טאהא (אסיר) נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בת"א (כב' השופט י' ויטלסון) ובו לאחר שהרשיע את המערער עפ"י הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא ביטוח, גזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 5 שנות פסילה בפועל, מאסר על תנאי וקנס.

לטענת ב"כ המערער, שגה בימ"ש קמא משהטיל על המערער עונש חמור, חמור אף יותר מזה שעתרה התביעה.

לטענת ב"כ המערער, המערער הודה וקיבל אחריות וזאת לאחר שהבין כי התביעה תסתפק בבקשה לעונש מאסר של שנה אחת. לטענתו, יש לראות את טיעוני התביעה לעונש כטיעונים בעקבות הסדר טיעון. לדבריו, את נוסח דברי התביעה בבימ"ש קמא יש לפרש כבקשה להטיל על המערער שנה אחת של מאסר, ואילו בימ"ש קמא החמיר מעבר לכך והטיל כאמור 18 חודשי מאסר.

כנגד המערער לא היה תלוי ועומד מאסר על תנאי, הוא ריצה מאסרים קודמים ונסיבותיו האישיות לא קלות. לדברי ב"כ המערער, במקרה זה המדובר בכמות קטנה מאד של אלכוהול שאלמלא הודה בה, ניתן היה לנהל הוכחות ולטעון טענות משפטיות וקיים סיכוי, לנוכח פסיקה אחרת שניתנה בינתיים, כי אף היה מזוכה. המערער כאמור חסך מזמנו של ביהמ"ש והודה בעבירה ובימ"ש קמא לא לקח זאת בחשבון.

לפיכך עותר ב"כ המערער להסתפק בעתירת המדינה, דהיינו הטלת עונש מאסר של שנה אחת.

הערעור, כך לדבריו, איננו נסוב על עונש הפסילה המכביד ואותו מקבל המערער בהכנעה.

ב"כ המדינה מבקשת לדחות את הערעור. לדבריה, לא רק שאין מדובר במקרה זה בהסדר טיעון אלא יש לדחות את טענת ב"כ המערער כי התביעה עתרה לעונש סגור של שנה. מדברי ב"כ התביעה בבימ"ש קמא ברור כי המדובר ברף תחתון ולא בעונש סגור.

בימ"ש קמא סבר לנוכח חומרת העבירה ועברו הפלילי והתעבורתי הכבד, כי רף זה הינו נמוך ומקל והוא נימק נמק היטב את החלטתו להטיל על המערער עונש של 18 חודשי מאסר.

עוד מציינת ב"כ המדינה כי המערער נוהג משנת 99' ויש לחובתו 21 הרשעות קודמות, בשתיים מתוכן הוטלו עליו מאסרים בפועל בגין עבירות של נהיגה בשכרות. עוד 3 עבירות בעברו מתייחסות לנהיגה בפסילה ונהיגה ללא רשיון.

עוד מציינת ב"כ המדינה את עברו הפלילי בעבירות חמורות כגון סמים, שבל"ר וכדומה.

בימ"ש קמא בחן את עברו וכאמור את חומרת העבירות נשוא התיק הנוכחי, וסבר כי יש להטיל על המערער את העונש הראוי לו, כפי שקבע בסופו של דבר.

לדבריה, אין להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא במקרה זה.

שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בגליון הרשעותיו הקודמות של המערער בתעבורה ובפלילים וכן כמובן בגזר דינו המנומק של בימ"ש קמא. סבורה אני כי דין הערעור להדחות.

יש לקבוע חד משמעית כי אין מדובר במקרה זה בהסדר טיעון. מתוך פרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא ברור כי המערער הודה בכתב האישום כפי שהוא, נשמעו טיעונים ארוכים לעונש הן מצד התביעה והן מצד ב"כ המערער.

התביעה סיימה את טיעוניה בעתירתה "לעונש של מאסר בפועל שלא יפחת משנה..." ברור לחלוטין כי מדובר ברף תחתון ולא ברף עליון או בעונש סגור.

ב"כ המערער אומנם ביקש לתת לו הזדמנות ולהטיל עליו מאסר קצר, ואולם בימ"ש קמא בלוקחו בחשבון את כל השיקולים שהעלו גם ב"כ התביעה וגם ב"כ המערער, הגיע למסקנה כי "כל העונשים שהוטלו עד עתה על הנאשם לא השאירו עליו את הרושם הנכון" וכן כי כל עונשי המאסר בפועל שהוטלו עליו עד כה "לא מנעו ממנו להיכשל עתה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ועבירה של נהיגה בשכרות. כאשר זו התמונה המצטיירת מעברו של הנאשם, אין מנוס אלא מלהטיל עונש חמור".

בימ"ש קמא סבר כי קו הגבול, אשר כאמור אין ספק כי הינו רף תחתון, אשר קבעה התביעה, יש בו משום "הקלה מופלגת" בעניינו של הנאשם.

אינני סבורה כי יש פגם בקביעה זו. עם זאת, בימ"ש קמא התחשב גם במצבו האישי ובהודאתו בהזדמנות הראשונה והטיל עליו את העונש שלטעמו הינו מאוזן וראוי. אינני סבורה כי שגה בכך. אינני סבורה כי נפל פגם כלשהו בגזר הדין שאף לטעמי לקח בחשבון את כל השיקולים הראויים ואיזן ביניהם איזון ראוי.

משכך, אין מקום להתערבות בגזר הדין והערעור נדחה.