מדינת ישראל נ' מ'

אציין בתחילת הדברים, בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- החסד"פ), כי החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו, וזאת מחמת הספק.

כתב האישום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 11.9.2016 הגיעו השוטר אלי בר-לוי (להלן – המתלונן) ושוטר נוסף לישיבת רש"י בירושלים על-מנת לבצע צו מעצר שהוצא נגד הנאשם ע"י בית הדין הרבני (להלן – הצו). השוטרים הגיעו למקום סמוך לשעה 16:00, אך נוכח העובדה, כי לא מצאו את הנאשם במקום, חזרו כעבור שעה. בשלב זה, הבחין המתלונן בנאשם רץ מכיוון רח' רש"י לכיוון רחוב מתתיהו, כשהוא מסתכל לאחור מספר פעמים במהלך מנוסתו. המתלונן רדף אחרי הנאשם ועצר אותו בהתאם לצו. כשהגיעו הנאשם והמתלונן לתחנה, נכנסו לחדר הסיור על-מנת שהנאשם יוכל לגייס את הערבות אשר נדרש לשלם בהתאם לצו. בשלב מסוים, שאל המתלונן את הנאשם האם גייס את הסכום הנדרש לערבות, ובתגובה החל הנאשם לאיים על המתלונן: "אתה עוד תראה, אתה תשלם על זה, אם לא אתה אז הילדים שלך ישלמו על זה". המתלונן ביקש את הטלפון שהיה בידי הנאשם ומשזה סירב, נטל אותו מידיו. בתגובה קם הנאשם, שהיה כבול באזיקי ידיים, והכה בפניו של המתלונן בסמוך לאזנו השמאלית. לאחר מכן שוב הכה הנאשם את המתלונן בידו השמאלית, ומשך את שרשרת הזהב אשר הייתה על צווארו של המתלונן עד שזו נקרעה. לאחר מכן החל הנאשם להשתולל עם האזיקים בידיו, עד אשר הגיעו שוטרים נוספים אשר סייעו להשתלט עליו ולהושיבו על כסא בחדר. כל זאת, תוך שהנאשם מאיים: "אני אראה לכם, אני לא מפחד מאף אחד, אתם תראו מי צוחק אחרון". כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמה למתלונן אדמומיות בקרב אוזן שמאל ובזרוע שמאל, ונקרעה שרשרת הזהב לצווארו.

תשובת הנאשם לאישום וההליך שלפניי

האירוע נשוא כתב האישום התרחש בחודש ספטמבר 2016, כשכתב האישום הוגש בחודש ינואר 2019.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען, כי לא ניסה להימלט מהשוטרים בחלק הראשון של האירוע, והוא זה שהותקף על-ידי המתלונן ולא להיפך, בחלקו השני של האירוע.

לנוכח הכפירה, בתיק נשמע דיון הוכחות אחד שבו נשמעו העדים ודיון נוסף לצורך סיכומי הצדדים.

רוב המוצגים בתיק הוגשו בהסכמה, ובהם הודעת הנאשם - ת/1; דו"ח פעולה המתעד את חבלותיו של המתלונן - ת/2א; צילומי חבלותיו של המתלונן והשרשרת הקרועה ודיסק הצילומים– ת/2ב – ת/2ה; צו המעצר מבית הדין הרבני – ת/3; חומרים הנוגעים להעברת תלונת הנאשם למח"ש – ת/4 – 7 ו-נ/1.

בתיק נשמעו שני עדי תביעה – המתלונן והגב' זלו אדיסו (להלן – החוקרת) ששימשה חוקרת במשטרה בזמן הרלבנטי.

טענות הצדדים

ב"כ המאשימה טענה, כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, בהתבסס על עדותו של המתלונן התומכת בכל אחת מעובדות כתב האישום, כשהיא מחוזקת בתמונות החבלות והשרשרת הקרועה, תוצאת האלימות שהפעיל נגדו הנאשם. לטענת הפרקליטה, עדותו של המתלונן הייתה אמינה, וגם אם נתגלו סתירות בינה לבין דו"ח הפעולה והודעתו במשטרה, הרי שאינו אינן יורדות לשורש העובדות, והן תוצאה טבעית של חלוף הזמן מקרות האירועים. מלבד זאת, למתלונן, שוטר ותיק ומקצועי, אין כל מניע להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו. בנוסף היפנתה הפרקליטה לסתירות מהותיות בדברי הנאשם, שאינן מאפשרות לתת אמון בגרסתו. ב"כ המאשימה הסכימה, כי אי-גביית עדויות מהשוטרים שהיו מעורבים בעיקר בחלקו השני של האירוע, מהווה מחדל חקירה, אך אין בו, לבדו, להביא לזיכויו של הנאשם. עוד היפנתה הפרקליטה לעדותה של החוקרת, שלטעמה חיזקה את גרסת המתלונן.

ב"כ הנאשם טען מנגד, כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק סביר את המיוחס לנאשם בשל הטעמים הבאים: