מדינת ישראל נ' ביטון(עציר)

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד מירי לוינזון

ב"כ הנאשם – עו"ד רצון דרחי

פרוטוקול

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו בכתב האישום.

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של התפרצות לדירה, גניבה, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב, עבירות מיום 15.9.09.

אין חולק כי זמן קצר לאחר אירוע ההתפרצות נעשה שימוש בכרטיס האשראי של בעלת הדירה בה אירעה ההתפרצות לשם תדלוק בתחנת הדלק פז בכביש הטייסים.

אין גם חולק, כעולה מהקבלה ת/8, כי חיוב כרטיס האשראי נערך בשעה 10:32, לאחר תדלוק במשאבה מספר 1.

מאחר ובמקום פועלות מצלמות אבטחה, המופנות כלפי המשאבות, לכאורה המלאכה פשוטה וקלה: יש לבדוק מי תידלק במשאבה מס' 1 ושילם בכרטיס אשראי בשעה 10:32 – והוא, מן הסתם, לאור כלל החזקה התכופה, מי שהתפרץ לדירה וגנב את כרטיס האשראי.

דא עקא, קיים פער זמנים בין השעון במצלמות האבטחה לבין השעון של חברת האשראי, שכן כפי שעולה מעדות החוקר ירון לונדון, תחילה נעצר מי שתדלק על פי מצלמות האבטחה בשעה 10:32 והסתבר כי הלה תידלק כדין באמצעות כרטיס האשראי שלו (עמודים 31, 34 לפרוטוקול).

המאשימה טוענת כי פער הזמנים הוא בן 13 דקות, היינו כי התדלוק נשוא הקבלה ת/8 בוצע עת מצלמות האבטחה מראות את השעה 10:19.

מאחר ואין חולק כי במצלמות האבטחה בשעה 10:19 תידלק הנאשם את רכבו (כעולה מהדיסקים ת/7) – משתיתה המאשימה על כך את המסקנה כי הוא שעשה שימוש בכרטיס האשראי הגנוב ועל כן יש להרשיעו בכל המיוחס לו.

הסנגור העלה שורה ארוכה של טענות שאיני סבור שיש בהן ממש (לא הוכח שהנאשם תידלק במשאבה מספר 1, לא הוכח שכרטיס האשראי נגנב בהתפרצות לדירה דווקא ואולי אבד קודם לכן, האם המצלמה הרלבנטית היא מצלמה צפון שמאל ועוד), אולם אין צורך להעמיק בדחיית טענות אלו מן הטעם הפשוט שטענתו הבסיסית והמרכזית, לפיה לא הוכח כי פער הזמנים בין השעה המופיעה על הקבלה לבין השעה המופיעה במצלמות האבטחה ביום האירוע הוא 13 דקות, דינה להתקבל – ודי בכך כדי להביא לזיכוי הנאשם.

אבהיר:

הראיה היחידה לפער זמנים בן 13 דקות היא שזה היה פער הזמנים שנמדד ע"י השוטר ירון לונדון ובעל התחנה, שמואל אדלר, ביום 22.9.09, היינו שבוע לאחר האירוע (ראו עמוד 34 לפרוטוקול). לא הצלחתי להבין איזו בדיקה נערכה ע"י החוקר ובעל התחנה, שהרי אין בפני כל תיעוד לבדיקה כזו (מן הראוי היה שהחוקר יציג קבלה כלשהי מתדלוק אקראי ביום 22.9.09, עת נכח בתחנה, ובמקביל דיסק מצלמת אבטחה, מהם ניתן יהא ללמוד כי יש פער זמנים של 13 דקות), אך אניח כי אכן זו הבדיקה שנערכה;

בכדי לקבוע כי המדובר בפער זמנים קבוע, היינו כי זה אותו פער זמנים שהיה בעת האירוע, היה צורך להראות כי שני השעונים, זה במחשב חברת האשראי וזה במצלמות האבטחה, אינם ממהרים או מפגרים על פני זמן. היינו, לכל הפחות, היה צורך במספר מדידות שונות בזמנים שונים מהם יעלה כי תמיד הפער אינו משתנה אלא קבוע – 13 דקות. בדיקה כנ"ל לא נערכה, כך שלכל היותר ניתן לקבוע כי ביום 22.9.09 היה פער זמנים של 13 דקות בין שני השעונים;

לא זו בלבד, אלא שבעל התחנה, שמואל אדלר, העיד כי ידוע לו על קיום פער זמנים, אך מעולם לא בדק מהו בדיוק פער הזמנים, למעט ביום 22.9.09 ביחד עם החוקר ירון לונדון (עמודים 18-19 לפרוטוקול. בטעות רשום 27.9).

לעומת זאת, כפי שעולה מעדותו של השוטר רוני חינאווי, מנהלה האחר של התחנה, משה, מסר לו כי פער הזמנים הוא 10 דקות (ראה רישומו על גבי ת/8 וכן שורות 24-25 בעמוד 35לעדותו: "...אם התשלום היה בשעה 10:00, בחוץ הצילום מתחיל 10 דקות אחרי").

יובהר כי הגם שהמדובר בעדות מפי השמועה המדובר בראיה קבילה, הן משום ש- ת/8 הוגש על ידי המאשימה והן משום שהדברים נאמרו על ידי העד בחקירתו הראשית (כמו גם בחקירה הנגדית, שורות 7-8 בעמוד 38 לפרוטוקול), ללא כל התנגדות של המאשימה.

כידוע, ראיה שאינה קבילה לא תשמש כראיה להוכחת האשמה אם התקבלה בטעות או בהיסח הדעת (סעיף 56 לפקודת הראיות), אך כאשר אין המדובר בטעות, אלא בהסכמה, אם לא במפורש לפחות במשתמע לאור האמור לעיל, הצדדים הכשירו בהסכמתם את הראיה (ראו, למשל, ע"פ 595/79 אלקורד נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 35, 38 (1980), אליו הפנה הסנגור בסיכומיו);