לאוניד נ' ימית א. בטחון (1998) בע"מ ואח' - פסקדין

החלטה

לפניי בקשת הנתבעות לדחות את מועד העיון של "קלטות ותמלולים" המתעדים לשיטתן מעשי גניבה שבוצעו על ידי התובע (להלן: "הקלטות").

בתביעתו, טען התובע כי פוטר מעבודתו ועתר, בין היתר, לפיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. לטענת הנתבעות, התובע לא פוטר אלא התפטר מעבודתו לאחר שהוכיחו בפניו כי נתפס גונב ומועל באמון מעסיקותיו.

הנתבעות מעוניינות להוכיח את מעשה הגניבה באמצעות הקלטות אולם חוששות כי אם התובע יחשף אליהן בטרם יערוך את תצהיריו, יעוות את טענותיו ויקשה על חשיפת האמת.

התובע התנגד לבקשה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בכתבי בית הדין, בבקשת הנתבעות ובתגובת התובע, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, כמפורט מטה.

הלכת סויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515) קובעת שדרך המלך היא שעל בעלי הדין "לשחק בקלפים גלויים ולא להפתיע את היריב", ומפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ש' לוין:

"הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי-הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא הייתה בידו אפשרות לבודקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל-דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים". "מסמכים מועילים" – הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש, ו"מסמכים מזיקים" הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק "בקלפים גלויים" עשוי, בדרך-כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל-הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי-הדין לכלל פשרה. אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו. אכן, מטרתו של גילוי מסמכים הוא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית-המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול-דעת שלא להתירו. " [ההדגשות הוספו – כ.א.ק]

בסיפא של הציטטה שהובאה לעיל, בית המשפט העליון הבהיר כי לבית המשפט שיקול דעת רחב ובמקרים החריגים עשוי הוא שלא להתיר את הגילוי מקום שהגילוי לא יביא לחקר האמת. אולם, דומה שהמקרה שלפניי אינו מתאים לחריג שנקבע בהלכת סויסה. במיוחד נכונים הדברים עת עסקינן בהאשמות חמורות ביותר, מן התחום הפלילי, המוטחות כלפיי התובע.

בתיקים בהם מעבידים ביקשו לשלול מעובדיהם פיצויי פיטורים בשל מעשה פלילי, בתי הדין פסקו לא אחת כי מידת ההוכחה הדרושה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה (דב"ע לו/3/1 הלמן - וישנגרד, עבודה ארצי, כרך ט (2), 131; דב"ע מז/3/4 שלפי - אגד בע"מ פד"ע י"ט 49, 56).

אמנם בתיק שלפנינו, הנתבעות אינן טוענות לשלילת פיצויי פיטורים והן אינן מבססות את הגנתן על סעיפי 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, ולשיטתן התובע התפטר מעבודתו לאחר שעימתו אותו עם הראיות שבידיהן. אולם, הן מבקשות להוכיח את מעשה הגניבה כרקע להתפטרותו. מכאן לדעתי, המקרה שלפנינו אינו שונה מהפסיקה שהובאה לעיל לעניין מידת ההוכחה שיש לדרוש מהנתבעות.

בשים לב אפוא למידת ההוכחה הדרושה על מנת להוכיח את המעשה הפלילי המיוחס לתובע בתיק שלפנינו, בית הדין לא יוכל להשלים עם דחיית העיון בראיות הרלוונטיות עד לאחר הגשת תצהיריו של התובע.

דחיית העיון בקלטות ובתמלולים עד לאחר שהתובע יגיש את תצהיריו, תמנע מהתובע זכות בסיסית להתגונן מפני האשמות חמורות המיוחסות לו, ויש בה כדי לפגוע בעקרון בסיסי במשפט הישראלי - היא חזקת החפות.

נוכח האמור, יש להבטיח ניהול דיון הוגן, לאפשר לתובע להתגונן כראוי מפני הטענות שיש בהן כדי להכפיש את שמו הטוב, ולהפקיד בידיו את מלוא הראיות מבעוד מועד.

סוף דבר - מכאן, הבקשה נדחית. הנתבעות תאפשרנה לתובע לעיין בקלטות ובתמלולים בתוך 14 ימים.

הנתבעות תישאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך 1,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים וללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, א' אייר תשע"ג, (11 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: