לא יחודש ערעורו של מורשע ברצח שנמלט מהארץ ולא התייצב לערעור - פסקדין

השופט א' א' לוי:

הבקשה בתמצית

1.        בשעות הערב המאוחרות של יום 20.2.1997, מצא דני אדרי ז"ל (להלן: המנוח) את מותו בסמוך לביתו בעיר חולון, לאחר שנפגע מיריות אקדח שנורו לעברו. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה) קבע כי המבקש, אהרון חסין, אשם ברציחתו, וביום 31.1.1999 גזר לו מאסר עולם. ערעור שהגיש המבקש לבית-משפט זה נדחה מכוח סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), הואיל והוא נמלט מהארץ ולא התייצב לדיון בעניינו. בחודש אוגוסט 2006 נעצר המבקש בארה"ב, ובהמשך הוסגר לישראל. כעת עותר הוא לבטל את פסק-הדין בערעור, ולקיימו בשנית מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 208א לחוק.

הכרעת הדין בבית-משפט קמא

2.         בית-המשפט המחוזי קבע, כי המנוח נרצח על רקע מעורבותו בסכסוך כספי שנתגלע בין המבקש לבין שני שותפיו לשעבר בעסק של נגרות ורהיטים, בו עבד המנוח במסגרת שיקומו כאסיר משוחרר. הרשעתו של המבקש ברצח המנוח התבססה על הקביעות העובדתיות הבאות: 

א)     קודם לרצח סחט המנוח את המבקש. על-סמך עדויות שנשמעו - ובפרט עדותו של יצחק עובדיה, ממנו גבה המנוח כספים בשל חוב שחב עובדיה לאדם שלישי - כמו גם נוכח עברו הפלילי של המנוח, נקבע, כי המנוח היה עבריין אלים אשר עסק באופן שיטתי בגביית חובות בדרך של סחיטה ואיומים, תוך הטלת מורא על קורבנותיו. במקרה דנן שימש המנוח בורר בין המבקש ובין שותפיו לשעבר. עניינה של הבוררות היה עריכת התחשבנות כספית לאחר פירוק השותפות, ובמסגרתה הסכים המבקש לשלם למנוח סכום של 10,000 ש"ח כמעין פיצויי פיטורים. על-פי גרסתו של רפי לוי, אחד השותפים לעסק, אשר זכתה לאמונו של בית-משפט קמא נקבע, כי בפועל אילץ המנוח את המבקש לשלם לו סכום כולל של 47,500 ש"ח במספר שיקים, אשר העתקיהם נתפסו בנגריה, ואחד מהם נתפס בביתו של המנוח. ההפרש בין הסכום אותו הסכים המבקש לשלם למנוח ובין הסכום ששילם בפועל, כמו גם הרישומים הפיקטיביים שרשם המבקש על ספחי השיקים כאילו יועדו לרכישת חומרי גלם, וכן שיטתיות פעולתו העבריינית של המנוח, הובילו למסקנה לפיה נסחט המבקש על-ידי המנוח. בנוסף נמצא, כי ביום הרצח בוצעו תשע שיחות ממכשיר הטלפון הנייד של המבקש לביתו של המנוח. טענתו של המבקש, לפיה עניינן של השיחות היה רצונו של המנוח לתקן את מכשיר הפקס שבביתו, נדחתה. עדותו של יצחק עובדיה, אשר נכח בביתו של המנוח כאשר התקבלה אחת השיחות המאוחרות, העלתה כי השיחה עסקה בסכום כסף שאותו אמור היה המבקש להעביר למנוח.

ב)      בשעה 23:09, עובר למעשה הרצח, התקבלה בבית המנוח שיחת טלפון שמקורה במכשיר הטלפון הנייד של המבקש. הדובר ביקש מן המנוח לצאת אל הרחוב, ומייד לאחר שעשה כן נורו היריות שגרמו את מותו. לאור פרק הזמן הקצר שחלף מעת שהתקבלה השיחה ועד שנורו היריות, נקבע כי אין זה סביר שאדם שלישי, שאין לו קשר לשיחה, הוא שארב למנוח וירה בו, ולפיכך נמצא כי הדובר בשיחה הינו היורה. איכון השיחה העלה אמנם, כי בסיומה, בשעה 23:11, שהה המתקשר באתר "אזור", המרוחק מרחק של כארבע דקות נהיגה ממקום הרצח, ואילו הקריאה ב"מגן דוד אדום" התקבלה בשעה 23:13, כשתי דקות לערך מתום שיחת הטלפון. אולם, נקבע, כי בכך אין כדי לקעקע את הממצא לפיו המתקשר הינו היורה, שכן קיימת אפשרות כי הלה נסע במהירות גבוהה מן הסביר ובכך "הרוויח" את דקות הנסיעה החסרות, וכן אפשר שהשיחה נקלטה בפועל באתר "אזור" ולא בתחנת ממסר קרובה יותר, מסיבות טכניות כמו מיסוך שיצר בניין גבוה או עקב עומס בתחנת הממסר הקרובה יותר שבסמוך לה היה המבקש בפועל.

ג)        השיחה בוצעה מאחד משני מכשירי טלפון ניידים, המחוברים לקו שבבעלות המבקש ומשוכפלים באופן לא חוקי (אחד נייד והשני מותקן במכוניתו). לא ניתן לדעת מאיזה מן המכשירים יצאה השיחה. לשיחה ענתה אשת המנוח (להלן: נעמי), שבהמשך זיהתה את המבקש, על-פי קולו, אף כי לא בוודאות, כדובר מעברו השני של הקו. טענת המבקש כי מאן דהוא התקשר מן המכשיר שברכבו, נדחתה. לא נמצא יסוד לגרסתו לפיה קודם שארע הרצח הוא החליף את רכבו - שהפנס בו התקלקל - במכוניתו של אחר, יעקב הרוש, וזאת לאור הסתירות שנתגלו בענין זה בין דברי השניים. נקבע, כי המכוניות הוחלפו רק לאחר שבוצע הרצח, ולכך נמצאו תימוכין בפלטי שיחות הטלפון של השניים. כך, עד לשעה 23:41, כחצי שעה לערך לאחר הרצח, בוצעו ממכשירו של המבקש באופן רצוף שיחות למקורביו בלבד. שיחות דומות יצאו ממכשיר הטלפון המותקן במכוניתו של הרוש, רק מהשעה 23:55. מכאן, שהחלפת המכוניות בוצעה בפרק הזמן שבין 23:41 ועד 23:55, היינו לאחר הרצח. מסקנה דומה עלתה גם משיחות, שניהל סוכן משטרתי שהופעל מול הרוש. לאור האמור לעיל, נקבע כי המבקש היה הדובר בשיחה, ומכאן, כי הוא היה זה שירה במנוח.

ד)    המבקש שיקר בעדותו בדבר מעשיו בזמן הרצח ולאחריו. הוא מסר, כי לאחר שהחליף רכבים עם הרוש החל לנסוע לכיוון חיפה, אולם מאחר שחש כי "הוא צולל יותר מידי" בשל השפעת סמים שנטל, החנה את הרכב בזמן כלשהו בין השעות 23:00 ל-24:30 בתחנת דלק באזור קיסריה ונרדם. למחרת, יום ששי, החל לנסוע צפונה אך נוכח השעה מאוחרת, סב על עקבותיו ובילה את סוף השבוע בהרצליה, אצל אשה בשם "אניטה". גרסתו נדחתה הואיל והייתה רצופת סתירות פנימיות וברובה אף כבושה, שכן בחקירתו במשטרה לא סיפר המבקש כלל על אותה אשה, וטען כי בילה את סוף השבוע בחיפה.

ה)    לאחר יום הרצח לא שב המבקש לביתו או לעסקו במשך מספר ימים עד שנעצר, ובהתנהגות מפלילה זו יש כדי לסבכו בחשדות נגדו.

ו)        במכוניתו של המבקש נתפס כובע, ועליו זוהו בבדיקת המעבדה לזיהוי פלילי חלקיקי אבק-שריפה המתאימים לתחמושת מערבית, עמה נמנה גם סוג הכדורים אשר פגעו במנוח. חוות-דעת מומחה קבעה, כי הימצאותם של החלקיקים מצביעה על כך שהכובע נחבש בידי היורה או בידי אדם ששהה בסמיכות מקום אליו בזמן הירי. הבדיקה הפורנזית אמנם לא אפשרה לקבוע כי המבקש חבש כובע זה, אך נקבע כי זו מסקנה סבירה נוכח הימצאותו במכוניתו של המבקש.

ז)    בעדותו של העד רפי לוי יוחסו למבקש התבטאויות המכוונות למנוח ולאדם נוסף, לפיהן הוא "יטפל בזה בכוחות עצמו" ו"ירצח אותם".

           נקבע, כי ריבוין של הראיות הנסיבתיות המפורטות לעיל, והשתלבותן זו בזו לכדי פסיפס שלם, מובילים למסקנה אחת ויחידה ולפיה המבקש הוא שירה לעבר המנוח וגרם למותו.

הבקשה והתשובה לה

3.       כאמור, ערעור שהוגש על הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי לא נדון לגופו, בהיעדרו של המבקש. עתה, קרוב לחמש שנים מאז נדחה הערעור, עותר המבקש כי נידרש לו מחדש. בקשתו נסמכת על הוראתו של סעיף 208א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעת: