לחילופין, גם אם יקבע כי העותר זכאי לתשלום ברמה המוגדלת, אין לחייב את המשיב בתשלומי הפרשי הצמדה וריבית בגין אותו חיוב.
לאחר שעיינתי בכתבי הבי – דין שהגישו הצדדים, ולאחר שקיימתי דיונים בעתירה, אני סבור כי יש מקום לקבל את העתירה ברובה, הכל מהטעמים שיפורטו להלן.
-
ראשית, יש לדון בטענה המקדמית שהעלה המשיב. כאמור, המשיב טוען, כי דין העתירה סילוק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. על פי הטענה, לעתירה צירף העותר את מכתבו מיום 10.2.2015 וטען כי לא קיבל עליו מענה.
לטענת המשיב, ביום 21.8.2014 נשלח לעותר מענה במסגרתו הוברר לו היטב כי אינו זכאי להפרשים בגין רמת ניידות. העותר לא הגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום קבלת החלטת המשיב מיום 21.8.2014 כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, אלא כעבור 9 חודשים מיום מתן ההחלטה (10.5.2015).
לאחר עיון מדוקדק בתכתובות בין העותר למשיב, אני סבור כי יש לדחות את טענת המשיב ביחס לשיהוי.
מכתבו של המשיב מיום 21.8.2014 עוסק בתשובת המשיב רק ביחס להפרשים בגין רמת הניידות וכלל אינו עוסק בהטבה נשוא העתירה - מענק שנתי לציוד ביתי - ולפיכך לא ניתן למנות את המועד להגשת העתירה ביחס למענק שנתי לציוד ביתי ממועד זה.
לעומת זאת, פניית העותר באמצעות בא כוחו מיום 10.2.2015 (נספח 13 לעתירה) להעביר לידיו חישוב מדויק של כל אחד ממרכיבי הזכאות של העותר, לאור תיקון אחוזי הנכות ביחס לתגמולים חודשיים וצרכים מיוחדים (סעיף 7.2 לאותו מכתב), לא נענתה על ידי המשיב ובהתאם לאמור בסעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט – 1959 יש לראותו כמי שסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים ולפיכך, העותר לא השתהה בהגשת העתירה.
מעבר לכך, אין לקבל טענה לשיהוי שעה שהעותר לא ויתר על זכויותיו, וממילא לא נטען כי נגרמה פגיעה באינטרסים ראויים של המשיב או של צדדים שלישיים, או שנגרם למשיב נזק ראיתי או אחר, כתוצאה מהשיהוי הנטען (ראה לעניין זה: עת"מ (מחוזי ת"א) 18691-08-15 פלוני נ' מדינת ישראל (אגף שיקום נכים במשרד הביטחון) (פורסם בנבו, 8.12.2016)).
האם העותר זכאי להטבה של "מענק שנתי לציוד ביתי" ברמה המוגדלת?
-
המסגרת הנורמטיבית העיקרית המסדירה את זכויותיהם של נכי צה"ל היא בחוק הנכים והתקנות שהותקנו מכוחו, הדן בזכויותיהם של מי שהוכרו כנכים בשל פגיעה שנגרמה להם במהלך ועקב שירותם בצה"ל.
במקביל לזכויות שנקבעו בחוק הנכים, גיבש משרד הביטחון מערכת מקיפה של הטבות שהוסדרה לאורך השנים בנהלים פנימיים ואין להן עיגון בדין, הנושאים את הכותרת "הוראות אגף".
מטרתם החברתית של אלו, היא פיצוי והכרה בתרומתם ובהקרבתם של אלה שנקראו לשרת בכוחות הביטחון ונפגעו בזמן ועקב השירות (בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 296, 308-307; רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' גלעד דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 506-505, 552 (2005).
על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לתגמולים ולהטבות ראו: עע"ם 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני (פורסם בנבו, 30.5.16, להלן: "עניין פלוני")).
-
הוראת אגף השיקום מס' 66.01 עוסקת בנושא: "מענק שנתי לציוד ביתי או השתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל לנכים".
סעיף 2 לאותה הוראה, קובע כי: "הוראה זו באה לקבוע את הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי, או להשתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל לנכים ואת דרכי הטיפול למימושם." והיא "מעגנת סיוע המוענק בנוסף לקבוע בחוק." (סעיף 3).
בסעיף 5 להוראה נקבע העיקרון לפיו: "נכה שדרגת נכותו 20% ויותר זכאי למענק שנתי לציוד ביתי, אשר יבוצע ע"י מערכת המידע הממוחשבת, ללא צורך בפניית הנכה.".
להשלמת התמונה יצוין, כי ההוראה קובעת אפשרות להעניק החזר חד פעמי המהווה השתתפות ברכישת מקרר, טלוויזיה, מכונת כביסה ותנור בישול ואפיה לנכה שדרגת נכותו 10% - 19% בתנאים מיוחדים (סעיף 7 להוראה).
לעניין הזכאות למענק השנתי לציוד ביתי - ככלל, בסעיף 18 להוראה 66.01 נקבעה הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי (רמה 1) ל"נכה שדרגת נכותו 20% ויותר".
סעיף 19 לאותה הוראה – המהווה, כאמור, את סלע המחלוקת בין הצדדים לעתירה - קובע את הזכאות למענק שנתי גבוה יותר (רמה 2) כדלקמן:
"נכים בדרגת נכות 80% ויותר, בגין פגיעה ביד, או ברגל (נכות על איבר אחד מביניהם ולא מצטברת על שני האיברים) ישולם מענק שנתי בשיעור גבוה יותר (במקום סיוע ברכישת מדיח כלים ומייבש כביסה, להם היו זכאים בעבר), לפי רמה 2 כמפורט בנספח א' להוראה זו."
נספח א' להוראה קובע, כי גובה המענק השנתי לציוד ביתי עבור רמה 1 הוא 696 ₪ וגובה המענק השנתי עבור רמה 2 הוא 1,004 ₪. דהיינו, ההפרש בין שתי רמות המענק הוא 308 ₪.
-
כאמור, הצדדים מציגים עמדות מנוגדות ביחס לפרשנות סעיף 19 להוראה.
מחד, לעמדת העותר, הדרישה ל – 80% נכות באותו סעיף, כוללת גם את האפשרות לנכות משוקללת בשתי הידיים המגיעה כדי 80% לפחות.
לעומת זאת, לדעת המשיב, ההוראה כוללת רק דרגת נכות של לפחות 80% ביד אחת או ברגל אחת בלבד ולצורך הסעיף, לא ניתן לקחת בחשבון נכות משוקללת בשתי הידיים או בשתי הרגליים גם יחד.
-
במחלוקת בין הצדדים ביחס לפרשנות אותו סעיף בהוראת אגף, אני סבור כי יש לקבל את עמדת העותר, ולפרש את סעיף 19 להוראה ככזה שאינו אוסר על חיבור הנכות בשתי הידיים, אלא אוסר על חיבור הנכות בידיים עם הנכות ברגליים. להלן נימוקיי:
-
ראשית – ככלל, יש לפרש את הסעיף שבמחלוקת באופן מרחיב ולא באופן מצמצם.
כידוע: "אשר לחוקי הנכים – ובהם חוק התגמולים – גישת בית-המשפט היא, מאז-ומקדם, כי יש לפרשם ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה – בענייננו: עם נכי צה"ל – להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחֲלו" (ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) חשין (2002)).
ברע"א 10758/06 קצין התגמולים - משרד הבטחון נ' ראובן יעקובוביץ' (מיום 11.5.08) נפסק:
"פסיקה בעניינם של נכי צה"ל היא סוגיה רגישה. הרצון היוקד בקרבו של כל אחד מאתנו הוא לסייע להם ככל שניתן ולגמול להם על המחיר הכבד ששילמו בגופם וברוחם. בהתאם לכך, הגישה לפיה על מלאכת הפרשנות של חוקי הנכים להיעשות מתוך מגמה מרחיבה ומתוך רצון להיטיב עם אוכלוסיית הנכים בכלל ועם נכי צה"ל בפרט, עוברת כחוט השני לאורך פסיקתו של בית משפט זה...".
גישה פרשנית זו מבוססת על חובת המדינה לדאוג לבניה שנפגעו תוך כדי ועקב שרותם. יחד עם זאת, יש לפעול במסגרת הכללים הידועים כדי שניתן יהיה להעניק את אותה מידת ורמת עזרה לכל הנפגעים בהתאם לצרכיהם ורמת פגיעתם (ראה: פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי הש' בוסתן בעת"מ (מרכז) 34155-07-15 אמנון טל נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (פורסם בנבו, 2.3.2017)).
-
לא נעלמה מעיני טענת המשיב, כי במקרה דנן לא מדובר על תגמולים לפי חוק הנכים ותקנותיו, אלא בהטבות לפנים משורת הדין, מכוח הוראות אגף השיקום ופרשנות העותר מהווה הרחבה בלתי סבירה, שאינה עולה עם נוסחה המילולי של ההוראה ולא עם תכליתה לאור סוג ההטבה. אולם, אני סבור, אין להבחין בין תגמולים לפי חוק הנכים לבין הוראות אגף השיקום לעניין אופייה המרחיב של הפרשנות שיש ליתן לסעיפים והוראות אלו. כבר נפסק כי, מכוח עקרון השוויון, יש לגזור דין שווה בין אם מדובר בהטבות הניתנות מכוח החוק, ובין אם מדובר בהטבות מכוח הוראות מינהל פנימיות ואין להפלות בין השניים.
כך, בבג"צ 43/72 ישראל עמבר נ' שר הבטחון, פ"ד כו(2) 63 (1972), נקבע לעניין אפליה בתשלומים על פי הנחיות מינהליות פנימיות, כי:
"אחד היסודות של הצדק ושלטון החוק, שאין להפלות בין אדם לאדם במצב שווה ולכן גם לא בין נכה, ואם המדינה מוצאת לנכון לתת הטבות מסוימות לנכים מסוג מסוים, אינה יכולה לסרב ללא סיבה הגיונית לשלם אותן הטבות לנכה אחר מאותו סוג, וזה אף-על פי שאין על המדינה חובה לפי חוק לשלם הטבות כאלה.".
כך, גם בעע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' יוסי נאמן (פורסם בנבו, 6.10.2009), פסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל, נפסק כי אין השתיים - הטבות מכוח חוק הנכים או מכוח הוראות מינהל פנימיות - חסינות בצורה שווה מביקורת שיפוטית:
"אכן, הרשות המינהלית מחויבת לעמידה בנורמות מסוימות בכל פעולותיה, יהיה סיווגן אשר יהיה. משכך, בין אם נראה בהוראות אגף השיקום תקנות, ובין אם מדיניות הנעשית לפנים משורת הדין או הוראות מינהל בעלות אופי גמיש, אלה וגם אלה אינן חסינות מביקורת שיפוטית ואם מתברר כי נפל בפעולות הרשות פגם כגון שהן מפלות, בלתי סבירות או מבוססות על מטרות זרות או שיקולים בלתי רלוונטיים, עשוי הדבר להוביל לפסילתן...". בנוסף, השאיפה היא לקיום הרמוניה פרשנית בין הוראות לפי חוק הנכים לבין הוראות אגף השיקום וכבר נפסק, ביחס לפרשנות הוראות אגף השיקום, כי:
"כזכור, הוראות אלו הן בגדר הנחיות מינהליות, שאותן – ככל נורמה משפטית אחרת – יש לפרש על פי לשונן ותכליתן ... תוך התחשבות במאפייניהן הייחודיים (עניין אורט; ראו גם יואב דותן הנחיות מינהליות 163-161, 442-440 (1996)).... הענקת פרשנות דומה לחיקוקים (במקרה זה – לטקסטים משפטיים) המקיימים ביניהם קשר נורמטיבי מגשימה את עקרון ההרמוניה החקיקתית, שלפיו יש לפרש דבר תחיקה "באופן שהפירוש שינתן לו יביא לשילובו בדברי החקיקה האחרים כאילו היו גוף אחד" (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 98 (14.5.2012); וראו: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, [פורסם בנבו] פסקה 33 (19.10.2014); ע"א 5964/03 עיזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס(4) 437, 524 (2006); בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970)" (ראה: עניין פלוני שאוזכר לעיל, פסקה 39, ההדגשה הוספה – י.ש.).
-
שנית – בחינת לשון ההוראה מול יישׂוּמה, מלמדת כי יש להעדיף את הפרשנות המרחיבה. כאמור, סעיף 19 נוקט בלשון "נכים בדרגת נכות 80% ויותר, בגין פגיעה ביד, או ברגל" (ההדגשה הוספה – י.ש.). בחינה מעמיקה של סעיף זה מול תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל – 1969 (להלן: "תקנות הנכים") מלמדת, כי התנאי הנדרש בסעיף, בהתאם לפרשנות המצמצמת של המשיב, מוביל לכך שהדרישה בסעיף לדרגת נכות של 80% ביד אחת, אפשרית ליישׂום רק במצב יחיד של קטיעת יד ימין כולה כולל פרק הכתף (בהתאם לפריט 40(12) א בפרק הראשון לתוספת לתקנות הנכים).
לעומת זאת, לגבי יד שמאל, האפשרות של 80% נכות כלל אינה קיימת, היות וגם לגבי קטיעת יד שמאל קובעות תקנות הנכים רק 70% נכות בשל קטיעת היד כולה בפרק הכתף (שם).
דהיינו, קבלת פרשנות המשיב תוביל לזכאות למענק שנתי מוגדל בגין נכות ביד, בהתייחס לאפשרות אחת בלבד - פגיעה ביד ימין שהיא למעשה קטיעה של יד ימין כולה.
מנגד, סעיף 19 נוקט באפשרות המרחיבה של "פגיעה ביד", ואינו נוקט במינוח המצמצם של "קטיעת יד".
-
מן הראוי לציין בהקשר זה, כי אף המשיב ציין בהליך משפטי אחר, כי לטעמו קיים הבדל בין "פגיעה" לבין "קטיעה".
כך, ברע"א 701/14 אמציה עמפלי נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 7.5.2014) נדונה הסוגיה האם יש להכיר בנכות מיוחדת של המבקש והאם מצבו עונה על דרישות תקנה 5(א)(3) לתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת), התשכ"ו – 1965 הקובעת כי, ההכרה בנכות מיוחדת לפי אותה תקנה היא בגין קטיעת שתי גפיים תחתונות, שעה שרגלו הימנית של המבקש נקטעה, אולם רגל השמאלית נפגעה באופן קשה והמבקש טען כי מצבו "מותאם לקטיעה" ברגל שמאל.
בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו עונה על תנאי אותה תקנה הדורשת כאמור, קטיעה בפועל של שתי הגפיים התחתונות.
במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון, טען המשיב (שהוא גם המשיב בעתירה שבפניי), בין היתר, כי: "מקום שחפץ מחוקק המשנה לקבוע דרגת נכות מיוחדת גם במצבים שאינם קטיעה הוא עשה זאת מפורשות, ועל כן אין מקום לפרשנות מרחיבה." (סעיף 4 לפסק הדין).
כלומר, גם המשיב סובר כי באותו מקום שלא צוינה דרישה מפורשת ל"קטיעה" של איבר, לא ניתן לומר שהסעיף מתייחס רק ל"קטיעה", שכן אילו היה המצב כך, אזי המחוקק היה נוקט במונח "קטיעה" במפורש.
לפיכך, יש לדחות את טענת המשיב במקרה שלפניי, לפיה סעיף 19 מתייחס למצב פרטני של קטיעת יד ימין בלבד ויש לפרש את הסעיף פרשנות מרחיבה, לפיה ניתן לקחת בחשבון בחישוב דרגת הנכות לצורך אותו סעיף, את הפגיעות בשתי הידיים יחד.
האם העותר זכאי לתשלום רטרואקטיבי של ההטבה?
-
במערך ההוראות הפנימיות של אגף השיקום קיימות שתי סוגי הוראות המזכות בהטבה:
-
הטבות הניתנות באופן אוטומטי, ללא צורך בהגשת בקשה, לאור קביעת דרגת הנכות של הזכאי ובכפוף לעמידתו ביתר הקריטריונים המזכים בהטבה.
-
הטבות הניתנות בכפוף להגשת בקשה מתאימה ובהתאם לתנאים ספציפיים הקבועים בהוראה.
העתירה דנן נוגעת להטבות המשתלמות לזכאי באופן אוטומטי בהתאם לדרגת הנכות, שכן סעיף 5 לאותה הוראה קובע כי הזכאות למענק שנתי לציוד ביתי "יבוצע ע"י מערכת המידע הממוחשבת, ללא צורך בפניית הנכה." – משמע, מדובר במענק המשתלם באופן אוטומטי.
-
הוראות האגף מתחלקות בין אלה המעניקות זכויות נוספות לאוכלוסיות הנכים והשארים, לבין אלה הבאות להסדיר את האמור בהוראות המיטיבות – כזו היא הוראה 80.23 שעניינה: "מועד תחילת תשלום הטבות - עפ"י הוראות אגף השיקום".
על פי סעיף 8 לאותה הוראה, הטבות הכרוכות בהגשת בקשה תינתנה אך ורק מיום פניית הזכאי לקבלן.
לעומת זאת, לפי סעיף 7 לאותה הוראה, הטבות שנתיות הניתנות באופן אוטומטי (בדומה להטבה נשוא הדין בפניי), ניתנות "מיום הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות להטבות".
-
בעע"מ 7335/10 קצין התגמולים משרד הבטחון נ' משה לופו (פורסם בנבו, 29.12.2013, להלן: "הלכת לופו") נפסק כי הוראה 80.23 בטלה, אולם ביטולה יחול רק על החלטות חדשות של המשיב אשר ניתנו ממועד מתן פסק הדין ואילך, קרי מיום 29.12.2013. בקשה לקיום דיון נוסף באותו עניין נדחתה.
בהתאם לכך, טען המשיב בפניי, כי היות והחלטת המשיב בדבר שינוי דרגת נכות העותר ניתנה ביום 17.6.2013 (לפני שניתנה הלכת לופו), הוראת אגף 80.23 חלה ביחס לעותר.
-
אולם, הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה.
העותר אינו חולק על כך שאותה הוראת אגף 80.23 חלה בעניינו (כפי שנטען, למשל, בסעיף 18 לסיכומי העותר) והוא מבקש כי ישולמו לו ההפרשים בסך 308 ₪ לשנה מיום 8.10.1975 – שהוא מועד הוועדה הרפואית הראשונה שקבעה את דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לאותה הטבה (שלימים תוקנה, כאמור) - ובמשך 41 השנים האחרונות.
-
בנוסף, סעיף 12 להוראת אגף 80.23 העוסקת, כאמור, במועד תחילת תשלום הטבות, קובע כי: "אם יש בהוראה אחרת מהוראות האגף סעיף ספציפי המתייחס לתחילת תשלום הטבה – יחול הסעיף הספציפי.".
בהתאם לכך, סעיף 11 להוראה 66.01 קובע הוראה ספציפית לעניין תחילת תשלום ההטבה ולפיו: "הזכאות להחזר השתתפות ברכישת 4 מוצרי חשמל או למענק ציוד ביתי הינה ממועד הוועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הזכאי, ואשר קבעה את זכאותו, ולא מכל תאריך קודם.".
-
כך או כך, שתי ההוראות הנ"ל קובעות, כי המועד לתשלום ההטבה יהיה ממועד הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הזכאי בה נקבעה זכאותו או דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה.
לאור זאת, יש לשלם לעותר את ההטבה ממועד זה (כלומר מיום 8.10.1975). כאמור, התאריך 8.10.1975 הוא המועד בו התכנסה הועדה הרפואית בזמנו וקבעה לעותר אחוז נכות, שלימים תוקן.
גם בהחלטת ועדת הערעור שניתנה בעניינו של העותר במסגרת ע"נ 16856-05-15 נקבע מועד זה כמועד הקובע לתשלום מצד המשיב.
לאחרונה, בפסק הדין בערעור על אותה החלטה, במסגרת ע"ו (מחוזי י"ם) 35981-09-16 מיום 2.1.2017, צוין (בפסקה 5) כי המשיב הסכים שהמועד הקובע לתשלום יהיה 8.10.1975 וגם במקרה שבפניי, הסכים המשיב כי מקובל עליו שזה יהיה המועד הקובע לתשלום (סעיף 80 לכתב התשובה מטעם המשיב).
אופן חישוב ההפרשים להם זכאי העותר
-
כאמור, הצדדים מסכימים כי המועד הקובע לתשלום ההטבה הוא מועד הועדה הרפואית מיום 8.10.1975 (סעיף 16 לסיכומי העותר וסעיף 80 לכתב התשובה מטעם המשיב).
כעת יש לדון באופן חישוב תשלום ההפרשים למפרע.
-
תגמולים לנכי צה"ל, המשולמים למפרע מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים, מוחרגים מחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, כך שלא מוסיפים להם הפרשי הצמדה וריבית. התשלום נעשה לפי הסדר השערוך המצוי בחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק הקצבאות") לפיו כעקרון, התשלום הרטרואקטיבי של התגמולים נעשה במונחים ריאליים, השומרים על ערכו של הכסף רק ביחס לחלק מתקופת התשלום למפרע (כאשר ככלל, מדובר על תקופה שמשכה מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ועד לתקרה של 10 שנים מיום הגשת התביעה) ולגבי יתרת התקופה (מתום התקופה הראשונה ועד ליום התשלום בפועל), משולמים לזכאי בערך נומינלי בלבד.
-
לטענת העותר, חוק הקצבאות אינו חל על זכאותו ויש לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום המיועד של כל סכום ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.
מנגד, עמדת המשיב היא, כי יש לצרף לתשלום הטבות רטרואקטיבי, הפרשי הצמדה בלבד ולא הפרשי ריבית.
-
בעניין פלוני שאוזכר לעיל, התעוררה, בין היתר, השאלה מהו אופן התשלום למפרע של הטבות הניתנות מכוח הוראות אגף השיקום ונפסק, כי חוק הקצבאות אינו חל על הוראות אגף השיקום שכן:
"ההטבות שבהן עסקינן אינן ניתנות מכוח חוק אלא מכוח הוראות אגף השיקום, ועל כן פשיטא שאין הן באות בגדר חוק המוזכר בתוספת לחוק הקצבאות." (פסקה 40 לפסק הדין).
יחד עם זאת, לאור העובדה כי ההוראות לתשלום תגמולים מכוח חוק הנכים הן בעלות קרבה עניינית להוראות אגף השיקום ולאור התכלית המשותפת של חוק הנכים והוראות אגף השיקום בשמירת ערכו של הכסף המשולם לנכים תוך איזון מול צרכים תקציביים, נפסק כי: "יש בכוחה של פסיקת הפרשי הצמדה בלבד לממש תכלית זו." (פסקה 42 לפסק הדין) ולכן תשלום למפרע לפי הוראות אגף השיקום יעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד (פסקה 43 לפסק הדין).
-
לפיכך, גם אנכי קובע, כי יש להורות על תשלום ההפרשים לעותר למפרע מיום 8.10.1975 בתוספת הצמדה בלבד.
סוף דבר
-
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי העותר זכאי להטבה למענק שנתי לציוד ביתי ברמה 2 בהתאם להוראת אגף השיקום מס' 66.01.
-
המשיב ישלם לעותר את ההפרש בסך של 308 ₪ לשנה בתוספת הפרשי הצמדה מיום 8.10.1975 ועד ליום התשלום בפועל.
-
מיום מתן פסק הדין ואילך, תשולם לעותר ההטבה ברמה 2.
-
בנסיבות אלו, בהן חלק מהעתירה התקבל וחלק נדחה, יישא המשיב בהוצאות העותר בסך 1970 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 11,800 ₪.
ניתן היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
