אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חלוקת תמורת דירה ותכולה

חלוקת תמורת דירה ותכולה

תאריך פרסום : 31/07/2017 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי חיפה
1004892-8
27/06/2016
בפני הדיינים:
1. הרב יוסף יגודה - אב"ד
2. הרב ישראל דב רוזנטל
3. הרב סיני לוי


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד טלי רונן
הנתבעת:
פלונית
עו"ד טל איטקין
פסק דין

 

הנידון שבפנינו הוא חלוקת הרכוש. פסק דין זה ניתן לאחר הסכמה דיונית שניתנה על ידי ב"כ הצדדים בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ל' בתשרי התשע"ו (13.10.2015) לפיה בית הדין יכריע בסוגיות העומדות על הפרק לאחר שיונחו בפניו סיכומי הצדדים בנושא פירוק השיתוף בדירה וחלוקת התכולה.

יצוין שהצדדים התגרשו בתאריך כ"ג במרחשון התשע"ו (05.11.2015).

אופן חלוקת התמורה מהדירה שנמכרה

להלן עיקרי העובדות הנוגעות לנידון שבפנינו:

הצדדים נישאו בחודש נובמבר שנת 1999. סמוך לנישואיהם רכשו יחד בית ביישוב [ש.], שהיה בשלבי בנייה, ונרשם על שם שני הצדדים. בשנת 2001 הושלמה בניית הבית והצדדים עברו להתגורר בו, עד מועד הפירוד בסוף שנת 2014.

הבית נרכש בסך של כ-540,000 ₪. רובו ככולו של המימון התקבל בהלוואה מבנק טפחות למשכנתאות. ההחזר החודשי של המשכנתא היה כ-2,500 – 2,400 ₪ ששולם מתוך הקופה המשותפת. בתאריך 10.05.2002, ימים ספורים לאחר שהתובע קיבל פיצויים בגין תאונה, פרע התובע את כל יתרת המשכנתא בסך של 422,353 ₪.

לא נימנע מלציין כבר עתה שהנתבעת טוענת שבתחילה הפיצויים הופקדו בחשבון המשותף ורק לאחר כשנתיים נפרעה המשכנתא. טענה זו התבררה כלא נכונה, בהסתמך על האסמכתאות שהציג התובע.

לאחר מכן, הבית הורחב ושופץ במימון שהגיע רובו ככולו מכספי הפיצויים שקיבל התובע בגין אותה תאונה.

לאחרונה הבית נמכר לצד ג' בסך של 1,270,000 ₪ ותמורתו מוחזקת בנאמנות ב"כ הצדדים.

טיעוני התובע

עיקרי טיעוני התובע הן כדלהלן:

א. כספי פיצויים אינם נכללים באיזון זכויות הצדדים, וודאי במקרה דנן שעיקר הכסף ניתן בגין אבדן הכנסות מחמת הפגיעה ביכולת ההשתכרות.

ב. מצבו הכלכלי של התובע ובהתחשב בגובה חיובו במזונות הילדים הינו קשה ביותר.

ג. ההשקעה של התובע הינה מתנה על תנאי, שעל דעת כן שהאשה תבגוד בו כפי שהיה בנסיבות תיק זה, לא היה בדעתו ליתן לה מתנה. יתרה מזו, הנתבעת הטעתה את התובע ולא גילתה את נטייתה המינית אל בנות מינה ואילו היה יודע מכך וודאי לא היה משקיע את כספו באופן הזה.

ד. יש להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולקבוע שיש לאזן את תמורת הבית שלא באופן שוויוני ובכך להביא לחלוקה הוגנת. ב"כ התובע הציגה אסמכתאות משפטיות לביסוס טענה זו.

ה. יש מקרים שאין לקבוע את הבעלות בהתאם לרישום, ואף לביסוס טענה זו הציגה ב"כ התובע אסמכתאות מפסקי דין.

טיעוני הנתבעת

עיקרי טיעוני הנתבעת הן כדלהלן:

א. הכסף הוטמע ברכוש המשותף, ולכן אף על פי שמדובר בכסף שבעיקרו אינו בכלל איזון הזכויות יש לאזנו. הציגה אסמכתאות משפטיות לביסוס טיעון זה.

ב. חלק מהכסף התקבל עבור סיעוד והנתבעת הייתה זו שסעדה את התובע עד שהחלים מפציעתו, ואם כן יש לה זכות בכסף זה.

ג. הבית נרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים ולפיכך אין להתחשב במקורות המימון.

ד. ההשקעה של התובע הינה מתנה גמורה שאינה חוזרת, וברור שזו הייתה כוונתו במשך כל חיי הנישואין. הציגה אסמכתאות מפסקי בתי הדין.

דיון והכרעה

א. הבעלות על הנכס

כבר בראשית דברינו נבהיר שבנידון דידן הרישום מהוה ראיה לבעלות ואין הדבר נוגע למחלוקת הראשונים דלהלן. הרשב"א בתשובתו (ח"א סי' תתקנ"ז) שהובאה בדרכי משה (אבהע"ז סי' פ"ו אות ח') והרא"ש (תשובת הרא"ש כלל צ"ו אות ד') שהובאה בטור אבן העזר סימן פ"ו, דנו האם כאשר מתעורר ספק בבעלות, הרישום בשטרות מהווה ראיה, או שיש לדון לפי מקורות המימון. בנידון דידן, בעת הרכישה עיקר המימון הגיע מהלוואת המשכנתא שלקחו שני הצדדים יחדיו כבעלי חוב משותף, ולכן ברור שבעת הרכישה ורישום הבעלות, הבעלות הייתה משותפת ובחלקים שווים.

לבד מזאת, על דרך הכלל נטייתנו להכריע שבהתאם למקובל היום, רישום בטאבו מהווה הוכחת בעלות, כפי שנקטו רבים מפסקי הדין. קביעה זו מתחזקת נוכח העובדה שיש מקום לעשות הבחנה בין נידון הראשונים שמדובר שנעשו שטרות מכר על שם האשה, מה שאין כן לגבי רישום בטאבו שהוא רישום רשמי שגומר את המכירה ומבטא בעלות ביתר תוקף.

אמנם לאחר מכן התובע פרע אף את חלקה של הנתבעת בחוב המשותף, אבל אין זה משנה את הבעלות שנקבעה ברכישה וברישום בטאבו.

לסיכום: שני הצדדים בעלים על הנכס בחלקים שווים.

ב. האם פירעון המשכנתא הוא מתנה לאשה?

אף על פי שקבענו שהבעלות על הנכס היא של שני הצדדים בחלקים שווים, יש לדון האם כאשר אחד מבני הזוג פורע חוב משכנתא, הרובץ על שני הצדדים, חל חיוב על משנהו להשיב לו את אשר פרע עבורו. דומה הדבר לשני לווים אשר לוו מאדם אחד, וקם אחד ופרע כל החוב. בנידון זה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע"ז סעיף א'):

שנים שלוו כאחד וכו' שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו וכו' ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחברו חלקו.

דהיינו, שאם אחד מהלווים פרע את כל החוב, מחויב חברו להשיב את אשר פרע בעבורו. אמנם הש"ך (שם סק"ה) פקפק על הכרעת השולחן ערוך, אבל בנידון חוב משכנתא שכל אחד מבני הזוג נחשב לווה על כל הסכום, וניתן לגבות ממנו אף ללא תלות בלווה השני, כערב קבלן, גם הש"ך מסכים שהלווה שנפרע חלקו על ידי חברו, חייב להשיב את אשר פרע בעבורו ואין זה דומה לדין המבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קכ"ח סעיף א' וברמ"א) שפורע חובו של חברו, פטור חברו מלשלם לו.

ובסימן ע"ז סעיף י', נכתב במפורש מה דין בני זוג שלוו, וז"ל השולחן ערוך:

איש ואשתו שלוו מאחד, היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה. ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב, חוזרים ונפרעים ממנה החצי.

ובסמ"ע (שם ס"ק כ"ה) כתב התניה אימתי חוזרים ונפרעים ממנה החצי וז"ל:

עיין בעיר שושן [סעיף י"א] שכתב דנראה לו דהיינו דוקא במקום שנושאות ונותנות הנשים בממון בפני עצמן, אבל היכא שאין הנשים נושאות ונותנות בפני עצמן, נהי דהמלוה דסמך דעתו עליה מצי לגבות ממנה החצי, מכל מקום מילתא דמסתברא הוא שאין הבעל ויורשיו נפרעים ממנה, אלא נאמנת לומר שכל הממון לקח הבעל לידו, והיא נכנסה בערב קבלן עם בעלה כדי שיוכל להחיותו.

מבואר מדבריו שאין הבעל נפרע מן האשה אלא במקום שהאשה נושאת ונותנת בתוך ביתה, שבמקרה כזה, יש לראות ברישומה בשטר כלווה, רישום המחייב, הואיל ויש אפשרות ריאלית שהאשה לקחה אף היא את ההלוואה לצרכיה. אם האשה אינה נושאת ונותנת בתוך הבית, יש להעריך שכל ההלוואה נלקחה עבור צרכי הבעל בלבד, והיא רק הסכימה להירשם כלווה או כערבה, ולפיכך אף אם הבעל פרע בעצמו את כל ההלוואה, אינו יכול לדרוש מהאשה שתשיב לו מחצית מהחוב.

בנתיבות המשפט (סימן ע"ז חידושים ס"ק כ"א) הוסיף וביאר את תנאי הלכה זו וז"ל:

חייבת לפרוע. היינו במות בעלה או נתגרשה או שיש לה ממון בלאו הכי, אבל אין הבעל חוב צריך להמתין בחיי הבעל על גביית כתובתה, רק הבעל צריך לשלם הכול . [או"ת אורים סקכ"ז]. עיין ביאורים [סקי"א] דדוקא שחתמה עצמה בשטר או שפירש המלוה שסומך דעתו עליה, דאז חייבת לשלם כשאין להבעל.

דהיינו, על מנת שהאשה תהיה מוגדרת כחייבת ושותפה בהלוואה, היא צריכה להיות חתומה על שטר ההלוואה, או שברור שהמלווה סמך על אפשרות הגביה ממנה. וכך המצב בהלוואת משכנתא.

אכן גם בנידון דידן האשה מוגדרת נושאת ונותנת בפני עצמה, שכן, הלוואת המשכנתא נלקחה לצורך רכישת נכס שחציו בבעלותה. כמו כן, גם היא עבדה והכניסה הכנסותיה לשימוש בחיים המשותפים, וברור הדבר שאופי חוב המשכנתא הוא ששני בני הזוג מוגדרים כלווים, ולכן יש להחיל הלכה זו ולחייב את האשה להשיב לתובע את סך הפירעון שפרע עבור חלקה במשכנתא.

עיין בספר עטרת דבורה (ח"א עמוד 293) לרה"ג אוריאל לביא שליט"א, שדן בשאלת פירעון משכנתא על ידי אחד מבני הזוג, וציין לפד"ר (ח"ו עמ' 32) והעלה סברה שייתכן שאם פורע משכנתא במהלך החיים המשותפים, מחל לבן זוגו. אמנם נראה שקשה לסטות מפשט השולחן ערוך, כל שכן במקום שפרע את כל הסכום בבת אחת מכספי הפיצויים שנועדו לשימושו במהלך כל חייו.

לסיכום: מדין תורה פירעון חוב האשה, אינו מתנה לאשה, ועל האשה להשיבו לבעל מכספיה.

ג. דין הכספים שהושקעו בהשבחת הנכס

לגבי ההשבחה שהשביח התובע את בית הצדדים מנכסיו מכספי הפיצויים שקיבל, הצדדים שיפצו ואף הרחיבו את הבית והוסיפו שני חדרים בקומה העליונה, ובהשבחה זו השביח אף את חלקה של האשה. התובע מבקש בחלוקת התמורה יתר על מחצית. טענת התובע שאין לאזן את דמי הפיצויים בכלל זכויות הצדדים, אינה מתקבלת, מאחר שהטמיע כספים אלו ברכוש המשותף, והרי הם כשאר הרכוש משותף שיש לאזנו. אמנם יש מקום לטענה שיש לראות את ההשבחה כמתנה מותנת, שנתן התובע לנתבעת, על דעת זה שיחיו יחדיו בשלווה ובנחת, ולא נתן על דעת כן שהיא תאלצו להתגרש ולהותיר ממונו בידה.

לאחר שהגדרנו לעיל שמחצית הבית בעת קנייתו הייתה שייכת לנתבעת, יש לעיין בהגדרת הזכויות על תוספת הבניה וההשבחה. בהלכה יש התייחסות לדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו והשביח אותם ומבוארים הדברים בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פ"ח סעיפים ז' – ט'). הכלל הוא, שאם הוציא הוצאות להשביח הנכסים, אם נהנה מהם אפילו בהנאה מועטה, הרי אין לו בהם כל זכות כאשר מתגרשים. ("מה שהוציא – הוציא, ומה שאכל – אכל"). כלל זה הוא אם מגרשה מדעתו, אבל אם הגירושין אירעו כתוצאה של מעשיה של האשה, כגון שמרדה בו, אזי הדין שמחזירה מתנותיה, שעל דעת כן לא נתן לה, והוא נוטל את השבח או את ההוצאה – הפחות מבין השניים. ובביאור טעם הלכה זו ותנאיה, ראו גם בפד"ר כרך ח' עמ' 275-282 בעיקר בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל.

אמנם לא ברור שבנסיבות מקרה דנן שלמו התנאים לכך שדינה כמורדת שמחזירה מתנותיה. אין אנו מאריכים בבירור סוגיה זו מכיוון שבנידון דידן אין לכך השלכה מהותית על תוצאת הפסק.

ד. הטמעה מכוח חוק יחסי ממון

הצדדים קבלו עליהם את חוק יחסי ממון. הגישה המקובלת מכוח הפסיקה היא לראות את פירעון ההלוואה וכן את השקעת הבעל בהשבחת הנכס המשותף כהטמעת נכסיו שאינם ברי איזון, דהיינו כספי הפיצויים, בזמן חייהם המשותפים ברכוש המשותף. לכן לכאורה כעת אין הוא יכול לתובעו.

ה. חלוקה מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון

כאמור, הצדדים קבלו עליהם לדון בנושא חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן "חוק יחסי ממון") שבעיקרון קובע חלוקה שוויונית של זכויות הצדדים. אמנם גם חוק יחסי ממון מאפשר להפעיל שיקול דעת בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק, בו נקבע שנתונה הסמכות לבית הדין לחלוק את הרכוש שלא בהתאם לחלוקה שוויונית. וזה לשון הסעיף הרלוונטי:

(2)     לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

לדעת בית הדין, השיקולים שבבסיס ההחרגה של כספי פיצויים על נזקי גוף, ואף השיקולים ההלכתיים דלעיל מהווים במקרה זה הצדקה לחלוקה לא שוויונית של הנכס, בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

חוק יחסי ממון קובע רשימת זכויות שאינן בכלל איזון הנכסים. חלק מן הנכסים הם נכסים שאין לייחס אותם למערכת חיי הנישואין – כגון כספים שהיו ברשות אחד מבני הזוג טרם הנישואין, או אף כספי ירושה. בשונה מכך, בנוגע לכספי תאונות גוף, נראה שהשיקול אינו רק מקור הכספים, שאינו נוגע לחיי הנישואין, אלא גם הייעוד שלשמו ניתנו כספים אלו. גופו של הנפגע, הזכאי, אינו בבעלות בן זוגו, לא במהלך חיי הנישואין, ובוודאי לא לאחר הפירוד. הכספים שקיבל נפגע כפיצוי על נזקי גופו אמורים לשרת את הנפגע עצמו במהלך כל חייו. שיקול זה עשוי להיות בסיס לקביעה משפטית שלא היתה כוונת מתנה, דהיינו שלא היתה הטמעה במובנה המשפטי, או לחילופין יכול להוות שיקול לחלוקה לא שוויונית של הנכס שנרכש מכוח אותן זכויות.

נוסף על כך, התבוננות זו מחזקת את השאלה, אם היה הנותן יודע שיאלץ להתגרש בנסיבות אלו היה מזדרז לפרוע את חובה של האשה, הנתבעת?

הדעת נותן שאילו היה יודע שיאלץ להתגרש בניגוד לרצונו לא היה פורע את חובה ויש מקום להחשיב את פירעון המשכנתא כמתנה מותנית, כפי שיובהר נושא זה אף להלן.

לאור האמור, תחושה של אי נוחות הייתה מעיקה על מצפונינו אילו היינו צריכים לקבוע שיש לחלק את תמורת הנכס בחלקים שווים. התובע השקיע בפירעון חוב המשכנתא שרבצה על הנכס וכן בהשבחת הנכס המשותף סכומי כסף גדולים ביותר שהתקבלו כפיצויים על דעת שישמשו אותו לאורך ימים ושנים. הגם שלאחר מכן השקיעם בנכס משותף, סבר באותה עת שייהנה מהם עם האשה שכרתה עמו את ברית הנישואין וכעת הוא נאלץ להתגרש ולהותיר בידה כמחצית מהונו. כפי שידוע וקבוע בחוק יחסי ממון, פיצויים בגין נכסי גוף אינם בכלל איזון הזכויות של הצדדים, וכל שכן בקרות התאונה קודם נישואי הצדדים. כספי הפיצויים היו אמורים לשמש לצורכו ולהבטחת עתידו הכלכלי וכעת אינו מקבל מהם אלא את מחציתם ומותיר את יתרתם בידי האשה, שלטענתו גרמה לגירושין בגלל מעשיה, טענה שלא הוכחשה על ידי האשה.

אמנם היה בידו לשמר את זכויותיו באופן ברור יותר, בדרכים שונות אבל הוא לא נקט בהם מחוסר ידע או בתום לב בביטחונו בבת בריתו.

לא נימנע מלציין את שהביאה ב"כ התובע מדברי השופט מנחם אלון (בבג"ץ 609/92) שדחה עתירה כנגד בית הדין הגדול וקיבל את גישת דין התורה שיש מקום לאומדנא בדעת הבעל הנותן מתנה לאשתו ואין הדבר סותר בהכרח את חוק המתנה.

מסקנת הדברים היא שבנסיבות המקרה שתוארו לעיל, אכן יש לקבוע שיש לסטות מחלוקה שוויונית. נימוק נוסף על האמור לעיל הוא, שעל פי הנאמר בסעיף הנ"ל בחוק יחסי ממון, בבואנו לדון אם לחלק את הנכסים בצורה לא שוויונית, יש להתחשב אף "בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". בנידון דידן הפיצויים נקבעו לתובע בעקבות הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי שלו, והרי חילופיהם מונחים לפנינו בתמורת הבית המשותף. הדעת נותנת שבבואנו לחלק את תמורת הבית, יש להתחשב בכך, אף אם לא באופן מלא.

הוחלט:

לאחר שיקול כלל הנסיבות ועל פי הסמכות הנתונה לבית הדין לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, קובע בית הדין שתמורת הבית תחולק באופן שהתובע יקבל 65% מתמורת הנכס והאשה תקבל 35% מתמורת הנכס.

חלוקת התכולה

הצדדים חלוקים ביניהם בנושא חלוקת התכולה בטענות ובעובדות.

להלן נפרט את עיקרי העובדות והטענות.

לאחר הדיון הראשון נקבע בהחלטת בית הדין מיום כ"ה באדר התשע"ה (16.03.2015) כדלהלן:

הצדדים וב"כ הסכימו לחלוקת התכולה בדירה שווה בשווה כאשר צד האשה ימציא שתי רשימות שוות ערך לצד השני לבחירתו את אחת הרשימות, עם עותק לבית הדין.

האשה לא פעלה בהתאם להחלטה זו.

ביום כ"א בתמוז התשע"ה (08.07.2015) הוגשה בקשת התובע לחיוב האשה בתשלום מחצית משווי המיטלטלין בגין הפרת החלטת בית הדין הנזכרת.

בו ביום ניתנה החלטה ובית הדין חזר וחייב את הצדדים לפעול בהתאם להחלטה הנזכרת ככתבה וכלשונה. והוסיף וקבע שצד שיפר החלטה זו ישקול בית הדין לחייב בהוצאות בגין הפרת החלטת בית הדין.

בתגובתה להחלטה זו, ואף בסיכומיה, טענה הנתבעת שהתנהל משא ומתן בנושא התכולה ואף נשלחו הודעות לב"כ התובע והוא לא נענה ובשל התעלמותו נאלצה ליטול את התכולה ולהותיר לתובע את אשר ביקש לפי טענתה "... המיטה הזוגית החדשה, שתי טלוויזיות ומיקרו גל!!!". את עיקר התכולה שלקחה, לקחה לצורך הילדים שבמשמורתה. עוד הוסיפה וטענה, שהבעל בסיוע אחיו, נטלו את תכולת המחסן, שהכיל כלים חשמליים יקרים שערכם הוערך על ידה בסך 60,000 ₪ עוד בחודש אפריל שנת 2015.

מנגד התובע טוען שהנתבעת ניצלה את היעדרותו מהבית והיותו מורחק, בנוטלה את התכולה וללא שקיימה את החלטות בית הדין. לטענתו, יש לחייב את הנתבעת בסך מחצית השווי בהערכת הביטוח את התכולה השייכת לצדדים. עוד טוען לחייבה בסך 10,000 ₪ בגין ציוד הגן שלקחה ובת זוגתה פִרסמה בפייסבוק לצורך מכירתה. הנתבעת לא הותירה לו את המיטה הזוגית החדשה שנרכשה בסך של כ-16,000 ₪ אלא מכרתה לשכנה בסך 4000 ₪. (לאחר מכן הנתבעת הודתה שהותירה מיטת יחיד בלבד). טוען שגם היא לקחה דברים מהמחסן והותר לו להגיע לבית רק בחודש אוגוסט ואז צילם את אשר נותר במחסן ובבית.

דיון והכרעה

אכן התנהלות הנתבעת הייתה בלתי ראויה בכך שלא קיימה את החלטות בית הדין. אין בטענה של ניהול משא ומתן בענין התכולה כדי לפטור מי מהצדדים מלקיים את החלטת בית הדין ללא קבלת החלטה מתאימה שתשנה את החלטה שכבר ניתנה. יתרה מזו, אף לפי טענתה שהתובע התעלם מהודעותיה וזו דרכו, אם כן למה התכוונה כשטענה שהתנהל משא ומתן. ואף אם בשלב זה או אחר התנהל משא ומתן, הרי מאז החלטת בית הדין הראשונה שנקבעה בהסכמת הצדדים חלף זמן רב עד מועד עזיבתה את הבית ולקיחת התכולה והיה עליה להקדים רפואה למכה ולא לקבוע עובדות בשטח.

עוד יעיר בית הדין, כפי המקובל, שהתכולה השייכת לילדים, שאינה מתחלקת בין הצדדים, כוללת את הציוד האישי שלהם, מיטות, שולחן כתיבה וכדו'.

ביחס לתכולת המחסן – מתוך טענות התובע לא התבררה טענתו לאשורה, ומכלל דבריו עולה שאכן הוא נטל חלק ניכר מתכולת המחסן. בנסיבות אלו יש קושי לתת הערכה מדויקת של שווי התכולה. אין מקום להתייחס לקביעת הערך לצורך שמאות התכולה לביטוח, מכיוון שקביעה זו נוטה להעריך את התכולה כלפי מעלה (לפי ערך כינון) ואף בלא התחשבות מתאימה בכך שמדובר בציוד משומש, וכידוע, כיום ערכו של ציוד משומש נמוך.

הוחלט:

בהתחשב במכלול נתונים אלו ועל סמך ההסכמה שניתנה להכרעת בית הדין על פי שיקול דעתו, קובע בית הדין שיש לחייב את הנתבעת בסך 20,000 ₪ בגין התכולה. סכום זה ישולם מתוך חלקה של הנתבעת בכספי תמורת הבית.

ניתן לפרסם החלטה זו ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בסיון התשע"ו (27/06/2016)

                                                      
הרב יוסף יגודה – אב"ד           הרב ישראל דב רוזנטל                        הרב סיני לוי


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ