אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> טענת מרדנות בראי זכויות הילד

טענת מרדנות בראי זכויות הילד

תאריך פרסום : 01/08/2017 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
7364-12-16
14/06/2017
בפני השופט:
שמואל בר יוסף

- נגד -
תובע:
ט.ת
נתבעת:
ר.ל
פסק דין
 

 

  1. לפניי תובענה לביטול (לחילופין הפחתת) מזונות בתם של הצדדים, קטינה כבת 13.5 (להלן: הבת). ברקע הדברים נתק שנמשך משנת 2007 בין התובע (להלן: האב) לבין הבת. קדמה להליך דנא, תובענה שהגיש האב בשנת 2013 לחידוש הקשר בינו לבין הבת (להלן: התביעה הקודמת). התביעה הקודמת הוכרעה בפסק דין שניתן ביום 4.1.2016, בו נקבע מתווה לחידוש הקשר בין האב לבת (לאחר שניסיונות קודמים לא עלו יפה). דא עקא, גם המתווה האמור לא צלח והאב הגיש את התביעה דנא. בדיון שהתקיים ביום 2.2.2017 הסכימו הצדדים, כי הדין יוכרע ללא שמיעת עדויות.

העובדות הצריכות לעניין

  1. התובע והנתבעת נישאו בשנת 2002. בשנת 2003 נולדה הבת ובשנת 2005 התגרשו הצדדים.
  2. לכתחילה הוסכם, כי הסדרי השהות של הבת עם אביה יתקיימו שלוש פעמים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. הסדרים אלה התקיימו באופן חלקי בלבד, עד אשר התובע ביקש לקיים את המפגשים במרכז הקשר, וכך היה למשך כשנתיים ימים. לבקשת האם החלו מפגשים מחוץ למרכז הקשר, אך לנוכח חילוקי דעות בין הצדדים הלך הקשר בין האב לבת והתרופף.
  3. הצדדים הופנו על ידי בית המשפט לפסיכולוג, מר א.מ. בדו"ח שהגיש מר מ' לבית המשפט ביום 1.11.2007 נכתב, כי ישנה התפתחות משמעותית בקשר בין הצדדים לבין עצמם וכן בין האב לבת. בכלל זה צוין, כי הנתבעת (להלן: האם) הציעה לאב להיפגש עם הבת גם בימים בהם הבת לא אמורה לשהות עם האב, לרבות באירועים שונים במסגרת הגן. עוד צוין, כי האב איננו עומד בקשר עם הגן לעניין אותם אירועים וכי "לעיתים אינו זמין ליוזמות אלה".


    בכלל זה, לא הגיע האב למסיבת ל"ג בעומר של הגן (הגם שאמר כי "אולי יגיע") והאם טענה שהבת הייתה עצובה בשל כך. מר מ' מצין, כי למרות אכזבת הבת, האב "לא יצר כל קשר ישיר אישי עם נ' בעקבות אי הגעתו ולא התייחס לציפייה שעורר אצל בתו". מוסיף מר מ' וכותב: "אני מדגיש שוב ושוב את חשיבות רצף התקשרות של ט' ונ'. אני מציין אם אין אפשרות לקיום מפגש במועדים שנקבעו, חובה על ט' ליצור קשר טלפוני ישיר עם נ' (ולא באמצעות הודעות לר'). נ' מגיבה קשה מאוד למצבים אלו עד סירוב ללכת לגן באותו יום בו ט' אמור לאסוף אותה מהגן. ט' נפגע, כועס, מאוכזב ותולה בר' את האחריות לקשייה של נ'". בהמשך הדברים מתוארים שני אירועים מוצלחים מאוד של קשר בין האב לבת, אך מודגש, כי האב "איננו יכול להיענות לכל הפעילויות בגן כמו גם לביקורים שלו אצל נ' באמצע השבוע". בהמשך הדברים נכתב, כי האב "ממשיך לא להגיע בקביעות בימי ג' או ב' (ימי השהות עם הבת – שב"י). נ' עדיין מגיבה באהדה אל ט' (ומכינה לו מתנת יום הולדת). מאז חודש יולי 07 חלה נסיגה גדולה במצב: נ' מסרבת לחלוטין לנסוע עם ט' אל ביתו, עד סירוב ללכת לגן באותו יום בו ט' אמור לקחתה...ט' מובן בתסכולו הרב אך כעסו מובילו להכתבה כוחנית על נ' להתרחק מר'. הוא כועס עליה, נפגע ממנה ומגיב בעוצמה. נ' מגיבה בהערות פוגעניות (לא רוצה אבא, חפש ילדה אחרת) וט' מגיב באותה שפה...למרות הנחיותיי, ט' אינו חוזר לבקר את נ' בסוף שבוע לאחר סירובה של נ' לעבור אליו. ר' מכירה במצב ומנסה לעודד את ט' ואת נ'...חלוקת החגים לא מצליחה להתקיים בגלל המשך סירובה של נ' לעבור לט', אך היא כן מוכנה לביקורים בימי ג'. שני ההורים נואשים. הנסיגה גדולה מאוד."
  4. בדו"ח נוסף שהגיש מר מ' ביום 25.11.2007 נכתב, בין השאר, כלהלן:

"ט' נע בקוטביות בין תגובה נמנעת מקשר עם נ' על כל סירוב שלה, לבין גיוס כוחות להמשך, אך מוכן להיות בפגישות ההדרכה רק פעם בחודש ובעצם לא מעוניין בהן כלל ויזרום לפי מה שיקרה. ט' מציע לר' שבשלב זה יופיע רק בימי ג' בקביעות ואם לא יכול יודיע יום מראש ובשבתות שלו (בלבד) יופיע בשעה 10:00, לעת עתה (ט' מוותר על ימי ו')...אני מצביע על הקושי במצב זה, שבו ט' מצד אחד גם מעוניין בקשר אך מצד שני תולה את כוחותיו בהתנהגותה של נ' ובעצם מצמצם את הקשר בתקופה מאוד קריטית מתוך תקווה "שנ' תבריא ותשתנה מעצמה". אני מצביע על הנחיצות בתהליך עקבי, מינימום, שבועי. בתנאים של אחת לחודש אין מקום לתהליך זה...אני רואה קשיים רבים ועצומים שיעלו בתהליך כפי שט' מציע ואני מסביר זאת לט' ור'... ט' מעדיף לקחת פסק זמן שאין בו כל בהירות מבחינת משכו.



הוא מרוקן ומיואש, מקווה שהעניינים יסתדרו מעצמם ורואה באופן מוטעה שהתהליך ההדרכתי בא לתמוך בר' ולא בו, ועצם קיומו מתנהל בגלל שאני מרוויח כסף ממנו. ר' מבקשת לשמור על רצף ההדרכה, מנסה לשכנע את ט' ומבקשת ממני אם תוכל לבוא גם בהעדרו של ט' להמשך הדרכה והכוונה...אני רואה אפשרות של רגרסיה חריפה יותר ללא כל ליווי הדרכתי ופתח להגברה ניכרת של המתחים, קצרים בתקשורת, אי רציפות גוברת במפגשים ודיכוי כל הענות חיובית ביחס לרגישות גוברת נוספת לכל התנגדות, קושי ותגובות רגשיות מורכבות של נ'
."

  1. למרבה הצער נבואתו של מר מ' התגשמה, ומשך כשבע שנים, עד למועד הגשת התביעה דנא, נותק כל קשר בין האב לבתו. במהלך השנים נישא האב בשנית ונולדו לו שתי בנות נוספות, שלא פגשו מעולם את אחותן. למרות טענות האב, אין לפניי עדות לניסיונות מצדו לחדש את הקשר עם הבת משך אותן שבע שנות הנתק.
  2. כשנתיים לאחר שנותק הקשר בין האב לבתו, הגישה האם תביעה להגדלת דמי המזונות בגין אי קיום הסדרי השהות בין האב לבת. במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים, ביום 21.2.2010, להסכם שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפחתת המזונות), הקובע כהאי לישנא:

"1.   מזונות הקטינה יופחתו החל מיום 22/10/09 לסך של 1,900 ₪ בחודש.
...

  1. סכום זה ישולם עד הגיעה הקטינה לגיל 18 או עד לסיום לימודיה בכיתה י"ב, לפי המאוחר, והוא כולל את כל הוצאות הקטינה, לרבות חינוכה ומדורה.
    ...
  2. אשר להסדרי הראיה – מאחר ופרק זמן ממושך לא התקיימו הסדרי ראיה ובהתאם להמלצת הפסיכולוג א.מ, במידה ויבקש האב לחדש את הקשר יודיע על כך ויחל בקבלת טיפול מתאים.
  3. אב יקפיד שלא לחדש על דעת עצמו את הסדרי הראיה בניגוד להמלצת הפסיכולוג.
  4. תוגש תובענה מתאימה ואזי עם חידוש הקשר יישקל נושא המזונות. "
  5. יודגש, כי למרות שהצדדים התייצבו בבית המשפט, לא ביקש האב את עזרת בית המשפט בחידוש הקשר עם הבת. האב אף לא פנה למר מ' לשם חידוש הקשר, ולא יזם הליך כלשהו גם במהלך 4 שנים נוספות אחרי כריתת הסכם הפחתת המזונות.
  6. ביום 22.10.2013, כשבע שנים לאחר שניתק קשר עם בתו, הגיש האב את התביעה הקודמת. בתסקיר שהוגש ביום 22.9.2014 (להלן: התסקיר) נכתב כי, ההחלטה לנסות ולחדש את הקשר גמלה בליבו של האב לאחר חיבוטי נפש רבים שהביאוהו למסקנה, כי ברצונו להיות מעורב בחייה של בתו. בתסקיר נכתב, לאמור:

 "האב לוקח אחריות חלקית על הניתוק שלו לאורך השנים מנ', הוא טוען כי צבר כעס רב בעבר כלפי האם ועל כן בחר להתרחק ממנה, וכתוצאה מכך מהבת. יחד עם זאת הוא איננו מוותר על עמדתו הקורבנית וטוען, כי עשה מספר ניסיונות לאורך השנים לחדש את הקשר עם הבת, אך האם, לטענתו, הדפה זאת והתנתה את הקשר עם הבת בטיפול רגשי של האב ובתהליך טיפולי מקיף שעל נ' לעבור.".

  1. עמדת האם, כמצוין בתסקיר, היא חיובית כלפי חידוש הקשר בין האב לבין הבת, אך לנוכח מפחי נפש שהיו מנת חלקה של הבת בגין התנהלות האב, טענה האם, כי הבת החליטה מיוזמתה לנתק קשר עם אביה. לפיכך מתנה האם את חידוש הקשר בטיפול שעל הבת לעבור. ממפגש של העו"ס עם הבת עלה, כי היה לבת רצון לחדש את הקשר עם אביה.
  2. במפגש משותף של הצדדים עם העו"ס הוסכם, כי יחל טיפול שיסייע לאב לרכוש כלים לחידוש הקשר, יסייע לאם לחדש את האמון בו, ויסייע לבת לקבל את אביה ולסלוח לו על השנים בהן לא היה לצידה. למרות האמור, ניתקה האם קשר עם העו"ס ומאמצים לאתרה עלו בתוהו עד אשר נוצר קשר באמצעות בני משפחה. העו"ס מציינת, כי גם במועד הגשת התסקיר ישנם קשיים לעמוד בקשר רציף עם האם (תופעה שתחזור על עצמה).
  3. הצדדים פנו לאשת טיפול שקיימה מספר מפגשים, שהניבו מפגש בין האב לבין הבת בסופרלנד. דא עקא, הבת טענה כי האב שלח לה בעקבות המפגש מסרונים עליהם בחרה לא לענות, ומשלא נענה שיגר מסרון כעוס שפגע בה. בעקבות מסרון זה החליטה הבת להפסיק את הליך חידוש הקשר. האם טענה בפני העו"ס כי לא התערבה בהחלטת הבת לנתק את הקשר עם אביה, אך הערכתן הייתה, כי האם תמכה בהחלטה. שני הצדדים חדלו להגיע למפגשים עם המטפלת הנ"ל, וכך נכשל המאמץ לחידוש הקשר בין האב לבתו.
  4. לטעמן של העו"ס עורכות התסקיר, כישלון חידוש הקשר נעוץ מספר סיבות: ראשית, "קושי של האב לקחת אחריות על התנהלותו מול הבת". שנית, "קושי של האב להבין כי מדובר בתהליך רגשי שלא ניתן לתזמן לפי רצונו והוא תלוי ביכולותיה של הבת". שלישית, קושי של האם לנפרדות מהבת ותפיסת הבת כשלוחה שלה תוך הקרנת חוסר בטחון בכל הנוגע לקשר עם האב. רביעית, קושי של האם להציב לבת גבולות וכפועל יוצא קושי לקדם את הטיפול באופן שהבת (ולא האם) שולטת בתהליך. חמישית, נטיית האם לנתק מגע עם הגורמים הטיפוליים כאשר תוכנית הטיפול איננה לרוחה. שישית, קושי של הצדדים לנהל תקשורת ולבסס אמון.
  5. סופו של דבר, הומלץ בתסקיר, כי הבת תשולב בטיפול פרטני והצדדים יקבלו הדרכה פרטנית לעניין חידוש הקשר בין האב לבת. כן הומלץ, כי המשפחה תופנה למרכז הקשר לשם חידוש הקשר בין הבת לאביה.
  6. בדיון שהתקיים ביום 21.12.2014, הבהרתי לצדדים בדברים שאינם משתמעים לשני פנים את חובתו ואחריותו של כל אחד מהם לנהוג כפי המלצת העו"ס, שאם לא כן הנזקים המתמשכים שייגרמו לבת בגין העדר דמות אב בחייה יהיו כבדים ובלתי הפיכים. הצדדים נטלו על עצמם לשתף פעולה עם תכנית הטיפול שהתוותה על ידי העו"ס ונקבע מפגש בין האב לבת במרכז הקשר.
  7. ביום 20.1.2015 שיגר העו"ס עדכון בנוגע למפגש במרכז הקשר, בו נכתב כי הבת הגיעה למפגש מכין אך למעשה לא שיתפה פעולה וסירבה להישאר לפגישה עם אביה. צוין, כי האם לא ניסתה לשכנע את הבת להישאר לפגישה ועמדה מנגד. כפועל יוצא, הודע לאב, כי אין טעם שיגיע לפגישה המיועדת, הודעה שמטבע הדברים גרמה לו מפח נפש. בשיחה טלפונית שערך העו"ס עם הבת לאחר מכן, הודיעה הבת "באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, כי היא איננה מעוניינת להיפגש עם "האיש הזה" (כלומר – האב) ושהיא לא מתכוונת להגיע למרכז הקשר פעם נוספת". עמדתם המקצועית של העו"ס הייתה, כי הקשר בין הבת לאביה חיוני להתפתחותה התקינה וכי על האם מוטלת אחריות מיוחדת לביסוסו של הקשר. בגין חוסר נפרדות בין האם לבת, ניסיון של האם להגן על הבת מפני אכזבה בתהליך חידוש הקשר, וקושי להציב לבת גבולות, לא מילאה האם את חובתה ההורית להפסקת סרבנות הקשר. לעניין זה היו מסקנות העו"ס חד משמעיות:

"המפתח לחידוש הקשר בין הבת לאב מצוי אצל האם ועליה לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי בכל הקשור לקשר בין בתה לאב ו"לשחרר" באופן פסיכולוגי את הבת להתנסות בקשר עם אביה, ולזכות בו מחדש. אנו מתרשמים כי במידה ולא ייעשה צעד משמעותי על ידי האם, על מנת שתבין כי טובתה של הבת כרוכה בכך שיהיה אב נוכח בחייה,  הבת עלולה לאבד את הקשר עם אביה עכשיו ובכלל.".

  1. ביום 3.5.2015 הוגש עדכון לגבי מפגש נוסף שאמור היה להתקיים בין האב לבתו בתיווך העו"ס, מפגש זה לא על יפה, הן לנוכח סירובה העיקש של הבת ליצור קשר של ממש עם אביה ועמדה פאסיבית (גם אם לא לחלוטין) של האם בנדון, והן לנוכח העדר מיומנות מצד האב ליצור שיח אינטימי ובונה עם בתו. הצדדים והבת הסכימו לחזור לטיפול אצל המטפלת שטיפלה במשפחה קודם לכן, אך לאחר מפגש אחד של המטפלת עם האם והבת ומפגש אחד עם האב, הגיעה המטפלת למסקנה שאין לדחוק בקטינה להיפגש עם אביה. העו"ס ניסה להפגיש את האב עם בתו מתחת לדירת מגורי האם, על מנת שייתן לה מתנה לקראת חג הפסח תשע"ה, אך גם ניסיון פשוט זה כשל מעת שהאב עמד על כך שהמפגש יתקיים שלא בסמוך לדירת מגורי האם והבת.
  2. מסקנתם העגומה של העו"ס הייתה, שהאב "מתבצר בעמדתו הקורבנית ואיננו מוכן לקבל את המלצותינו הטיפוליות באופן מלא" וכי "הוא מתקשה לשנות את עמדתו הרגשית, להפחית מגאוותו אל מול הבת ולהודות בטעויות שעשה לאורך השנים". עוד הוסק, כי "האם יצרה קואליציה רגשית חזקה מאוד ותלות בינה לבין הבת , כך שלא נותר מקום רגשי בנפשה של הבת לאביה, כמו כן אישיותה של האם איננה מאפשרת את חידוש הקשר, מכיוון שעמדתה החינוכית והרגשית היא שלא נכון ללחוץ על הבת ושהבת בסופו של דבר היא המחליטה הבלעדית אם תהיה בקשר עם האב או לא, דבר שאינו תואם את עמדתנו המקצועית, שכן מדובר בקטינה שהיא כיום בת 11 בלבד." סיכומו של דבר, הגיעו העו"ס למסקנה כי קצרה ידם לסייע בחידוש הקשר בין האב לבת וכי "הבת "שבויה" במחויבותה כלפי האם וחוששת להביע רגשות חיבה כלפי האב", בעוד זה האחרון אינו משכיל לחזר אחר בתו, הגם שישנו סיכוי גבוה כי חיזורים אלה ייענו.
  3. ביום 16.6.2015 נערך דיון נוסף בניסיון למנוע את סתימת הגולל על הקשר בין האב לבת, דיון בו נאמרו לצדדים דברים לא פשוטים, כמתחייב מן הסיטואציה שנוצרה ותוצאותיה העגומות. סופו של דבר הוחלט, כי אבחן אפשרות להיפגש עם הבת.
  4. ביום 6.7.2015 עדכן העו"ס כי האב פנה אליו בבקשה כי ייזום מפגש בינו לבין הבת, לרבות מתחת לדירת מגוריה. דא עקא, ניסיונות שונים ומגוונים ליצור קשר עם הנתבעת עלו בתוהו. האב שיתף את העו"ס בשאיפתו להיפגש עם הבת בבית הספר אך העו"ס המליץ שלא יעשה כן, מחשש ששכרו של מפגש אקראי ובלתי מתוכנן יצא בהפסדו.
  5. ביום 8.7.2015 נפגשתי עם הבת בנוכחות עו"ס יחידת הסיוע. מהמפגש עלתה תמונה ברורה של הפרעת קשר מגיל מוקדם, סרבנות קשר טוטאלית מצד הבת וניסיון שלה למחוק כל זכר לדמותו של האב מעולמה.

    מארג חייה של הבת מורכב מדמויות נשיות בלבד (אמה וסבתה עמן היא מתגוררת). דמויות אלה מקיימות קשר כה הדוק עד כי הן ממלאות את עולמה של הבת באופן שלא נותר מקום לדמותו של האב. ישנה חרדה כי האב יזעזע את האיזון הנשי שהושג ולכן אין מקום אפילו לשימור דמותו כזיכרון או מושא לגעגוע.
  6. ביום 9.8.2015 עדכן העו"ס, כי הנתבעת פנתה אליו יום קודם לכן ומסרה לו, כי העתיקה את מקום מגוריה ומגורי הבת מרמת גן לפרדס חנה, מבלי לעדכן את האב או את העו"ס (ממנו הוסתרה גם הכתובת המדויקת). סמוך לפניית העו"ס הגיש האב בקשה לקנוס את הנתבעת בשל צעדיה, המהווים, לטענת האב, נדבך נוסף במסכת של מעשים ומחדלים שנועדו להרחיק ממנו את בתו. ביום 13.8.2015 הוריתי להשיב את הבת למקום המגורים הקודם וחייבתי את האם בהוצאות לטובת האב ולטובת אוצר המדינה כאחד.
  7. לבקשת האם קיימתי ביום 2.9.2015 דיון במהלכו הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ימונה מומחה שיתווה דרך לחידוש הקשר בין התובע לבתו, כאשר האם התחייבה (התחייבות שסנקציה כספית בצידה) להביא את הבת לכל המפגשים עם המומחה ולשתף עמו פעולה באופן מלא. בכפוף להתחייבויות הנתבעת, הסכים האב, כי הבת תמשיך ללמוד בבית הספר החדש בו החלה ללמוד, וכי תושהה ההחלטה להשיבה לרמת גן. במעמד הדיון מונתה ד"ר נ.כ (להלן: המומחית) על מנת להתוות את הדרך לחידוש הקשר בין האב לבת.
  8. ביום 9.11.2015 הגישה המומחית את חוות דעתה, בה נכתב, כי הבת מנותקת מאביה עד כי היא מסרבת לכנות אותו "אבא" ועומדת על כך שאף המומחית לא תכנה אותו כך. היא איננה רוצה להיות בקשר עמו ומאיימת כי אם יכפו עליה את הקשר "תתאבד". הבת צוטטה כאומרת: "אני שמחה שאין לי אבא. אני מכירה רק את אמא וסבתא ולא חסר לי כלום בחיים. אני מספרת לחברים שאבא שלי נפטר.".
    מסקנתה של המומחית היא עגומה וחד משמעית לאמור:

"נ' "נ'" ולא מהיום, על האמירות שאומרת ועל התחושות שנלוות. מדובר בסרבנות קשר ארוכת שנים ומקובעת...אין לי ספק שהאם הובילה, גיבתה ותמכה בהחלטה המשפחתית להותיר את האב מחוץ לחיי הילדה. טוב להן בטריאדה הנשית שיצרו, וברור במובהק שלאב אין ולא יהיה מקום בחייהן. חשוב לציין, כי האב לא היה עקבי לאורך השנים בנכונותו לבנות קשר עם בתו...בנסיבות הקיימות אינני רואה טעם להמשיך במפגשים טיפוליים. נ' נערה דעתנית מובהקת בהחלטותיה, אמרה את דברה ולא תיסוג. ועל כן, מבחינתי אין מקום להמשיך במאמצים טיפוליים".

  1. ביום 4.1.2016 ניתן על ידי פסק הדין בתביעה הקודמת, בו הוריתי, למרות מסקנותיה הנחרצות של המומחית, על הליך טיפולי בו ייקחו חלק האם והאב כאחד על מנת להכשיר את הלבבות ואת הדרך לחידוש הקשר בין האב לבת. עוד הוריתי כי האם תישא ב- 80% מעלות הטיפול האמור. לימים מיניתי את "הת'- עמותה לטיפול פסיכולוגי" ביצוע ההליך הטיפולי דלעיל.
  2. ביום 15.4.2016 הגיש התובע בקשה לאכיפת המתווה הטיפולי, לה צורף מסמך שכותרתו "סיכום תהליך הערכה", שכתבה הגב' ס.ח (הפסיכולוגית שמונתה לטפל במשפחה, להלן: גב' ח'). במסמך האמור נכתב, בין היתר, כי האם "אינה רואה תקווה לחידוש הקשר ללא תהליך טיפולי לאב, ומוסיפה כי "הן סבלו מספיק ורוצות שקט". עוד נכתב כי האב "מעלה התלבטות האם יש טעם וסיכוי להמשך מאמציו לחידוש הקשר, מרגיש שר' כלל אינה מעוניינת בכך ולפיכך אין לצפות שנועה תרצה בו". באשר לבת נכתב, כי "אינה מחפשת את הקשר עם האב, נפגעה ממנו ולא נוח לה כיום בקרבתו, מוטרדת למראה הסכסוך בינו לבין האם ומזדהה עם האם. היא מתארת כי בעבר רצתה באב אך עכשיו "הייתה רוצה שיתנתק, כבר לא רוצה" ". התרשמותה והמלצותיה של הגב' ח' היו כלהלן: "כי על רקע נסיבות חייה, נ' סיגלה לעצמה מערך הגנתי של חוויית שליטה והכחשה של חלקים חלשים ונזקקים. כחלק ממערך זה, וכתגובה לשנים רבות של העדר קשר או חוויות של אכזבה ותסכול בקשר, נ' אימצה עמדה הדוחה את האב ודוחה ומכחישה את הצורך בקשר עמו...נ' מאוד זקוקה לטיפול, אך על רקע הנאמר לעיל, נראה כי כרגע ככל שיופעל על נ' יותר לחץ לחדש את הקשר עם האב, התנגדותה רק תגבר...המלצתי לפיכך כי נ' תתחיל טיפול פסיכולוגי שיתמקד בצרכיה הרגשיים וההתפתחותיים, בנושאי נפרדות וזהות עצמית וביצירת מרחב משלה שאינו תלוי במאבק בין ההורים." בסוף המסמך כתבה הגב' ח', כי "לאחר מתן ההמלצה לשני ההורים, השיבה האם כי כרגע אינה מתכוננת להתחיל בתחנה בטיפול".
  3. לאחר הגשת הבקשה דלעיל, הודיעה האם (לאחר שהתגוללה, באריכות ושלא לצורך, על האב), כי היא מסכימה להמלצות הגב' ח' באשר לחיוניות הטיפול הפסיכולוגי עבור הבת וכי בכוונתה ליישם את ההמלצה.
  4. ביום 12.7.2016 הוגש (בתמ"ש 4567-06-16) עדכון מאת הגב' ח', לפיו הבת הבהירה "באופן נחרץ, כי היא מסרבת להגיע לטיפול כל שהוא בשלב זה". לכן, הגם שגורמי המקצוע סברו שהבת זקוקה לטיפול פסיכולוגי, ההמלצה הייתה שלא לנסות ולכפות על הבת טיפול, מאחר שכל טיפול שיוגדר "כטיפול שמיועד ליצירת הקשר עם אביה רק יעורר יותר התנגדות ולא יאפשר שיתוף פעולה של נ'".

    הומלץ לנסות ולמצוא דרך להציע לבת טיפול לצרכיה שלה, אשר יכול ויאפשר, בעתיד, לעסוק גם בקשריה עם האב. לנוכח האמור, לא היה מנוס מהמסקנה, לפיה קצרה ידו של בית המשפט להושיע, כאמור בהחלטה מיום 12.7.2016.
  5. ביום 5.12.2016 הוגשה התביעה דנא, בה עתר האב לביטול החיוב לשלם מזונות עבור הבת, לחילופין להפחתתו, ולחילופי חילופין, התניית התשלום בחידוש הקשר בין האב לבת (לרבות על דרך הפקדתו בחשבון נאמנות, או שימוש בו לשם מימון טיפול שמטרתו חידוש הקשר).

טענות הצדדים

  1. טענות האב (בתמצית) הן כלהלן:
    • הבת היא סרבנית קשר בגין ניכור הורי מצד האם, עובדה שנקבעה פעם אחר פעם על ידי אנשי מקצוע. מדובר בסרבנות קשר קיצונית העולה כדי "התנהגות מחפירה" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות).
    • האם סיכלה כל ניסיון לחידוש הקשר בין האב לבת, ובכלל זה הרחיקה את הבת לפרדס חנה וסיכלה את הטיפול שנועד לאפשר את חידוש הקשר.
    • האב עשה ניסיונות רבים במהלך השנים האחרונות לחדש את הקשר אך נכשל בשל מעשי ומחדלי האם והבת.
    • טעויות שנעשו על ידי האב בנוגע לקשר עם הבת נעשו לפני שנים ארוכות ובתום לב, עת היה האב הורה צעיר. טעויות אלה לא מצדיקות סרבנות קשר לנוכח מאמצי האב בשנים האחרונות לחדשו ולנוכח נכונותו ליטול חלק בטיפול והדרכה הורית.
    • ביטול המזונות לא יגרע מסיפוק צרכיה של הבת, לנוכח הכנסות האם מחד גיסא, והעובדה שאמה של האם משלמת את שכר הדירה בגין דירת מגורי הבת, מאידך גיסא. בכלל זה יש להביא בחשבון את העובדה שהאב משתכר אך מעט יותר מהאם, אך מטופל בשתי בנות קטינות, בגינן יש עדיין תשלומי גן וצהרון. האב טוען, כי הוא מצוי ביתרת חובה מתמדת ונאלץ ליטול הלוואה לשם כך.
  2. טענות האם (בתמצית) הן כלהלן:
    • האב לא שיתף פעולה עם הפסיכולוג, מר מ', בעוד האם עשתה כל שלאל ידה כדי לשמר את הקשר בין הבת לאב.
    • לבסוף נטש האב את הבת בגיל צעיר, נטישה שהותירה בנפשה צלקות קשות.
    • משך שנים ארוכות "ירד האב למחתרת" (לשון האם), התחתן והוליד ילדים, מבלי שנתן דעתו לבת.
    • בנסיבות אלה, אין לבוא בטרוניה לאם או לבת, שכן הנתק נעוץ בנטישת האב את בתו. לא תמיד ניתן לרפא את תוצאות הנטישה בדיעבד.
    • מזונות הבת הינם ברף המינימלי והפחתתם/ביטולם תפגע ביכולת הקיום של הבת. הפחתה כזו איננה מוצדקת גם מצד יכולותיהם הכלכליות של האב ורעייתו.

דיון והכרעה

הדין

  1. הגם שיש דיעות לכאן ולכאן (ראו פסק דינו של כב' השופט ויצמן בעמ"ש 56871-01-16 מזכ נ' עזכ (28.2.2017), להלן: פרשת מזכ'), הלכה פסוקה היא, כי ניתן על פי הדין העברי להפחית (אף לבטל) את מזונותיו של ילד "מורד", המסרב לקשר עם אביו (רע"א 3761/10 פלוני נ' פלונית (15.7.2010), להלן: פרשת פלוני). האפשרות לפטור מחבות מזונות בגין "מרדנות" מקורה בדין העברי, אך אמות המידה נקבעו בפסיקה. בכלל זה נפסק, כי הפחתת מזונות (קל וחומר ביטולם) הינה החריג, בעוד תשלום מזונות הינו הכלל. עוד נפסק, כי הכרעה בכגון דא היא לעולם תלויית נסיבות, אותן יש לבחון בעיניו של הקטין ולא בקנה מידה של אדם מבוגר. הודגש, כי הכרעה בכגון דא צריך שתעשה בזהירות, ובשים לב לעקרון טובת הילד (פרשת פלוני, ומראי מקום שם).
  2. ההלכה הפסוקה, לפיה בכגון דא יש חובה ליתן משקל לעקרון-העל של טובת הילד (פרשת פלונית), מחייב לבדוק את מערך הזכויות המתנגשות, שעה שזכויות הילד משקפות נאמנה את טובתו (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט (1) 221,להלן: פרשת עדי יהווה, עמ' 254).
    והנה, מבחינה חוקתית מתעורר קושי לנוכח המשוואה המשתמעת, שבצידה האחד חובת הורה לתשלום מזונות, ובצידה האחר חובת קטין לעמוד איתו בקשר (משוואה שככל הנראה לא קיימת גם בדין העברי, כמבואר בפרשת מזכ', סעיף 50 לפסק הדין). הקושי נובע מכך, שמדובר בחובות המצויים במישורים שונים ובמדרג  נורמטיבי שונה.
  3. החובה לזון קטין נובעת מזכותו לקיום, שהינה פן בסיסי בזכותו לכבוד (הזכות של כל אדם – לרבות הזכאי לפי פסק דין למזונות – לקיום מינימלי, היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק-יסוד: כבוד האם וחירותו – רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה (3) 360, 375, וכן בג"צ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.2012), להלן: פרשת חסן, ע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא (2) 577, 580). החובה הקורלטיבית, הינה חובת ההורים לשאת בצרכי הקיום של ילדיהם. מדובר במערכת חבויות כפולה: התחייבות מכללא בין ההורים לבין עצמם לזון את יוצאי חלצאיהם, והתחייבותם כלפי החברה שלא להטיל על הכלל חבות זו (משהפך אדם להורה, מטיל עליו הדין חובה לדאוג לילדו...אחריות זו מגלמת את הציפיה הנורמטיבית של ערכינו החברתיים ושיטתנו המשפטית, מהפרט, בהתייחס לתיפקודו כהורה – דנ"א 2401/94 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ (4) 661, 683). במערכת החבויות והזכויות דלעיל הקטין הינו בצד "הזכאי", כעין צד שלישי בחוזה לטובתו. לכן, יש קושי לטעון, כי למול החובה לשלם מזונות (הזכות לקיום) עומדת חובה קורלטיבית של קטין לנהוג בהוריו דרך ארץ וכבוד.
  4. חובת כיבוד הורים מצויה במישור נורמטיבי שונה, זה הנוגע לזכות הקטין לגדול אצל הוריו, שבתורה מולידה חבות (וזכות) של ההורים לגדלו ולחנכו (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ע"א 6106/92 פלונית נ' היועמ"ש, פ"ד מח (4) 221, להלן: פרשת פלונית, עמ' 235). מערך זכויות וחבויות זה, מבצר את זכותם של ההורים וילדיהם לחיי משפחה ולאוטונומיה משפחתית (פרשת עדי יהווה עמ' 235). חובת כיבוד אם ואב קורלטיבית לזכות ההורים לגדל ולחנך את יוצאי חלציהם (פרשת עדי יהווה, עמ' 237), ולא לזכות הילדים לקבל מזונות (להתקיים).
  5. יתירה מזו, חובת הורים לזון את ילדיהם כדי צרכי קיום איננה מותנית בדבר, שעה שהיא מצויה בליבת הזכות לכבוד אנושי בסיסי (פרשת חסן, פסק דינו של כב' השופט פוגלמן). לכן במקרה של התנגשות לא פתירה, קודמת הזכות לקיום (מזונות) לזכות ההורים לכבוד (שמירת קשר). לא בכדי נפסק, כי במקרים בהם אין בנמצא מקור הכנסה חלופי, ואפילו בדוחק, זכאי גם ילד המתנהג בצורה מחפירה לקבל מאביו מזונות מדין צדקה...סוף סוף, אחריותו הבסיסית של אב נובעת מהיותו שותף בהבאת ילדו לעולם (פרשת פלוני, ומראי מקום שם).
  6. חובת כיבוד אם ואב (זכות ההורים לכבוד) הינה זכות מותנית בחובה לדאוג לקיומו הפיסי של הקטין, ובחובה לגדלו ולחנכו כראוי (במובנו הרחב ביותר של המונח, לרבות שמירת קשר עם הקטין, שימור מקומו ההורי של בן הזוג, קל וחומר הימנעות מהסתה וכו'). פשיטא, כי הורה המקפח את ילדו (מזניח אותו, פוגע בו נפשית, מנתק עימו את הקשר וכו') מתקפחת זכותו לקשר (השוו לאמור בפרשת פלונית, עמ' 236). משעה שהחובה לכבוד אם ואב תלויה בחובת ההורים לקיים את ילדם ולחנכו, ברי כי יש קושי להציב את המותנה במישור אחד עם תנאיו.
  7. לנוכח האמור, הזכות למזונות כדי צרכי קיום קודמת לזכות ההורים לכבוד, ויש לנהוג זהירות רבה בטרם פוגעים בראשונה בגין השנייה. אפשרות השקה בין שתי הזכויות, קרי – הצדקה לשינוי בחבות המזונות, תקום כאשר אין קשר סיבתי בין התנהלות ההורה המשלם (הפרת החובות ההוריות) לבין סרבנות הקשר (ראו שתי אמות המידה הראשונות שמנה חברי, כב' השופט שילה, בתמ"ש (ת"א) 43572-10-12 פלוני נ' אלמוניות (5.4.2013), להלן: פרשת אלמוניות).
    יצויין, כי הן במישור הפרת החובות ההוריות והן במישור סרבנות הקשר עשויה להתקיים משרעת. לא דומה הפרת חובה הורית קלה להזנחה או ניתוק קשר עם הקטין. לא דומה סרוב להתארח בבית ההורה, או סרוב למפגשים תכופים, לסרבנות קשר מוחלטת.        
  8. בנוסף לשאלה האם קיים קשר סיבתי כאמור, יש להשיב על שאלות נוספות (בהתאמה לאמות המידה האחרות, שנמנו בפרשת אלמוניות):
    • מה תרומת ההורה השני לסרבנות הקשר?
      סרבנות קשר נגרמת לא אחת בשל  פגיעה במעמדו ההורי של בן הזוג, על נגזרותיה (ד. גוטליב, תסמונת הניכור ההורי, רפואה ומשפט גיליון 31, עמ' 106). פגיעה זו מהווה הפרה של חובות ההורה המשמורן. חובתו של כל הורה הינה להנחיל לקטין את חשיבות ההורה השני בעולמו, לרבות במחיר עימות עם הקטין ואובדן הבלעדיות על הקשר עמו. יתירה מזו, על ההורה המשמורן מוטלת חבות מוגברת בנדון, דווקא לנוכח הבלעדיות שיש לו בקשר עם הקטין.     
      ניתן לבחון את הסוגיה גם באספקלריה של החוזה המשפחתי בין ההורים (לשונו של חברי, כב' השופט שני, בתמ"ש (ת"א) 43053-02-12 אפ נ' אבפ (17.2.2013 ). חוזה זה כולל (בין השאר) תניות בנוגע לגידול וחינוך הילדים ותניות בנוגע לתשלום מזונות. משעה שהחוזה המשפחתי משקף את חיי המשפחה, זה כאלה מהווה מארג אחד, איזון בין כלים שלובים. לכן יש הצדקה חוזית לשנות את תניית המזונות בשל הפרה יסודית של תניית הגידול והחינוך. לפיכך, מקום בו יש להתנהלות ההורה המשמורן תרומה משמעותית לסרבנות קשר, מתקיים קשר סיבתי בין השתיים, המצדיק לשקול להטיל עליו חבות מוגברת לשאת בצרכי הקטין.
    • האם שינוי בחבות המזונות לא יפגע בצרכי קיומו של הקטין (למעשה, האם יש להורה המשמורן אמצעים לכלכל את הקטין למרות השינוי בחבות המזונות, או לחילופין הקטין יכול לכלכל את עצמו). כמבואר לעיל, משעה שחבות המזונות (הזכות לקיום בכבוד) קודמת לחובת כבוד אם ואב, לא ראוי להפחית/לבטל מזונות בהיעדר מקור חלופי.
    • איזו השפעה תהא לשינוי בחבות המזונות על סרבנות הקשר, בהווה ולעתיד לבוא?
      בכלל זה ראוי, לטעמי, לתת את הדעת גם לאלה:
      • א. באומדן מחדלו של קטין לנהוג כבוד ודרך ארץ בהוריו יש לאמץ את נקודת המבט שלו, ולא את נקודת המבט של ההורה (ובנוגע לילד, בל נשכח שלא אשמתו היא שבית הוריו נהרס, ואין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה מידה של אדם מבוגר - ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, פ"ד כג (1) 309, 323). ניתוח זהיר זה (באיזמל עדין - לשון כב' השופט רובינשטיין בפרשת פלוני) מחוייב המציאות גם לאור החשש לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי להשבת הקשר על כנו בעתיד. הצורך של ילדים באשר הם לדעת כי הם נחוצים להוריהם ואהובים על ידם, אמור מקל וחומר בילדים להורים גרושים (סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, עמ' 239 - ז. לויטה, גירושין עתירי-קונפליקט:היבטים קליניים ופרקטיים). גירושין הינם אירוע טראומטי לכל ילד, בכל גיל (גוטליב), משום שהם "מהווים אובדן של מסגרת המשפחה בכללותה כ"בסיס בטוח" המספק תמיכה והגנה" (פרופ' ר. לוי-שיף, השפעות קצרות וארוכות טווח על ילדים שחוו גירושין במשפחתם, להלן: לוי-שיף). טראומה ואובדן אלה מולידים רגשות אשם, נטישה ויתמות (שם). רגשות אלה מחייבים את ההורים להכיל גם התנהלויות לעומתיות של ילדים, ואכזבות במישור היחסים ביניהם. הכלה והבלגה אלה, לרבות על ידי המשך תשלום מזונות, מאותתים לקטין, כי למרות אובדן המשפחה אליה נולד, לא אבד לו הקשר עם שני הוריו. הכרה זו עשויה לאפשר ברבות הימים את חידוש הקשר.
      • ב. בהקשר זה, אני מוצא קושי בטיעון לפיו הורה איננו "כספומט" (פרשת פלוני, בעקבות פסק הדין בפרשת אע'). אב איננו "כספומט" ממש כפי שילדו איננו "לקוח". כמבואר לעיל, תשלום מזונות כדי צרכי קיום איננה חובה המותנית בכיבוד ההורה, אלא חובה העומדת על רגליה היא. יתירה מזו, תשלום מזונות למרות קשיים מצד הקטין בשמירת קשר, ואף בסיטואציה של סרבנות קשר גמורה, מעיד כי מדובר בהורה ער לקשיי ילדו, ומכיל אותם. תשלום מזונות, כמו גם נסיונות לחידוש הקשר, מאותתים לילד, כי אהבת ההורה איננה אהבה התלויה בדבר (מסכת אבות ה' טז').

        דווקא במקרה של סרבנות קשר יש חשיבות לתשלום המזונות בהיותו סוג של קשר בין ההורה לילדו. יש לתת את הדעת היטב, האם הפחתת/ביטול המזונות לא תחתוך סופית גם את העצב העדין המקשר בין ההורה לילדו. חיתוך עצב זה עלול להתברר כבלתי הפיך. הותרת עצב זה, אפילו דק ופועם חלושות, מותיר תקווה לעתיד כאשר הקטין יתבגר (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1) 215, להלן: פרשת קטן, לאמור: בטוחני שדווקא לאור יחס סלחני, וסבלני מצד האב, יבוא היום, עם התבגרותם הנוספת של הבנים, שישובו לקשר עם אביהם - שם בעמ' 220).
      • ג. יש נפקא מינה האם התביעה נדונה תוך כדי ניסיונות נמשכים להפסיק את סרבנות הקשר או שמא היא נדונה לאחר נתק משמעותי. ככל שהתקיים נתק משמעותי יש להביא בחשבון שעולמו של הקטין עוצב והתגבש (במידה זו או אחרת) כאשר ההורה המסורב איננו חלק ממנו. במקרה כזה יכול וכבר נבנו מנגנוני הגנה מוצקים מפני חידוש הקשר (שמעורר חרדות ורגשות שליליים מן העבר), וגם את אלה יש להביא בחשבון בבחינה לקולא של טעמי הסרבנות.
  1. מכל מקום, דומה שאין חולק, כי ברוב המקרים קטינים לא "מחליטים" בבוקרו של יום לנתק קשר עם הורה. במקרים רבים, מעשיהם ומחדליהם של ההורים (בכלל זה מחדל בקיום תקשורת הורית תקינה לעת פירוד, קל וחומר הסתה הורית של מי מהם כנגד משנהו), הם גורם דומיננטי לפגיעה בקשר (גוטליב). ממילא, אין הצדקה לפקוד על קטין את תוצאות מחדלי הוריו על ידי הקטנת/ביטול מזונותיו (פרשת אע'). לא בכדי נפסק, שראוי להביא בחשבון כי הילד, אשר אותו מערבבים במחלוקת זו, אין לו חלק ונחלה במריבות שבין ההורים ואין להבין מדוע יש להענישו כאשר לא חטא כלל (ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב (1) 458, 462). ברוח אותם דברים נפסק כי, שאלה נפרדת היא אם יש הצדקה להפחתת מזונות הקטינים, שהרי, כאמור, ההורים – לרבות האם – חורשים על גבם (פרשת קטן, עמ' 219).
  2. לנוכח האמור, דומני כי כל ספק בנוגע להקטנת/ביטול מזונות צריך לפעול לזכות הקטין, קרי - לחובת התובע. יפים לכאן הדברים שנאמרו בע"א 1741/93 (אזולאי נ' אזולאי (13.7.1994)), לאמור:

אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש וראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים. יחס הבת למשיב היא פועל יוצא של האכזבה ושל התסכול שנולדו באווירה של הגירושין ואחריה.      

הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם עשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית.

יפים לכאן גם הדברים שנאמרו בע"מ (ים) 513/09 (פלונית נ' פלוני (14.4.2010) ), לאמור:

ייתכנו מקרים בהם מסרב הילד לראות את אביו או את אמו, ואף אינו נוהג בהם מצו כבוד אב ואם, ועדיין לא יוכרז הילד כמורד,  כאלה הם המקרים בהם לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות...

וכן ראו לעניין גישה לקולא בנוגע לקשר סיבתי בין מעשה/מחדל הורי לבין סרבנות קשר "מוצדקת" בפרשת מזכ' וכן תמ"ש (ב"ש) 27194-11-13 יר נ' נמ (27.1.2015), ותמ"ש (ים)        43390-11-14 אג נ' זג (2.8.2016).

הנדון

  1. אין חולק כי בשלהי שנת 2007 ניתק התובע קשר עם בתו, ולא עמד אתה בקשר משך כשבע שנים תמימות (עד שנפגשו באופן חד פעמי במהלך שנת 2014, כמתואר בתסקיר). האב מודה ששגה בהחלטתו, ותולה זאת בהיותו הורה צעיר שחווה הליך גירושין קשה.
  2. תהא הסיבה להיעלמות האב מעולמה של בתו אשר תהא, ברי כי בגינו נאלצה הבת להתמודד לא רק עם פרידת הוריה, אלא גם עם אובדן מוחלט של דמות אב, וזאת בשנים קריטיות לעיצובה. בסיטואציה של אובדן דמות הורה בגין גירושין, ילדים "נוטים לחשוב, כי ההורה ויתר עליהם בעזיבתו, וכי הם אלו שאשמים בגירושין". לכן, "ילדים עשויים להגיב לפרידה של ההורה הלא משמורן בכעס ובעוינות" (לוי-שיף). והנה בנדוננו, הבת חוותה הן פרידה של הוריה ואובדן התשתית המשפחתית, והן היעלמות מוחלטת של האב מחייה. הדעת נותנת, כי הפגיעה בנפשה של הבת הייתה קשה מנשוא. לא למותר לציין, כי לפי דיווחיו של הפסיכולוג, מר מ', האב התקשה גם קודם לכן לגלות בגרות ואחריות הורית. חוסר יכולתו של האב להתמיד בקשר עיקבי ומיטיב עם הבת, הנחילה לבת אכזבות חוזרות ונישנות עוד בטרם נעלם האב כליל מחייה. דעת לנבון נקל, כי היעלמותו המוחלטת של האב, לאחר אותן אכזבות, העצימה ביתר שאת את הרגשות שליליים המתוארים לעיל. כך נפערה תהום בין האב לבת, שהלכה והעמיקה ככל שחלפו השנים.
  3. לא ייפלא, כי האב, שעזב ילדה קטנה כבת שלוש שנים, פגש בעת הגשת התביעה הקודמת ילדה גדולה כבת 10 (כיום כבת 13), והיא אחרת לחלוטין. הבת גדלה ללא דמות אב משך שנים ארוכות, במהלכן נבנה עולמה והתגבשה דמותה בלעדיו. את סירובה המוחלט של הבת לאפשר כניסה מחודשת של האב לעולמה, יש לראות בעיניה שלה, על רקע הפגיעה.

    ציפייתו של האב, כי נכונותו דהיום לחדש את הקשר עם בתו, תשיב את יחסיו עם הבת למקום בו נפסקו לפני כעשור - איננה מציאותית.
  4. יודגש, כי גם כיום האב איננו מקבל באופן מלא אחריות למעשיו, והוא עדיין תופס עצמו כקורבן, כמתואר בתסקיר. לא למותר לשוב ולציין, כי גם בעבר, לפני ניתוק הקשר, נטה האב לתפיסת עולם דומה, והפגין חוסר בגרות הורית שתרמה לריחוק הולך ומתהווה בינו לבין בתו. גורמי המקצוע תארו, בין השאר, את הדברים הבאים:
    • האב לא היה עיקבי בקשר עם הבת, ונהג לבטל ביקורים ולא להגיע לאירועים בגן.
    • האב לא הכיל את תיסכוליה של הבת (שנבעו לא מעט מהתנהלותו המתוארת) והגיב לסרובה לבוא לביתו בכעס, שרק תדלק את תחושת התסכול, וחוזר חלילה. בכלל זה התנהל האב על אותו מישור רגשי עם הבת והתאפיין בתחושת קורבנות שהובילה אותו להתנהלות לעומתית מזיקה.
    • האב לא ראה את שגיאותיו והרבה להאשים את האם (שבעת הרלוונטית נקטה עמדה קואופרטיבית וחיובית). בשל כך מיהר האב להתייאש מהסיכוי להידוק הקשר עם הבת. תופעה זו חזרה על עצמה גם לאחר הגשת התביעה הקודמת. הגב' ח' תיארה, כי האב ממשיך לפקפק באפשרות לחידוש הקשר, כשהוא תולה את הקולר באם.
    • למרות רצונו העז והאוטנטי בחידוש הקשר, האב שגה גם בניסיונותיו האחרונים ליצירת קשר עם בתו. כך, כאשר כעס על הבת שעה שלא השיבה למסרון ששלח לה לאחר מפגש יחיד (ומוצלח) בשנת 2014 בסופרלנד. תגובת האב דחקה את הבת שוב למקום של כעס ועוינות. הדבר חזר על עצמו, כאשר סירב האב להצעת העו"ס, מר א.ס, להיפגש עם הבת בחצר בית מגוריה של האם, משיקולים לא עניניים.
    • דומה שהאב מבין בדיעבד כי התנהלותו בחלק מהמקרים לא הייתה נבונה (למשל, כאשר ביקש בכל זאת להיפגש עם הבת בחצר בית מגוריה, אחרי שסרב לעשות כן), אך כדברי כב' השופט חשין בפרשת פלונית, יש שאת הנעשה והנחדל אין להשיב.
  5. מסקנתו של העו"ס בפנייתו לבית המשפט מיום 3.5.2015, הייתה שהאב "מתבצר בעמדתו הקורבנית ואיננו מוכן לקבל את המלצותינו הטיפוליות באופן מלא" וכי "הוא מתקשה לשנות את עמדתו הרגשית, להפחית מגאוותו אל מול הבת ולהודות בטעויות שעשה לאורך השנים".
    לנוכח האמור, מתקיים קשר סיבתי הדוק בין התנהלות האב לבין סרבנות הקשר של הבת, ולכן אין הצדקה לשינוי בחבות המזונות.
  6. אמת, לאם תרומה להתמשכות הנתק בשנים שחלפו לאחר הגשת התביעה הקודמת. האם לא שיתפה פעולה עם העו"ס עד כדי ניתוק קשר. האם לא עודדה את הבת להיענות לניסיונות האב להיפגש עימה, והעבירה לה מסר מתמיד של חוסר בטחון בכל הנוגע לקשר עמו (כאמור בתסקיר). בעידכון העו"ס מיום 1.2015 נכתב, כי היות האם משמורנית בלעדית נותן בידה את המפתח לחידוש הקשר, קרי - מתן ברכת דרך אקטיבית לקשר זה ונכונות לוותר, לטובת הבת, על הבלעדיות של האם בקשר עמה. דא עקא, במקום לשחרר את הבת לגלות את אביה מחדש (כמילות השיר - if you love someone set them free""), העדיפה האם את המשך הסימביוזה אם-בת.  האם הגדילה לעשות כאשר הרחיקה את הבת לפרדס חנה בעיצומו של ההליך לחידוש הקשר. בכך בנתה האם מתרס נוסף על הדרך חידוש הקשר, בדמות שילוש נשי הרמטי (סבתא-אם-בת), שאינו מותיר לאב מקום, ולו כקוּף המחט. גם לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת, לא הזדרזה האם ליישם את המתווה הטיפולי ועשתה כן מאימת הדין, שלא לִשמה.
  7. למרות האמור, אין לשכוח, כי האם לא יצרה את הנתק. הורתו ולידתו של המצב דהיום נעוץ בשני גורמים מרכזיים: החלטת האב לחדול ממפגשים עם בתו, בה התמיד משך שנים ארוכות וקריטיות, והיעדר כלים הוריים מספקים כדי לחדש את הקשר כאשר הייתה הזדמנות לכך. לפני תחילת הנתק עליו החליט האב, ציין מר מ' השתדלות רבה של האם לשמר את הקשר בין האב לבת, למרות מחדלים של זה האחרון (עד כדי בקשה להמשיך בטיפול למרות הצהרת האב כי יפסיק אותו). אכן, התנהלות האם, לרבות הרחקת הבת שלא כדין, העמיקה את הקרע, אך אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי ומחדלי האב לסרבנות הקשר.
  8. זאת ועוד, הסכם הפחתת המזונות נכרת ואושר כאשר האב היה מנותק מבתו למעלה משנתיים, והפחתת המזונות הייתה על רקע הנתק האמור. והנה נקבע בהסכם הפחתת המזונות, כי הסכום המופחת ישולם עד הגיע הבת לגיל 18 , והודגש כי נושא המזונות יישקל שוב "עם חידוש הקשר". שמע מניה, הוסכם, כי כל עוד נמשך הנתק בין האב לבת ישולם הסכום המופחת. לפיכך אין בנתק הנמשך משום שינוי נסיבות המצדיקה הפחתה נוספת.

 

  1. בפאתי פסק הדין, אך לחלוטין בליבת הדברים, אני רואה לנכון להדגיש, כי הדברים האמורים לעיל לא נועדו לבוא חשבון עם האב. טעויות, ואפילו קשות, לרבות ביחסים עם ילדים, אינן חיזיון נדיר. בני אדם אינם מלאכים, ולכן לעולם מועדים לטעות. ראוי האב לשבח על ניסיונותיו העיקשים והראויים לנסות ולתקן את משגי העבר, למרות שנסיונות אלה מעמידים אותו עצמו בניסיון לא פשוט. אני מודע היטב לסיטואציה המורכבת שנוצרה ולתחושת התיסכול שמלווה את האב תקופה ארוכה. תחושת תסכול זו היא תולדה של אהבת אמת של האב לבתו, מבלי יכולת לבטאה ולממשה. ראוי שהאב יבחר לראות בפסק דין זה זכיה ולא הפסד, זכות ולא חובה. ראוי שהאב לא יחזור על משגי העבר, עת התייאש מהקשר עם בתו, גם אם קשר זה מתבטא רק בתשלום מזונות.
  2. המשך תשלום המזונות, למרות סרבנות הקשר של הבת, הוא עדות לאהבת אב שאיננה תלויה בדבר. בצילה של אהבה זו יכול וינבט זרע הקשר המחודש, אם לא היום כי אז בשנים הבאות. הבת לא תשאר נערה צעירה אלא תתבגר ותלמד לראות את התמונה ההורית בצבעים פחות חדים וממילא באופן סלחני יותר. אין לי ספק כי יש לתקווה זו בסיס, ותשלום המזונות יהיה עדות נוספת לכך שהאב לא ויתר על בתו, למרות כל הקשיים.
  3. בה במידה, אל לה לאם לראות בפסק הדין "ניצחון", שכן מדובר בניצחון פירוס. הרצון "לשקט" שהביעה האם בפני הגב' חלק משמעותו ויתור מצד האם על כל אפשרות שיהא לבת אב בעולמה. לא רק עתה אלא גם בשנים שיבואו. ככל שהנתק יימשך הוא יגבה מחיר לא רק מהאב אלא גם מהבת, ועלול לתת אותותיו אפילו במשפחה שתקים ברבות הימים. טוב תעשה האם אם תעמוד על כך שהבת תקבל טיפול פסיכולוגי שיאפשר לה לפרק רגשות שליליים, שאין ספק כי נערמו במהלך השנים תחת שכבות של הדחקה ומנגנוני הגנה. דעתם של כל גורמי המקצוע הינה, כי טיפול כאמור הינו חיוני ולפיכך יש להתייחס אליו כטיפול רפואי לכל דבר ועניין. שומה על האם לנקוט בכל האמצעים כדי שהבת תלך לטיפול ואל לה לשעות לסרבנות הבת, שכן בכך היא מזניחה את חובתה ההורית. הורה ממלא את חובתו כאשר הוא מציב לילדו גבולות, והילד מצפה לכך. מחדל בנושא הטיפול הרגשי לו זקוקה הבת שקול להזנחתה מבחינה רפואית. הטיפול האמור נועד, ראש וראשון, לצרכיה של הבת ואינו קשור בהכרח לחידוש הקשר עם האב. ברם, הדעת נותנת, כי טיפול מוצלח יכול לפתוח צוהר גם בנושא הקשר עם האב, שמתוך שלא לִשְמה תבוא לִשְמה.
  4. סופו של דבר, התביעה נדחית.

 

  1. לנוכח התנהלות האם, כמתואר בסעיף 47 לעיל, אינני מוצא לנכון לחייב את האב בשכר טרחה והוצאות.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.           

ניתן היום,  כ' סיוון תשע"ז, 14 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ