כתובה וחלוקת רכוש

הצדדים נישאו בחופה וקידושין כדת משה וישראל בארה"ב, והתגרשו בגט פטורין כדת משה וישראל בבית הדין בבית הדין בירושלים.

ביום סידור הגט אושר הסכם הגירושין, המצורף לתיק. חלק מהנושאים הכרוכים בגירושין הוסדרו בהסכם הגירושין, אולם שאלת זכאות האישה לתשלום הכתובה וקביעת שווי הסכום הנקוב בכתובה, והמחלוקת ביחס לחלוקת הרכוש המשותף, כל אלו נותרו ללא הכרעה.

בהתאם להסכם הגירושין תביעת הכתובה והתביעה לחלוקת הרכוש התבררו בבית הדין, ולהלן פסק הדין.

הדיונים שקדמו לסידור הגט עסקו בשאלות אחרות, ובנושאים השנויים במחלוקת התקיימו שני דיונים, הראשון ביום ג' ניסן תשע"ו (11/04/2016), להלן "הדיון הראשון", והשני ביום כ"ב סיון תשע"ו (28/06/2016), להלן "הדיון השני". לאחר שהתקבלו סיכומי טענות הצדדים, להלן פסק הדין ביחס לשתי התביעות.

שטר הכתובה

זכאות האישה לכתובה

בשטר הכתובה שביד האישה נקוב סך 200 זוז ועוד 200 זקוקים. עלינו לקבוע כיצד לשערך סכום זה למטבע הנוהג בימינו, וכן עלינו להכריע בשאלה העקרונית של זכאות האישה לתשלום הכתובה בנסיבות המיוחדות של מקרה זה.

נפתח בבירור השאלה השנייה, שהרי בהיעדר זכאות לתשלום הכתובה אין צורך לקבוע את השערוך.

הצדדים גרו יחד בארה"ב, ותביעת הגירושין הוגשה מטעם האישה בעת שהבעל שהה בארץ. כתוצאה מתביעה זו עוכבה יציאת הבעל מהארץ, ולאחר שניתנו ערבויות מתאימות להבטחת חזרתו של הבעל לדיון, בוטל עיכוב היציאה מהארץ. לבסוף הצדדים התגרשו בהסכמה ע"פ הסכם גירושין וללא הסכמה ביחס לתשלום הכתובה.

האישה מבקשת לחייב את הבעל בתשלום הכתובה ותוספת הכתובה ופיצוי הולם, זאת מאחר ולא היה מנוס מגירושין עקב ליקויים קשים שהתגלו אצל הבעל בהיותו עקר. האישה גם טוענת על  היעדר כוח גברא, וכי רק באמצעים תרופתיים הוא מסוגל לקיים יחסים. הבעל מבקש מבית הדין לדחות תביעה זו, וטוען שבנסיבות המיוחדות של נידון זה האישה אינה זכאית לכתובתה.

ביחס לזכאות האישה בתוספת הכתובה כשהצדדים התגרשו ללא הסכם המסדיר את נושא כתובה, הדבר תלוי בשאלה אם הגירושין יצאו ממנו ואז היא זכאית, או יצאו ממנה ואינה זכאית, כפי המבואר בטור אה"ע סי' קיח, שכתב:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה ... ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו ... לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ... ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".

מבואר בדברי הטור, שאם הגירושין יצאו ממנו לאחר שהוא תבע את הגירושין - "אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". משא"כ אם האישה תבעה גירושין "ויצאו הגירושין ממנה", לא תוכל לקבל את מה שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניא, ולא תוספת כתובה או מתנות.

הטור דייק בלשונו וכתב: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", דהיינו אין די בתביעת גירושין, אלא בנוסף לכך - "יצאו הגירושין ממנה", שאם הוגשה תביעה מצד האישה והתברר שהבעל גרם בהכרח לגירושין, אין לשלול את זכאות האישה לתשלום הכתובה.

כמה אחרונים הביאו דברי הטור כהלכה פסוקה. כך בספר פרי האדמה (להג"ר רפאל מיוחס ז"ל) ח"ג דף לו. וכן בספר בית דוד (להג"ר יוסף דוד ז"ל משאלוניקי) חלק אה"ע סי' סה (דף נו:). בספר עטרת דבורה ח"א סי' לו הדברים הובאו בהרחבה, והובאו שם דברי החזו"א חלק אה"ע סי' סט ס"ק כב שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים. החזו"א קבע שבכל אחד מהמקרים העיקרון הקובע בהלכה זו הוא חיוב הבעל בתוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו ושלילת הזכאות לתוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אמנם החזו"א לא הזכיר מדברי הטור, ולפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל חייב לתת גט בעקבות תביעת האישה, הוא יחוייב גם בתוספת כתובה, ובאר הטעם:

"דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכ"כ בהגמ"ר להדיא ... ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא".

בספר פני יצחק ח"ב (דף נב:) הביא מדברי הטור, וכתב:

"הנה מבואר דכל זמן דהאישה תובעת מבעלה שיגרשנה אינה וכו' לגבות ממנו רק מה שהכניסה לו דוקא, אבל תוספת שהוסיף לה מדיליה בכתובה אינה גובה כלל, דאדעתא למיסב ולמיפק לא כתב לה. ואם הוא תובע הגירושין שרצונו לגרשה אזי חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה גם התוספת בכלל כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל וכנ"ל וכו' מיירי אם היא תובעת הגירושין מבעלה בשאט נפש בלתי שום סיבה, וכמו כן אם הוא תובע לגרשה בלי שום סיבה כלל".