מדינת ישראל נ' שפובל ויטלי - פסקדין

בפני

שופטת רחל טאובר

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק שנתעורר בי לאחר שמיעת הראיות בתיק, ואלה נימוקי הזיכוי:

הנאשם שפובל ויטלי, מואשם כי ביום 22.8.09, בשעה 18:30 בעת שנהג באוטובוס ציבורי וולוו שמספרו 3065215, בכביש 1 למערב, נהג ברכב הנ"ל יותר מ- 12 שעות בכל התקופה של 24 שעות, וזאת בניגוד לתקנה 168 (א) (2) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באשמה.

תקנה 168 (א) (2) קובעת כי:

"נוהג רכב ציבורי... שמשקלו הכולל עולה על 6,000 ק"ג או רכב המורשה להסיע 11 אנשים או יותר, בנוסף על הנהג, לא ינהג בו יותר מ-12 שעות בכל התקופה של 24 שעות, ולא יותר מ-68 שעות בכל התקופה של 7 ימים".

צודק הסנגור בסיכומיו כי היה על התביעה לפרט בכתב האישום, מתי החלו להימנות 24 שעות, וכן כמה שעות נהיגה מיוחסות לנאשם. אולם אינני רואה בכך פגם מהותי המונע המשך שמיעת הראיות.

התביעה הביאה לעדות את מתנדב תנועה חיים ארב, אשר העיד כי יום עבודות הנאשם החל בשעה 4:00 לפנות בוקר, והופסק ע"י השוטר בשעה 18:30. במהלך התקופה נערכו הפסקות בנהיגה לסירוגין, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים.

השוטר בדק את דיסקת הטכוגרף, ומצא כי הנאשם עשה הפסקות משעה 04:30 עד השעה 05:15, משעה 08:00 בבוקר עד השעה 08:45, ומשעה 09:30 עד השעה 09:45, וכן הפסקות משעה 12:30 עד השעה 15:30, ומשעה 15:30 עד השעה 18:30.

כשנשאל העד בחקירה נגדית האם אתה יודע שהוא נהג פחות משמונה שעות, ענה העד "זה רשום".

התביעה התבססה בסיכומיה על עדות השוטר, שהוא מתנדב ואין לו הכשרה של מפענח דיסקת טכוגרף. צודק הסנגור שדיסקת הטכוגרף איננה הראיה הטובה ביותר, שכן לא הוכח כי הדיסקה הוצאה מהטכוגרף במשאית הנאשם, ולא נעשה בה שימוש או פעולה שיש בה כדי לשנות מהפרטים בעת שהייתה מותקנת בטכוגרף.

התביעה לא הביאה עד מומחה לפיענוח דיסקת טכוגרף. הדיסקה גם לא הוגשה בצירוף תעודת עובד ציבור, לפיכך מתעורר בי ספק אם עלי לקבל עדות המתנדב, שאינו מפענח טכוגרף.

כמו כן לא מצאתי בעדות עד התביעה קביעה מפורשת כמה שעות נהג הנאשם בפועל, ואם נהג יותר מ-12 שעות.

הנאשם במעמד ביצוע העבירה טען כי לא נהג יותר מ-8 שעות, שכן עשה הפסקות ארוכות, ולעניות דעתי טענה זו של הנאשם לא נסתרה.

מאחר ונתעורר בי ספק, לאחר שבחנתי עדות עד התביעה שהוא עד יחיד, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

הסנגור המלומד צירף לסיכומיו פסקי דין רבים, מהם ניתן ללמוד כי אין למנות שעות נהיגה, בעת הפסקת נהיגה ובעת שהרכב לא זז ולא מונע.

מצאתי בכך היגיון רב, שכן בתקופה שהרכב לא נע, יכול הנהג לנוח (אפילו לישון), ובכך איננו מסכן את עצמו ואת ציבור המשתמשים בדרך, שכן לאחר מנוחה יכולת הריכוז שלו בנהיגה גבוהה יותר.

(ראה הלכת בוקעי נגד מטיילי אילת בע"מ).