אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים של בני זוג

כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים של בני זוג

תאריך פרסום : 28/03/2016 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי באר שבע
38713-10-15
07/03/2016
בפני השופטת:
1. שרה דברת - אב"ד ס.נשיא
2. אריאל ואגו
3. יואל עדן


- נגד -
המערער:
ב. א. ק.
עו"ד דן מלכיאלי
המשיבה:
א. א. ק.
עו"ד מירב יהושע
פסק דין
 

 

השופט יואל עדן:

  1. זהו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ***(כב' סגן הנשיאה השופט א. גביזון), במסגרתו נדחתה תובענת המערער בתמ"ש 50571-10-12 שעניינה בקשתו למתן פסק דין הצהרתי על כי דירה ברחוב***************(להלן "הדירה" או "הדירה ******") אשר הזכויות בה רשומות על שם המשיבה בלבד, הינה בבחינת רכוש משותף של המערער והמשיבה, וכי הוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה.

 

  1. המחלוקת העובדתית בין הצדדים הוכרעה בקביעותיו של בית המשפט קמא במסגרת פסק הדין. יאמר כבר עתה כי במסגרת הליך הערעור הועלו, בעיקר על ידי המשיבה, טענות עובדתיות נוספות על אלו אשר נטענו בבית משפט קמא, טענות אשר אין מקום להביאן בערעור. הבסיס לדיון במסגרת ערעור זה הינו המסד העובדתי אשר נקבע בפסק הדין של בית משפט קמא, המתבסס על הראיות אשר באו בפניו.

 

הכלל הידוע הינו כי התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובפרט כאלו המתבססות על מהימנות, שמורה למקרים חריגים ואינני מוצא כל נימוק של ממש לשינוי מקביעה עובדתית כלשהי מקביעות בית משפט קמא. עיון בראיות אשר באו בפני בית משפט קמא, בתצהירים על נספחיהם ועדויות, אך מחזק את המסקנות העובדתיות של בית משפט קמא.

 

להלן תפורט התשתית העובדתית אשר נקבעה על ידי בית משפט קמא לאחר שבחן את הראיות:

 

  • הדירה ***נרכשה בסמוך לפני נישואי הצדדים, נרשמה על שם המשיבה בלבד, 10 אחוז מהתמורה שולמו מכספי המערער לכונס הנכסים אשר טיפל במכירת הדירה, יתרת התמורה מומנה ממשכנתא שנרשמה על שם המשיבה, אך שולמה, החל מתשלומה הראשון, מחשבון הבנק המשותף של הצדדים, ובנוסף המערער רשום כערב להלוואה זו.
  • הצדדים התגוררו בדירה במהלך – 7-8 שנות נישואיהם הראשונות עד שעברו לבית שרכשו במושב, אותו רשמו על שם שניהם בחלקים שווים והתגוררו בו משך מספר שנים עד לפרוץ הסכסוך ביניהם ועד למכירתו בהתאם להחלטת בית המשפט בהליך אחר.
  • לאחר המעבר למגורים במושב, הושכרה הדירה ******, דמי השכירות שהתקבלו הופקדו בחשבון המשותף של הצדדים, והם עלו על החזרי המשכנתא.
  • במהלך הנישואין המערער היה פעיל בהשכרת הדירה, בשיפוצים לצורך כניסה למגורים בדירה ואף במהלך חיי הנישואין ביצע המערער שיפוצים בה, אך אין מדובר בשיפוצים מהותיים ומסיביים, אלא שיפוצים בסיסיים שהתבקשו לצורך מגורי בני הזוג בדירה.
  • על שם המערער רשומה דירה בxxxx (להלן "הדירה בxxx") אשר נרכשה על ידו בשנת 1995, רכישתה מומנה, בין היתר, ממשכנתא שלקח המערער, החזריה החודשיים שולמו גם במרוצת חיי הנישואין, מדמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה בxxxxעל ידי המערער, לא הופקדו בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, ולמשיבה אין טענות בעלות ביחס אליה.
  • הצדדים נישאו ביום 10.10.01 והתגרשו ביום 3.7.13, מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, המערער הינו ** בעל עסק עצמאי, והמשיבה***
  • המשכנתא באמצעותה מומנה רכישת הדירה ***כללה תנאים מועדפים להם הייתה זכאית המשיבה, לרבות מענק של עולה חדש.

 

בין הצדדים התנהלו, ומתנהלות תובענות נוספות, אך כאמור ערעור זה עניינו פסק הדין ביחס לדירה ***בלבד.

 

  1. לטענת המערער רכישת הדירה בוצעה זמן קצר לפני נישואי הצדדים, וסיבת רישומה על שם המשיבה נבעה משיקולי מיסוי וכדי לקבל משכנתא בתנאים מועדפים. נטען, כי המערער הוא זה שהביא את ההון העצמי הדרוש לרכישת הדירה, טיפל בכל הפרוצדורה הכרוכה ברכישה, הוא אף זה אשר מצא את הדירה אשר הוצעה למכירה על ידי כונס נכסים, הגיש את ההצעה, השתתף בהתמחרות והצעתו התקבלה, הצדדים ראו בדירה את דירתם המשותפת, עברו להתגורר בה טרם נישואיהם, שילמו יחדיו מחשבונם המשותף את החזרי המשכנתא, ומכל האמור יש לראות בה נכס משותף.

 

  1. לטענת המשיבה היא רכשה את הדירה מתוך כך שהמערער אמר לה כי דירה אחת יש לו באילת, ולה תהיה דירה ******, ולאחר מכן יקנו דירה לשניהם. נטען כי מצב רישום הזכויות בדירה ***משקף נאמנה את זכויותיה בה, הצדדים לא ראו בדירה כדירה משותפת, ולא חלה כוונת שיתוף ספציפית.

 

בפסק הדין לא קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה בדבר סיכום בעל פה כי המגורים המשותפים בדירה יהוו החזר של ההלוואה הנטענת שנתן לה המערער בסך של 10 אחוז מסכום הרכישה. טענה אשר המערער מכחיש ולגרסתו מעולם לא נכרת הסכם הלוואה כאמור.

 

בית משפט קמא גם לא קיבל את טענת המשיבה כי חרף העובדה שהחזרי המשכנתא שולמו מהחשבון המשותף, יש לראותם כאילו שולמו  על ידה בלבד נוכח סכומי כסף גדולים שלטענתה הפקידה לחשבון המשותף לעומת סכומי כסף נמוכים שהמערער הפקיד, ולא קיבל את טענתה כי בשנות חיי הנישואין הראשונות נשאה המשיבה לבדה בעול פרנסת המשפחה.

 

  1. בפסק הדין בחן בית משפט קמא את הדין החל, את אפשרות הוכחת זכויות המערער בדירה מכוח דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי, המעמד המיוחד של דירת מגורים במסגרת דוקטרינה זו, והנסיבות מהן ניתן ללמוד על קיומה או העדרה של כוונת שיתוף ספציפית, ולאחר שניתח את הנסיבות בעניינם של הצדדים, אל מול המבחנים אשר נקבעו בפסיקה, וכן אל מול מודל אשר הוצע על ידו ("המודל התכליתי" – לפיו הפניה לדין הכללי ולדוקטורינת כוונת שיתוף ספציפית תיעשה "רק לצורך השגת תכלית החוק והפסיקה - השגת שוויון כלכלי במהלך היציאה מהנישואין"), בא למסקנה לפיה אין לקבל את הדרישה של המערער לקביעת קיומו של שיתוף בדירה.

 

מסקנות בית משפט קמא נשענות על שניים: ההנמקה המרכזית הינה כי כאשר הדירה xxx נותרת בידי המערער, הדירה ***תיוותר בידי המשיבה, ולצד זאת, הבית במושב חולק בין הצדדים בחלקים שווים, הרי שהתוצאה העולה מסעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון הינה צודקת, עולה בקנה אחד "עם רוח החוק ועם רוח הפסיקה – שוויון כלכלי בין בני הזוג בעת הגירושין", ו-"נוכח התוצאה הצודקת המושגת במקרה הקונקרטי שבפני מכוח ההסדר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, לשיטתי ועל פי המודל המוצע אין לפנות ולחפש פתרון בדין הכללי".

 

בית משפט קמא בחן (ככל הנראה לחלופין) גם את התקיימות התנאים על פי דוקטרינת השיתוף הספציפי וקבע כי גם אם היה יוצא מנקודת הנחה כי יש לערוך בחינה כאמור, הרי שאין להכיר במקרה זה בכוונת שיתוף ספציפי בדירה וכי המערער לא הוכיח קיומן של הנסיבות ליישומה של הדוקטרינה האמורה.

 

הנימוקים לאי התקיימות המבחנים לקיומה של כוונת שיתוף ספציפית הינם בכך שלמערער "דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו", בכך שאין לראות בשיפוצים שביצעו הצדדים בדירה במהלך שנות נישואיהם בבחינת "שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה מהותית", ובכך שהצדדים היו נשואים 12 שנים והתגוררו בדירה רק 7-8 שנים, ולשיטת בית משפט קמא מדובר בפרק זמן קצר מדי לתחולת הדוקטרינה, והפסיקה בה הוכרה כוונת שיתוף לדירת מגורים מלמדת על תקופת נישואין ארוכה יותר של כשני עשורים.

 

נקבע כי משבחר המערער לרכוש בית במשותף עם המשיבה במושב על רקע משבר זוגי כלכלי, ולהותיר את רישום הזכויות בדירה ***על שם המשיבה בלבד, הרי שיצר מצג אשר יש בו כדי למנוע ממנו את השיתוף בדירה.

 

עוד נקבע, מבלי להכריע בשאלה העקרונית המתייחסת לדוקטרינת "ההשתק השיפוטי" הנובעת מהטענה כי הרישום על שם המשיבה נועד לצורך התחמקות מתשלום מס רכישה, כי טענת ההשתק השיפוטי מצטרפת לטעמים לדחיית התובענה, גם נוכח העובדה כי המשכנתא אותה נטלה האשה לצורך רכישת הדירה כללה הטבות להן רק היא הייתה זכאית.

 

מכל האמור, נדחתה התובענה.

 

  1. לאחר עיון בראיות אשר באו בפני בית משפט קמא, בפסק הדין ובטענות הצדדים במסגרת ערעור זה, ולאחר שנשקלו טענותיהם, מסקנתי היא כי ערעור זה בדין יסודו, כי הנסיבות המסוימות, ביחס לדירה, רכישתה, החיים המשותפים במסגרתה, וכלל הנתונים המפורטים לעיל בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מהווים תשתית עובדתית מכוחה קם השיתוף בדירה, ואינני מוצא מקום להחלה ויישום הדוקטרינה המוצעת על ידי בית משפט קמא, בהינתן הוראות הדין והפסיקה.

 

  1. חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), קובע בסעיף 5 (א) כי "עם התרת הנישואין ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...".

 

על פי חוק יחסי ממון, נכס המצוי בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין נותר בבעלותו גם בסיומם, ואינו בא בגדר הנכסים עליהם יחול איזון המשאבים. ואולם, נפסק כי סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון אינו מונע שיתוף מכוח הדין הכללי, גם כאשר מדובר בנכס חיצוני אשר נרכש טרם הנישואין, במקרה זה נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, וכאשר הנכס החיצוני הינו דירת המגורים הרי שהודגש היותה נכס משפחתי מובהק ולעיתים אף המשמעותי ביותר, ונקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם". (רע"א אבו רומי נ' אבו רומי פד"י נו (6) 175, בעמ' 183, ובע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012).

 

כמפורט בסעיף 16 לפסק הדין של כב' השופט י. דנציגר בבע"מ 1398/11, בנוסף לקיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות אשר יוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, ועל המבקש זאת מוטל להוכיח "מעבר לקיומן של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו דבר מה נוסף המעיד על כוונת השיתוף...". (סעיף 17 לפסק הדין).

 

בבע"מ 1398/11 דלעיל, פורטו, בפסק הדין של כב' השופט י. עמית, מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים, ונאמר כי אלו אינם רשימה סגורה וכל מקרה יידון לגופו.

 

  1. בענייננו מתקיימים, ולטעמי במובהק, התנאים הנדרשים להגעה למסקנה בדבר קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בדירה.

 

המבחן כולל שורת פרמטרים אשר אינה רשימה סגורה, אינו מבחן טכני, ואינו בבחינת תוצאת צבירה מספרית של נתונים, סכומי השקעה, שנות מגורים וכיו"ב נתונים.

 

יש לבחון כל מקרה לגופו, ולהגיע למסקנה בדבר הכוונה השיתופית הספציפית כפועל יוצא ממכלול הנתונים, מהמשמעויות השונות ולעיתים המנוגדות של כל נתון, גרסאות הצדדים, ובחינת כל אלו, על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים וכוונתם.

 

מצאתי לנכון להדגיש את שלילת ההיבט ה"טכני" של המבחנים, לאור כך שלטעמי אין לערוך בחינה של הפסיקה אשר קבעה או דחתה קיום כוונת השיתוף הספציפי בהתבסס על מספר השנים בכל פסק דין וכיו"ב נתונים כאמור. המסקנה הינה תוצאת שילוב כל הנתונים, אשר ביניהם קיים לעיתים מתח, ויש לתת בנסיבות מסוימות משקל רב יותר לנתון אחד על פני אחר.

 

כך, יכול ומספר שנים קטן של מגורים משותפים בדירה יקבל משקל נמוך, לאור כך שנסיבות אחרות תומכות בקיומו של שיתוף, ולהפך, יכול והעדר נסיבות אחרות התומכות במסקנת שיתוף, יחייב צורך במגורים משותפים משך תקופה ארוכה, מספר שנים רב, ומשקל משך התקופה יהיה משמעותי יותר.

 

קביעת קיומה או העדרה של כוונת השיתוף הספציפי, מכח הדין הכללי, יכולה להישען על שורה ארוכה של פרמטרים, בהם כאלו אשר בחינתם בנפרד מביאה למסקנות נוגדות.

 

בענייננו, אין מחלוקת כי הדירה נרכשה זמן קצר לפני הנישואין. חוזה המכר הינו מיום 11.9.2001  (נספח יד' לתצהיר המשלים של המשיבה), כאשר בני הזוג כבר עמדו להינשא, ובני הזוג נישאו ביום 10.10.01. כחודש לפני הנישואין.  המערער הוא אשר העמיד את ההון הראשוני הנדרש לרכישה, והוא אשר בפועל פעל לביצועה. בנסיבות אלו יש כדי להעצים את המשקל, הגבוה ממילא (ר' הציטוט לעיל מבע"מ 1398/11), של הפרמטר בדמות השקעות כספיות בנכס של בן הזוג.

 

משזו ההשקעה, המהווה את הבסיס ואת קיום האפשרות המעשית לרכישת הדירה, זמן כה קצר לפני הנישואין, כאשר לצד זאת נדחתה הטענה בדבר הלוואה, הרי שמדובר בהשקעה משמעותית ביותר המעידה על כוונה ברורה לשיתוף בנכס.

 

אם לא די בכך, הרי שבנוסף להשקעת 10 אחוז ממחיר הרכישה מכספים של המערער בלבד, שאר התמורה עבור הדירה שולמה ממשכנתא אשר נפרעה מהחשבון המשותף. מדובר בהשקעה של המערער במחצית מיתרת התמורה.

 

נתונים אלו בדבר ההשקעה ההדדית, כאשר השקעתו של המערער אף עולה על השקעת המשיבה, והתשלום הראשוני בא מכספו שלו, יכולים היו להביא למסקנה בדבר שיתוף גם אם לא היו הצדדים מקיימים מגורים משותפים בדירה.

 

אופן רישום הזכויות בדירה, נתון אשר תומך לכאורה בשלילת השיתוף, מוסבר ברצון לקבלת ההטבות הנובעות מכך.

 

הקביעות העובדתיות המפורטות לעיל, תומכות ומחזקות את המסקנה בדבר כוונת השיתוף. הצדדים גרו בדירה תקופה של 7-8 שנים. מדובר בפרק זמן משמעותי ביחס לחייהם המשותפים. מדובר במצב דברים בו נכנסים לגור בדירה לאחר רכישתה, אף טרם הנישואין, ממשיכים לגור בה, מגדלים בה את ילדיהם, לאחר מכן עוברים לדירת מגורים אחרת אותה רכשו, וגם לאחר שהפסיקו לגור בדירה, ההכנסות משכר הדירה הופקדו בחשבון המשותף של שני בני הזוג.

 

אינני מוצא כי רכישת בית אחר במשותף עם המשיבה במושב, והותרת רישום הזכויות בדירה ***על שם המשיבה בלבד, יש בו כדי יצירת מצג המונע את המסקנה בדבר שיתוף. אין קשר ישיר בין רכישת דירה אחרת במשותף לבין אי ביצוע שינוי ברישום הזכויות בדירה ******.

 

העובדה שלמערער דירה אחרת, הרשומה על שמו ונרכשה על ידו בלבד, זמן רב לפני הנישואין, נותרה על שמו וההכנסות ממנה לא שותפו, אין בה כדי לשנות מהמסקנה בדבר השיתוף בדירת המגורים ******.

 

מעבר לנדרש יצוין כי המשיבה הביעה עמדתה כי מדובר בדירה משותפת. ר' תשובותיה לשאלות בית המשפט פרו' 18.12.14 שו' 21 – "זו הדירה היחידה שהייתה לנו ב***, ובשו' 23 – "איך שקנינו אותה עברנו לגור בה".

 

מכל האמור, עולה מסקנה ברורה בדבר קיום כוונת שיתוף בנכס הספציפי, דירת המגורים ******.

 

למעלה מן הצורך אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת ההשתק השיפוטי.

 

  1. ההנמקה המרכזית של בית משפט קמא הייתה בגישתו לפיה לאור המודל המוצע על ידו, המודל התכליתי, אין במקרה זה לפנות לדין הכללי מחוץ לחוק יחסי ממון, הואיל ובמקרה זה סעיף 5 (א) (1) לחוק ליחסי ממון מביא לתוצאה צודקת שהיא "שוויון כלכלי בין בני הזוג בעת הגירושין".

 

המסקנה בדבר היות התוצאה צודקת, נובעת, על פי פסק הדין של בית משפט קמא, מכך שלמערער דירה נוספת באילת, ומכאן נוצר לגישתו איזון כך שלכל אחד מהצדדים דירה, והדירה אשר נרכשה במשותף במושב, מחולקת בין הצדדים, ומתקיים שוויון.

 

לטעמי, הגישה האמורה אינה זו העולה מחוק יחסי ממון וגם לא מהפסיקה אשר התייחסה לשאלות בדבר אפשרות שיתוף בנכס ספציפי, ובפרט בדירת מגורים.

 

אינני מוצא מקום להרחיב בעניין זה. אומר אך כי הדוקטרינה המוצעת לא קנתה את מקומה בחוק או בפסיקה, ואוסיף כי הגישה לפיה תצומצם הפניה לדין הכללי, יכולה לעיתים ליצור דווקא תוצאות אשר לא יתיישבו עם מטרת השוויון אשר בבסיס המודל התכליתי המוצע על ידי בית משפט קמא. בענייננו, צמצום הפנייה לדין הכללי מביא אכן לתוצאה השוויונית האמורה, אולם, זאת לאור הנסיבות המסוימות במקרה זה לפיהן קיימת דירה נוספת. בהעדרה, צמצום הפנייה לדין הכללי, היה מביא לאי שוויון.

 

קיומו או העדרו של נכס נוסף, או בחינה מראש של משמעות הפניה אל  הדין הכללי, ויישומה בהתאם ובכפוף לתוצאתה, משמעותה הלכה למעשה צמצום הוראת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מזה ואפשרות קביעת חזקת שיתוף ספציפית מזה, ולמעשה הכפפת כל הדינים הרכושיים בין בני זוג לעקרון אחד כללי של שוויון, ללא קשר לקיומם או העדרם של נכסים דוגמת אלו המפורטים בס"ק 5 (א) (1) או 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון,  במיוחד שעה שהצדדים הבהירו בהתנהגותם שאין מדובר בדירה משותפת, וזאת לאורך כל חייהם המשותפים.

 

כך, משננקוט בגישה זו, הרי שמקום בו הליכה במתווה של סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון לא תביא לשוויון בכלל הנכסים, הרי שאז על פי גישת המודל התכליתי, יהיה עלינו ללכת אל הדין הכללי ולאלץ קיומו של שיתוף בנכסים כדי ליצור שוויון בחלוקת כלל הנכסים,  גם כאשר על פי המבחנים הקיימים היום לא היינו מגיעים למסקנה בדבר שיתוף בנכס מסוים.

 

  1. הפתרון האפשרי לקושי אשר יכול ויעלה בנסיבותיו של מקרה ספציפי ביישום הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, אינו צריך לדוקטרינות נוספות על אלו הקיימות.

 

השאלה אינה קשורה ב"יחס בין אקטיביזם שיפוטי לבין הרצון להבטיח יציבות וודאות" (ר' התייחסות לעניין זה במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ, "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון", הון משפחתי, דצמבר 2014 כרך א מס' 2, עמ' 3, בעמ' 32 ו-36).

 

המחוקק נתן דעתו לצורך לסטות מהמתווה אשר נקבע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, בהתקיים נסיבות מיוחדות, וקבע במסגרת סעיף 8 את האפשרויות לעשות כן. בענייננו, לו היה בכך צורך, יכולה הייתה להיות מתאימה הוראת ס"ק 8(2).

 

במצב דברים בו יישומו של סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון יכול ויביא בנסיבות מקרה מסוים לתוצאה אשר אינה צודקת, הרי שבהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" רשאי ביהמ"ש, במסגרת דין הקיים (ולא כפעולה אשר יש בה כדי "אקטיביזם שיפוטי" כנטען), לסטות מהמתווה של סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון.

 

אפנה בעניין זה לרע"א 8672/00 דלעיל, בעמ' 83-84: "ייתכן גם שניתן לבוא לקראת בן הזוג החלש שממנו נשללת דירת המגורים על ידי חלוקה לא שיווניות של הרכוש בעת איזון המשאבים (סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון)...", ולהתייחסות לדברים אלו בהסכמה בפסה"ד של  כב' השופט י. דנציגר בבע"מ 1398/11 דלעיל, פיסקה 20.

 

זאת ועוד, אף את הפניה לדין הכללי בעניין שיתוף ספציפי, ניתן לראות כחלק מהסמכות הנתונה במסגרת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

 

  1. אשר על כן, הערעור בדין יסודו. ויש לקבוע כי המערער זכאי למחצית מהזכויות בדירה כהגדרתה לעיל.

 

אינני סבור כי יש להורות על פירוק שיתוף או מינוי כונס נכסים במסגרת הליך הערעור, הואיל ובית משפט קמא לא נדרש לכך לאור מסקנתו בדבר העדר שיתוף בדירה, ולפיכך יש להשיב את הדיון בשאלות אלו לבית משפט קמא.

 

לאור קבלת הערעור, יבוטלו ההוצאות אשר נפסקו.

 

בנסיבות העניין, תישא המשיבה בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. ככל שלא ישולם הסכום במועדו, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

 

העירבון אשר הופקד ע"י המערער יושב לו באמצעות בא כוחו.

 

כך אציע לחבריי.

 

 

 

 

יואל עדן, שופט

 

 

השופטת ש. דברת:

אני מסכימה.

 

 

שרה דברת, שופטת,

ס.נשיא

 

 

 

 

  

השופט א. ואגו:

אני מסכים.

 

אריאל ואגו, שופט

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט, כאמור, בפסק דינו של השופט עדן.

 

ניתן לפרסם פסה"ד ללא הפרטים המזהים.

 

ניתן היום,  כ"ז אדר א' תשע"ו, 07 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

שרה דברת, שופטת,

ס.נשיא

 

אריאל ואגו, שופט

 

יואל עדן, שופט

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ