מסר "כמו שאני מכיר את מ' הוא לא היה לוקח ציוד אם היה יודע שאסור. אני הולך חזק עם הקו שלי. אין סיכוי שהסכמתי למישהו ומצד שני אני מכיר את מ' טוב מאד, הוא לא היה לוקח ציוד אם היה יודע שאסור (דגש שלי י.ג)".

זה המקום להעיר כי תשובה זו של לא אחר מעד התביעה המרכזי, שאת גרסתו מבקשת התביעה לאמץ, נעוצה היטב בשאלת היסוד הנפשי, הנמצאת בסלע המחלוקת בענייננו.

הנאשם לא מסר שהרב *** התיר לו לקחת את הציוד, גם לא מסר כפי שטוענת המאשימה שהרב *** אמר שהציוד הוא הפקר, אלא לאורך כל גרסתו, החל מחקירתו במשטרה והמשך בעדותו בבית המשפט שהותירה רושם מהימן, מסר כי הוא שגה כאשר הבין בטעות שניתן לקחת את הציוד.

לעניין "השמועות": העד אישר כי היו שמועות שהציוד הפקר (עמ' 11) "אני קבלתי טלפונים, ניסיתי למנוע את השמועה הזו, כל טלפון שהתקשר ושאל אותי על הדשא או על המזגנים או על הציוד, אמרתי שלא".

ובהמשך: "ש. אז היה איזשהו בלבול ביחס לציוד הזה? ת. בלבול מטורף על כל המקום".

כך גם לגבי הכניסה למקום:

ש. היה בלבול גם ביחס למה קורה במקום, כמו שאמרת אני יכולתי להיכנס לשם בלי שום בעיה והיה איזשהו ספק לאנשים בעיר מה קורה עם הציוד? ת. היה בלבול. קבלתי הרבה מאד טלפונים וזה מה שמצביע על כך...".

ועוד - האם הם היחידים שלקחו ציוד? "לא, עוד המון אנשים". זה המקום להפנות גם להודעת מנהל המקום – מר יוסף (ת/9) המפרט ציוד שנגנב שאין מחלוקת שלא נגנב על ידי הנאשם ואחיו ובו בין היתר כ-10 כסאות משרד ו-5 שולחנות מכל מיני סוגים, המחזקת את נושא "השמועות" שעברו ובעקבותיה נטילת ציוד מהמקום.

ובהמשך עדותו של הרב *** בבית המשפט: "היו המון טלפונים, לכולם אמרתי להחזיר".

בעניין השמועות אפנה גם להודעת הרב *** במשטרה – ת/12:

העד מסר שהמרכז "ננטש" ושפנו אליו "המון אנשים ושאלו אותו על הציוד שנמצא שם", שאלו אם אפשר לקחת, לכל מי ששאל ענה שלא. לשאלה האם המקום היה נטוש השיב "כן עד עכשיו המקום נטוש". לשאלה האם הנערים מסרו שלא הבינו אותו נכון, השיב שהוא הודיע במסרון לנערים שהמקום נסגר והוא לא יודע "מה הם פרשו מזה".

עדות הנאשם

עדות הנאשם היתה קוהרנטית וסדורה. בסיומה לא יכולתי לקבוע מעבר לספק סביר מודעות של הנאשם ולמעלה מכך כוונה של הנאשם לשלילת קבע של הציוד, ללא הסכמת בעליו.

בנסיבות שבפניי ובמארג הראייתי שהובא לפניי, לא ניתן לשלול אפשרות של טעות בהבנה מצדו של הנאשם, כשהוא כבן 15 נכון למועד ההתרחשות.

בעדותו בבית המשפט מסר הנער כי היה בשבת במגרש ליד מרכז הנוער עם ילדים נוספים. "כל הנוער במגרש אמר שזה הפקר, כאילו מוצ"ש כל מי שבא קח כמה שיותר, כמה שיכול, מי שתופס תופס. זה היה השמועות באותה השבת". לדבריו מס' שבועות קודם לאותה שבת, הוא דיבר עם הרב *** ושאל אותו מה הוא עושה עם המקום והרב אמר לו שאין לו מה לעשות עם המקום ושהוא לא יודע מה לעשות עם הציוד. "אם אני מקשר מה שהוא אמר לי ואת מה שהנוער אומר עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי כי המקום באמת הפקר". הוא חזר לביתו במוצ"ש ומיד עם הרכב של האב נסעו ולקחו ציוד "כמה שאנו יכולים". היו שם הרבה אנשים שלקחו ציוד.

לאחר מס' ימים הוא קבל הודעה בטלפון, והבין שהיתה אי הבנה. לדבריו ההודעה היתה מהרב *** שאמר שזה לא בסדר שילדים נכנסו למרכז ושברו את המרכז ולקחו דברים. בעקבות ההודעה, אחיו התקשר לרב *** והם החזירו את הציוד שנכנס לרכב, ונשאר הציוד הנוסף שהתכוונו להחזיר ב"נגלה" נוספת ברכב של האב.

לעניין הטעות מסר "לא הייתי עושה זאת לחלוטין וגם לא הייתי מסבך את המשפחה" אם הייתי יודע שזה אסור.

הנאשם הסביר שלאחר השיחה הראשונה שלו עם ***, לא היה ברור מה גורלו של הציוד ואולי "יצטרכו אותו", אבל לאחר השמועה שעברה כאמור, עשה "אחד ועוד אחד" וחשב שהציוד הוא הפקר.

בחקירתו הנגדית הוצגו בפניו הסרטונים. הנאשם שב ואישר שהוא אכן לקחת את הציוד עם אחיו "אני מודה שעשיתי את זה. עשיתי טעות".

הנאשם אישר שלא פנה לרב *** לברר האם אכן הציוד הפקר, הוא לא חשב על זה. היתה תחושה של "למהר כמה שאפשר כדי לקחת כמה שיותר.... כי היו שם הרבה אנשים וכמו שאמרתי – מי שתופס תופס". ובהמשך לעניין האנשים הנוספים שהיו שם והאם זה אומר שמותר ללכת ולגעת בציוד השיב "זה נותן לך תחושה של אוקי זה לא אנחנו היחידים שחושבים ככה, אלא שהינה זה משהו שהוא באמת נכון, באמת אפשרי לקחת את הציוד".

שב והשיב לשאלות התובעת שלא חשב מראש להתקשר לרב *** לשאול אותו. עברה השמועה והוא כמו אחרים שהגיעו, מיהרו לקחת את הציוד. "ברגע שקבלנו את ההודעה, אח שלי הגדול (א' - הערה שלי י.ג) הוא זה שדיבר איתו. הוא הסמכות (דגש שלי י.ג)".

נתתי דעתי לכך שלא כל הציוד הוחזר במלואו לאחר השיחה בין האח א' לרב ***. למעשה הוחזר הציוד פרט למשקולות ולקולט אדים. לא מצאתי שיש בכך כדי להפחית ממהימנות גרסתו של הקטין. הקטין פרט בחקירתו את כל הציוד שנלקח. האח הבגיר הוא שהחזיר את הציוד ושאלות בעניין זה לטעמי אינן לפתחו של הקטין שלפניי.

עדות עד ההגנה מר א' (אח הנאשם)

העד מסר "אנחנו נמצאים פה בגלל אי הבנה או קצר בתקשורת. אח שלי הבין מהמדריך שלו הרב *** שהמקום נסגר, שהדברים שם הפקר". העד תאר שכשהגיעו למקום הוא ראה ש"המקום שבור מבחינת ציוד וקירות... היו שם עוד 6-7 אנשים שגם אספו שם דברים וגם אנחנו לקחנו דברים". לדבריו למחרת הנאשם שיתף אותו בהודעה שנרשמה בקבוצת הנוער שזה לא בסדר שלקחו את הדברים והם הבינו שהם "פרשו לא נכון" ואז הוא התקשר לרב ***.

העד השמיע והגיש הקלטה של השיחה הטלפונית שלו עם הרב *** (מיום 12.5.24). לאחר השיחה הם עשו "נגלה אחת" להעביר את הדברים ובין לבין הנגלות, הגיעה המשטרה עם צו חיפוש. הם שתפו פעולה והחזירו את כל הדברים שנלקחו. לדבריו הנאשם "ילד חכם ויודע מה מותר ומה אסור" ולא היה מסבך אותו בעניין הזה. כשהנאשם הבין שהיתה אי הבנה, פנה אליו "בבושה" שיפתרו את זה.

בחקירתו הנגדית, אישר שלמרות שהוא "האח הגדול", כשהנאשם הגיע אליו עם "השמועה", הוא (בתור האח הגדול) לא ברר אותה. לשאלת התובעת כיצד הוא כאדם בן 32 מסתמך על אחיו בן ה-15 משיב: "שלוש סיבות גרמו לי להסכים עם עצמי שאפשר לקחת את הדברים. הראשונה זה אח שלי שאני סומך עליו. סיבה שניה שאני מכיר את החיים, אני לא ילד, ראיתי שם מקום הרוס ושבור ומפורק לחלוטין, אם זה ברמה של מצלמות תלושות מהקיר, ומחשבים על הרצפה והשלישית שהיו שם גם אנשים מבוגרים שלקחו דברים וזה חיזק אצלי את הכל". בנסיבות אלה גם לא חשב להתקשר לרב לברר איתו.

האח מצדו מסר שהוא התקשר למשטרה לאחר שנודע לו שהוגשה תלונה, "מהסיבה שפשוט התביישתי שזה הגיע למקום כזה שאני בחור בן 32 ואומרים עלי שגנבתי משקולות", ולצד זאת אישר שהקטין מסר לו על המסרון שהתקבל בקבוצת הנוער וההבנה של הקטין כי חלה טעות בנטילת הציוד ויש להחזירו.

אציין כי העד א' מסר שהנאשם סיפר לו שהרב *** אמר שאין לו מה לעשות עם הדברים והם זורקים את זה (עמ' 17ש'9) – אני מוצאת בעניין זה להעדיף את עדותו של הנאשם לפיה אלה לא הדברים שנמסרו. הנאשם לא מסר, לא בחקירתו במשטרה ולא בבית המשפט שהרב *** אמר לו שהם זורקים את הציוד ושאין לו מה לעשות איתו. ראה כאמור עדותו.

כפי שצוין, העד (האח א') עומד לדין בגין אותו אירוע וכתב האישום תלוי ועומד כנגדו בבית משפט השלום. המאשימה בקשה להפנות לסתירות נוספות בעדותו של א', אולם כאמור איני נדרשת לקביעת מהימנות עדותו לעניין המחלוקת שלפניי, הנעוצה בשאלת היסוד הנפשי של הקטין. הראיות בעניינו של האח ובחינת היסוד הנפשי שלו, ייבחנו שם.

לענייננו, עדותו של האח מהווה תמיכה נוספת לגרסת ההגנה לפיה המקום היה "נטוש", מפורק והפוך כשהם הגיעו לשם – ראה גם סרטון מס' 5 שהוגש על ידי המאשימה , שעברה "שמועה" לגבי הציוד, שהיו במקום אנשים נוספים שהגיעו לקחת מהמקום ציוד ושהציוד שנלקח על ידי הנאשם ואחיו - הוחזר.

סוף דבר-

בהינתן גילו הצעיר של הנאשם בעת הרלבנטית, כשהוא רק בן 15, המסכת הראייתית המאשרת את גרסת ההגנה ומלמדת על שמועות שהיו בקרב הנוער והצבור לעניין הציוד שהוא לכאורה "הפקר" או לא בשימוש, שאנשים רבים התקשרו לברר אם הציוד הפקר ורבים הגיעו למקום ולקחו ציוד ("המון אנשים", עדות הרב *** עמ' 11 ש'12) – נתון שהינו תולדה של אותה "שמועה" ובנוסף, שעם ההבנה של הנאשם שהציוד נלקח שלא כשורה, הוחזר הציוד, כל אלה מתיישבים עם טעות אפשרית של הנאשם או הבנה כנה ומוטעית בפרט בגילו הצעיר, שהמתחם והציוד בו "הפקר" (נטושים). הראיות שלפניי לא שוללות ואף תומכות כאמור באפשרות שהנאשם לא היה מודע לכך שהוא מסיג גבול ונוטל את הציוד ללא הסכמת בעליו ומכאן שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש, ויש לזכותו מחמת הספק הסביר.

זכות ערעור כחוק.

הכרעת הדין ניתנה בנוכחות הצדדים ביום 08 דצמבר 2025.

עותק לפרסום ניתן היום, כ' אדר תשפ"ו, 09 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.