|
איזון משאבים
הבעל קיבל תמלוגים על יצירותיו. הבעל מסכים שתמלוגים הינם רכוש בר חלוקה, אולם לטענתו, עיקר יצירתו הייתה קודם לנישואין. היצירה נפרסה על פני 44 שנים, מתוכם היה בשיתוף 23 שנים. דהיינו רק מחציתם של ההשמעות במדיה היו בתקופת השיתוף, לכן יש לקבוע כי רק רבע מהתמלוגים שייכים לאישה במסגרת איזון המשאבים.
טענות האשה
עמדת האישה בעניין מועד הקרע היא כי יש לאחרו עד למועד הגירושין ממש. לטענתה, הבעל הודיע לה שאינו מעוניין בגירושין והם ירדו מהפרק מבחינתו.
לחילופין, טוענת האשה כי מועד הקרע צריך להיות ביום הגשת תביעת הבעל - בתאריך 24/7/2023, תביעה שהוגשה כתגובה לתביעת שלום הבית שהגישה האשה כחודשיים קודם לכן.
בעניין איזון המשאבים טוענת האשה כי הצדדים ניהלו יחידה כלכלית משותפת לחלוטין, עד כדי עירוב כספי ירושת הוריה בכלכלת הבית.
האישה טוענת כי תמלוגי הבעל הם עבור קריירה מוזיקלית מצליחה שהיא חלק ממנה, בכך שאפשרה לו להמשיך בעיסוקו, תמכה בו ועודדה אותו. האישה מציינת כי היא ניהלה את ענייניו העסקיים של הבעל. עבודתו דרשה היעדרויות רבות, והיא זו שטיפלה בילדים וגידלה אותם. האשה מצידה, ויתרה על פיתוח קריירה, ומשכורתה נמוכה.
הצדדים נשואים 27 שנה, כלומר, כל התפתחותו המוזיקלית והכלכלית של הבעל הייתה בתקופת הנישואין.
דיון והכרעה
לפנינו בקשת האישה לאיזון בכספי תמלוגים מהשמעת שירים במדיה, כלומר, בקשת האישה לחלוקת רכוש ביחס שונה תוך התחשבות ב"מוניטין אישי".
כך קובע חוק יחסי ממון בסעיף 8(2):
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1)לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
![תיבת טקסט 18]() ![]() (2)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
כלומר כושר השתכרות, או בשמו המפורסם יותר "מוניטין אישי", מובא בחוק בסעיף הדן בנסיבות מיוחדות. נראה הדבר שלפנינו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, דהיינו, ללא נסיבות מיוחדות גם חוק זה אינו כולל חלוקת מוניטין כדבר שבשגרה.
בדרך כלל, מוניטין אישי אינו נחלק בין הצדדים וזאת מכמה סיבות: סיבות הלכתיות, משפטיות ומציאותיות.
מוניטין הוא דבר שאין בו ממש ולכן הוא אינו ממון והוא אינו סחיר, כמבואר בשו"ע חו"מ בתחילת סימן רי"א לגבי דבר שלא בא לעולם:
"דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם כיצד מה שאירש מאבא(או משאר מורישיו) (תלמידי הרשב"א)מכור לך מה שתעלה מצודתי מהים נתון לך שדה זו לכשאקחנה קנויה לך לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה".
וכמו שכתב האב"ד הרה"ג חיים יהודה רבינוביץ בעניין העברת ניהול ישיבה (שורת הדין כרך ט"ו עמוד ס"ג):
"בניהול של ישיבה יש משום מינוי שררה וגם ענין ממוני. מצד השררה דנו הפוסקים... ומצד החלק הממוני שבישיבה, כשיש לישיבה נכסים, כיון שזכה הקונה בנכס מתחייב לו ממון, כדין הזהב קונה את הכסף. אולם כשאין לישיבה נכס, אלא צוות הישיבה והבחורים, נראה לדון כאן מצד "מוניטין הישיבה"... בפשטות "מוניטין" אינו דבר שיש בו ממש, ואינו חשוב כממון שיש בו ממש, ועפ"י דין תורה אינו ניתן למכירה וירושה, אף שמצד מנהג המדינה ודינא דמלכותא מקובל שמוניטין הוא דבר שיכול למכור. עיין בפתחי חושן, ירושה, פ"א, הערה ס"ג".
וכך כתב הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א בספרו לב שומע לשלמה עמוד יט:
"לא סוד הוא שבתי המשפט לענייני משפחה הרחיבו מאוד את הנכסים הנחלקים, וכוללים בזה גם מוניטין שרכש האדם בתקופת נישואיו, זכויות סוציאליות ועוד. ייתכן שחלוקת זכויות סוציאליות מוצדקת מבחינת ההלכה, שכן מדובר "במשכורת דחויה". ואם יש הצדקה לחלוקת משכורת נוכחית, יש הצדקה לחלק משכורת דחויה. אולם קשה לי מאוד לקבל חלוקת מוניטין, שהם סגולות אישיות של האדם".
וכך כתב האב"ד הרה"ג יצחק אושינסקי בפס"ד בביה"ד הרבני בחיפה (בתיק 933216/3):
אין בהלכה מעמד למוניטין אישי ולנכסי קריירה. זה לא מוצר סחיר, שהרי כיום אין מסחר בבני אדם. השעבוד השיתופי מצומצם לתוך מסגרת הנישואין בלבד ולא לאחריה.
...
להלן נרכז מגוון טענות וסברות להצדקת העמדה שאין לחלק נכסי קריירה ומוניטין אישי:
א. כישורים טבעיים הם נכס שהיה קיים טרם הנישואין, והוא מוחרג מהחוק בסעיף 5 (א) (1).
ב. חלוקת מוניטין היא רק לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, ושם כתוב שחלוקה כזו תתבצע רק בנסיבות מיוחדות, וכן כל האמור לעיל באשר לחוק. כמבואר לעיל, לכאורה קיימת סתירה בין סעיף 8 לחוק לסעיף 5. והתשובה היא, שגם בסעיף 8 (2) לחוק לא נאמר שיש לחלק זכויות השתכרות עתידיות, ושזה נכס, אלא רק שניתן להתחשב בכך בחלוקת הרכוש הכללי.
ג. כן יש לבחון – לעיתים צד אחד התפתח כי הוא חרוץ ושאפתן, והשני לא, ולא משום שהשני גידל את הילדים. ועולה מאליה השאלה, איך נקבע שבן הזוג נשאר בבית ולא התפתח אישית משום שלא יכול היה לעבוד, אולי משום שלא רצה לעבוד או התעצל?
ד. על פי ההלכה אין שיעבוד מוחלט של אדם לכל ימי חייו, ופועל יכול לחזור בו. ואם לא נאמר כן, זו שלילת חרותו של אדם. ברם, אם נקבע שיש לחלק מוניטין אישי וקריירה אישית (מתוך צפי שכך ימשיך להתפתח כל ימיו), הרי למעשה הבעל (ככל שהוא זה שפיתח קריירה) הוא למעשה קנין עולם של הצד השני. בארה"ב טענו שזה נגד תיקון 13 לחוקה האמריקאית האוסר עבדות.
ה. מי קבע שאף בעתיד הבעל ישתכר (מה שמכונה שווי של קריירה ומוניטין), אולי יהיה עני או חולה או שלא ישיג את ההתפתחות של הענף בו הוא עוסק וכדומה?
ו. בהתאם לתפיסה כי מוניטין אישי שווה כסף, בעל הזכויות חייב לעבוד באותה עבודה כל ימיו ללא אפשרות להתפטר, להחליף עבודה או לנפוש. וזה לא צודק.
ז. אף חוק יחסי ממון לא מכיר בשותפות מוחלטת, ולכן מחריג מה שקיבל צד אחד ירושה מתנה או פיצוי גוף וכו' (סעיף 5, א, 1-2).
ח. לטעון כיום שהבעל עבד ופיתח את עצמו והאישה הפסידה אפשרות לעבוד, זה לא נכון עובדתית... רוב היום הילדים בבית ספר, ובערב אף הבעל בבית מגדל את הילדים, כך שלשני ההורים קיימת אופציה להתפתח.
ט. כיום ההשקעה בבית נמוכה, לא צריך לכבס בנהר, לקבץ עצים או ללוש. אז גם האישה יכולה לרכוש מקצוע, אם תרצה. כיום אין כבר הגבלה בכך. כיום חלוקת התפקידים בבית בין הבעל לאישה היא די מאוזנת. ברוב הבתים יש כיום שני מפרנסים.
י. באשר לטענה שהבעל פיתח קריירה בזכות העובדה שהאישה היתה בבית – מי קובע כי אם הבעל לא היה נשוי הוא היה מתפרנס פחות. מי קובע שרק בזכות מאמץ האישה הוא התפתח? בהיכל המשפט קשה לקבל שיקול כזה של ספקולציה.
יא. האם במערכת המשפט היינו מאשרים הסכם בין צדדים שכל אחד משעבד את הקריירה שלו לחברו או לאשתו? ודאי שלא. אז מדוע לפרש בדיעבד שזה היה ההסכם בין בני הזוג.
יב. בני זוג יודעים שיתכן והם יתגרשו, לכן מראש כל השקעה נעשית תוך כדי לקיחת הסיכון הקיים.
יג. חלוקת זכויות כספיות אינם קופה סוציאלית וגמילות חסדים לעתיד, אלא נכסים פרי מאמץ משותף, ורק נכסים אלו יתחלקו.
יד. כן עולות השאלות – כיצד ניתן בכלל לחשב מוניטין אישי? מהו היחס שבין החלקים? איזה חלק הוא מכישרון טבעי של בעל הזכויות ואיזה חלק מתרומת בן הזוג? ועוד.
באופן דומה פסק גם ביה"ד הגדול (בהרכב הדיינים הגר"י אלמליח, הגר"נ גורטלר והגר"מ נהרי בתיק מס' 996792/4):
ברור גם כי מסגרת החישוב אינה עד כמה יכול בעל נכסי הקריירה להשתכר כתוצאה מנכסים אלו, שכן ההכנסה מורכבת גם מכישוריו האישיים ובעיקר מעבודתו בפועל, שאותם אין לחלקה בין הצדדים. זאת ועוד, שחישוב זה כמעט ולא ניתן ליישום באופן המשקף את המציאות לאמיתה, אחר שבסופו של יום הוא אינו בא אלא לכמת את שווי מחצית מהערך המוסף שנוצר לבעל נכסי הקריירה כתוצאה מחיי הנישואים.
וביחס לחוק יחסי ממון –
פשוטו של כתוב הוא כי כושר ההשתכרות אינו נכלל במסגרת איזון המשאבים, אלא שיכול בית הדין להתחשב בו ועל ידי כך לחלק את המשאבים שלא בשווה, דברים אלו עולים בצורה ברורה מהסעיף אשר בא לקבוע את החריגים לחלוקה השווה, ולא את הנכסים שיש לכלול באיזון המשאבים.
דברים אלו מתיישבים עם גישת ההלכה בנושא זה, מחד ברור הוא כי אין נכסי הקריירה נחשבים בגדרו של ממון במובנו הפשוט, שכן לא מדובר בנכסים מהותיים בהם קניין אפשרי וגם לא ניתן לרכוש בעלות על גופו או כשרונותיו של אדם אחר.
ובמסקנה למעשה שם בסוף פסק הדין:
בית הדין קובע כי אפשרות השתכרות עתידית אינה נחשבת כרכוש אותו יש לחלק במסגרת איזון המשאבים.
מוניטין עסקי
עד כה עסקנו במוניטין אישי. למוניטין עסקי ההתייחסות שונה. כך נכתב בפס"ד ביה"ד נתניה (תיק 824780/2) :
את עניינו של המוניטין יש לחלק לשניים: מוניטין עסקי, ומוניטין אישי.
עניינו של המוניטין העסקי נידון בהרחבה במשפט העברי – בעיקר בספרות השו"ת. למרות שהמוניטין מצד עצמו איננו נכס גשמי הנראה בעין ("דבר שאין בו ממש" בלשון הפוסקים), אלא נכס רוחני שכוחו במינוף כוח הקנייה של העסק, המפעל או נכס אחר העומד למכירה. מדובר אפוא ב"מקדם מכירות" שנובע משמו הטוב של המוצר או של המפעל המייצר אותו. המוניטין הוכר כנכס ששווה ממון ונחשב לנכס לכל דבר. יתרה מזו, הערכת שוויים של נכסים שהם מפעלים עסקיים או מוצרים, תלויה במוניטין. כוח הקנייה הגבוה פעמים רבות ממותג לפי ה"פירמה", קרי המוניטין והשם הטוב שיצאו להם.
זכויות רוחניות שאינן מתגלמות בנכסים שבעין - כמו זיכיונות ורישיונות לייצור או לייצוא וייבוא - הוכרו בפוסקים כנכסים בני מכירה, מתנה וירושה. ראה בזה בשו"ת מהרש"ל סימן ל"ו שכתב שמכוח 'דינא דסיטומתא' (= דהיינו מנהגי הסוחרים בדרכי המסחר וההקנאות שתוקפם הוכר על ידי חז"ל כקניינים המועילים - דוגמת לחיצת "מזל וברכה" בביצוע עסקאות יהלומים, למרות שמעיקר דין תורה אין להם תוקף, ראה ב"מ דף ע"ב) – יש תוקף הלכתי להקנאה של זיכיונות ממוניים כמו "זיכיון מהמלך לגביית המכס וכיוצא בזה"... זאת משום "שמנהג המדינה בענייני המשא ומתן הוא עיקר גדול... והנוטלה ממנו הוא גזל גמור ויוצאת בדיינים", כלשונו.
עוד כתב שם המהרש"ל שגם מכוחו של דינא דמלכותא יפה כוחו של הזיכיון או הרישיון להיחשב כנכס לכל דבר – וניתן למוכרו ולהעביר את הבעלות לאחר. יוער כי בדברי המהרש"ל ישנו חידוש גדול בכך שיועיל מנהג הסוחרים לפעול הקנאה גם בדבר שאין בו ממש. כידוע, נחלקו הראשונים האם מועיל קניין 'סיטומתא' בדבר שלא בא לעולם (ראה הגהת מרדכי שבת תע"ב, שו"ת הרא"ש כלל י"ג, ובנושאי כלי השו"ע חו"מ סימן ר"א) ובהכרעת בעל ה"חתם סופר" שהקניין חל – אולם הדבר נכון ביחס לדבר שלא בא לעולם שיועיל שבעתיד עוד יהיה לקניין על מה לחול (כמו ב"עסקאות עתידיות" שנערכות כיום במסחר החופשי) - מה שאין כן בדבר שאין בו ממש שאין לקניין על מה לחול. וראה גם פד"ר חלק ב' עמוד 101 ואילך.
לכאורה מדבריו של בעל ה"נודע ביהודה" (מהדורא תנינא חו"מ מ"א) יש מקום לראות כדעה החולקת על דעתו של המהרש"ל. ה"נודע ביהודה" דן בתשובתו בעניין "זכות מושב" שהייתה קיימת בתקופתו (כשהשלטונות קצבו את מכסת היהודים המורשים להתגורר בערים מסוימות). השאלה שנידונה היא האם זכות המושב ניתנת למכירה – מאחר שמדובר בהקנאת "זכות רוחנית", ולכאורה יש בכך חסרון של הקנאת "דבר שאין בו ממש". מסקנתו הייתה כי ייתכן שהדבר יועיל רק מדין סילוק, וזכייתו של השני בזכות המושב תהיה מכוח 'דינא דמלכותא' אך לא מדין 'סיטומתא'. נמצאנו למדים כי חידושו של המהרש"ל לא היה פשוט כל כך אצל בעל ה"נודע ביהודה". וראה גם בתשובת בעל ה"דברי מלכיאל" חלק ג' תשובה קנ"ז, שו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סימן כ"ו, ועוד (ובהקשר דומה ראה גם בפד"ר חלק ג' עמוד 322, שם נפסק שתועיל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ למרות שמעיקר דין תורה לא ייתכן שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, ובכל זאת בחברה בע"מ תועיל התחייבות מכוחה של 'סיטומתא').
נמצאנו למדים: באופן עקרוני, למרות שמעיקר דין תורה, מדובר כאן בהקנאת "דבר שאין בו ממש" – אך מאחר שמנהג המדינה המקובל הוא לסחור בזכויות ובזיכיונות הללו; יש להם שוק לקוחות – לפיכך הוכרו בסופו של דבר הזכויות הממוניות הללו כנכסים לכל דבר ועניין, גם לעניין העברת בעלות. לסוגיה זו יש כמובן השלכות על נושאים דומים כמו בעלות על "זכויות יוצרים", בעלות על המצאה ("פטנט") וכיו"ב, ולא כאן המקום להאריך בנושא.
מעתה, הדברים באים בקל וחומר ביחס למוניטין עסקי. כאן הרי לא מדובר בזיכיון שהוא זכות ממונית מופשטת בלבד. המוניטין העסקי הוא חלק מהעסק בעצמו, וכשהעסק נמכר מחירו או שוויו הריאלי נקבעים, בין היתר, על ידי המוניטין שלו. המוניטין הוא שמה הטוב של הפירמה והוא בעצם פונקציה של רווחיות העסק".
עוד ייאמר כי מול פסקי הדין מבית המשפט לענייני משפחה התומכים בעמדת האישה, ישנם פסקי דין הפוכים. כך למשל שופט בית המשפט העליון השופט א' רובינשטיין כתב (בבע"מ 5879/04) שקבלת תארים אקדמיים במהלך הנישואין לא תחשב כנכס וכפוטנציאל הכנסה לצורך חלוקת נכסי קריירה בטרם באו התארים לידי מימוש. נמצאנו למדים כי פוטנציאל ההכנסה נמדד ברמת ההכנסה בפועל, ולא די בהכשרה העיונית והאקדמית המוקדמת (וראה גם ע"א 5640/94 (בלה) חסל נ' ראובן חסל).
לאור האמור יש מקום להורות על חלוקת מוניטין עסקי.
אולם במה דברים אמורים, בבית עסק אשר "עשה לו שם", והפך למותג שהתפרסם בעולם העסקים, חוץ מהכישרון של מקימיו או מנהליו. למשל אם תועמד חברת "סמסונג" למכירה, הרי שמלבד הרכוש הממשי ישנו גם ערך למותג עצמו. לעומת זאת, בנידון דידן, המוניטין הוא אישי בלבד. למשל במרפאה מצליחה, הרופא הוא המרפאה והמרפאה היא הרופא. לפיכך אין כאן אלא מוניטין אישי שכאמור לעיל אינו ניתן לחלוקה.
התמורה אותה קיבל הבעל בשל מקצועו הינה תמורה עבור מוניטין אישי. נגן הינו מקצוע אישי ביותר ומומחיות אישית, ולכן אינה ניתנת לחלוקה.
דין מתנה בטעות
עם זאת, הבעל עצמו כותב בסיכומיו כי לאישה מגיע חלק מהדיוודינד שקיבל עבור שירים בהם השתתף. ביה"ד קובע כי חלק זה מגיע לאישה ויינתן לה ע"י הבעל מדין מתנה, וכפי שיבואר לקמן.
עיון בגמרא בסוגיות העוסקות בדין ביטול מתנה, מעלה כי רק כאשר יש אומדנא דמוכח לגבי דעת הנותן המתנה בטילה. כשאין אומדנא כזו, המתנה קיימת.
|