אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב בתביעת לשון הרע אם גרושתו של התובע

חיוב בתביעת לשון הרע אם גרושתו של התובע

תאריך פרסום : 19/01/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חדרה
26348-09-11
15/12/2014
בפני השופטת:
קרן אניספלד

- נגד -
תובע:
א.ק.
עו"ד תומר ידיד
נתבעת:
ד. ר. מ.
עו"ד יעקב אברמוביץ
פסק - דין
 

 

לפני תביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע.

 

א.  ההליך והצדדים לו

 

1.  התובע עצמאי. הנתבעת היא אם גרושתו של התובע. במועד בו התרחשו האירועים שעליהם נסב ההליך היו התובע ובתה של הנתבעת פרודים ונתונים בסכסוך גירושין שכלל תביעת משמורת לגבי שתי בנותיהם הקטינות של בני-הזוג, ר' ו-נ', אז בנות שבע וארבע בהתאמה (להלן הבנות). 

 

2.  התביעה הוגשה על-יסוד הטענה כי בשבת 11.6.2011 תלתה הנתבעת ארבעה שלטים כתובים בכתב-ידה בשטחים ציבוריים של הבית המשותף שבו התגורר התובע (להלן גם הבית המשותף). נטען שהשלטים שהתגלו במקום בשעות הבוקר היוו פרסום שכלל לשון הרע על-אודות התובע. התביעה הוגשה על סך של 135,370 ₪ והיא מכוונת לחיוב הנתבעת בתשלום מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע ללא הוכחת נזק, בגין פרסום שנעשה בכוונה לפגוע.

 

3.  לגרסת התובע, שלושה שלטים נתלו בבית המשותף בבוקר יום 11.6.2011 (להלן יום האירוע); הנתבעת הכחישה את תליית השלטים הללו אך אישרה שהיא שהכינה אותם; עוד אישרה כי הם הובאו על-ידה למקום, בבוקר יום האירוע – מבלי שנתלו. לטענת התובע, שלט נוסף נתלה במקום על-ידי הנתבעת באותו יום בשעות אחר-הצהריים. הנתבעת שללה קשר בינה לבין השלט הרביעי [סע' 48-47, 54, 60-55 בכתב-ההגנה].

 

4.  כיום הליכי הגירושין בין התובע לבתה של הנתבעת הסתיימו והבנות נתונות במשמורת משותפת של שני ההורים, בהתאם להסכם גירושין שאושר ביום 1.3.2012 בבית-המשפט לענייני משפחה [סע' 7-6 לתצהיר הנתבעת, נ/1]. ביום האירוע טרם תם הסכסוך אלא היה מצוי דווקא בעיצומו; הוא התנהל בתמ"ש (חד') 49486-10-10 ק. נ' ק.ק (להלן גם ההליך בבימ"ש למשפחה).   

5.  לתמיכת התביעה נשמעו עדויותיהם של התובע, אמו מ.ק. (להלן גם אם התובע) ושכניו שמתגוררים גם הם בבית המשותף (להלן א.ב. ו-א.ה.). מהצד השני של המתרס העידה הנתבעת. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

 

ב.  מישור החבות

 

כפי שיובהר להלן, יש לקבל את התביעה.

 

  1. תוכן השלטים ומקום תלייתם

 

1.1   לפי עדות התובע, שלושה שלטים נתלו במקומות גלויים לעין באתרים ציבוריים בבית המשותף ונחשפו לעיני העוברים במקום בבוקר יום האירוע, סמוך לשעה 11:00. באותה עת נמצא התובע בדירתו בקומה השמינית כשעמו הבנות. שכנו א.ב. התקשר לדירתו במערכת האינטרקום וביקשו לרדת ללובי הבניין. בעודו עושה דרכו לכיוון המעלית כדי לרדת ללובי פגש התובע בשכן אחר, ק.ז., שיצא מן המעלית כשהוא אוחז בידו את השלט הראשון שלדבר קיומו נחשף התובע; הוא למד מן השכן ק.ז. כי אותו שלט היה תלוי במעלית. התובע פגש בשכן א.ב. בלובי הבניין, שם נחשף לשני שלטים נוספים שהיו תלויים במקום: האחד הודבק בתוך הלובי מול המעלית והשני – על דלת הכניסה לבניין, כשחלקו הכתוב פונה כלפי חוץ [סע' 7-6 בתצהיר התובע ת/4; עמ' 19 ש' 32 - עמ' 20 ש' 10 וכן בעמ' 20 ש' 24-22].

 

1.2   התובע צירף תצלום של שלושת השלטים הללו [נספחים ב(1)-(3) ל-ת/4]; שלושתם נכתבו בכתב-יד על-גבי דפים בגודל A4, בכיתוב לרוחב הדף שנעשה במה שנחזה להיות טוש שחור עבה. התובע ביאר איזה מן השלטים נתלה בכל אחד מהמקומות שצוינו לעיל [ת/4 בסע' 7]. זה תוכנו של השלט שנתלה בצד החיצוני של דלת הכניסה לבניין:

 

לכל דיירי הבית

אם אתם שומעים בכי של הילדות – ר' ו-נ'- מקומה 8 - משפ' ק' האב גר עם הבנות לבד - הוציא צו הרחקה בגלל ניסיון לסחוט ביטול תביעת הבית - בית שהתבצר בו בכח הזרוע כמו שאתם מכירים אותו, אם שומעים צעקות או בכי להתקשר מיד למשטרה.

 

בשלט שנתלה בלובי הבניין, אל-מול המעלית, נכתב כך:

 

לכל דיירי הבית

אם תשמעו קללות בכי של ילדות או צעקות מבית ק' קומה 8 - נא להתקשר למשטרה בהוראת הרווחה.

 

בשלט שנמסר לתובע על-ידי שכנו ק.ז. ולגביו שמע מאותו שכן כי הוא נתלה בתוך המעלית, נמצא שם על-ידי השכן והוסר על-ידו, נכתבו הדברים הבאים:

 

לכל דיירי הבית

אם תשמעו קולות בכי של ילדות ר' ו-נ' או צעקות של האב א.ק. - מקומה 8 - נא להתקשר למשטרה בהוראת הרווחה.

 

1.3   עד התובע א.ב., המתגורר בשכנות לתובע בבית המשותף, אימת את תוכן השלט שנתלה בבוקר יום האירוע בלובי הבניין אל-מול המעלית; לדבריו, שלט זה אותר על-ידו סמוך לשעה 11:00 – ובאותה עת היה תלוי שלט נוסף בעל תוכן דומה על דלת הכניסה לבניין, כשהכיתוב פונה כלפי חוץ. א.ב. תמך בעדות התובע ואישר כי הוא שקרא לתובע לרדת אל הלובי, בעת שהשלטים הללו היו תלויים במקום. בעדותו של א.ב. אומתה גם נוכחות השכן ק.ז. במקום, והוטעם שהלה ירד במעלית אל הלובי יחד עם התובע שאחז בשלט השלישי. עדותו הראשית של א.ב. לא נסתרה ורישומה היה מהימן; ניכר שביקש לדייק בתיאור האירועים [סע' 7-3 ב-ת/1; עמ' 13 ש' 27-18; עמ' 14 ש' 4-1, 13-10].

 

א.ה., אף היא שכנתו של התובע, תיארה כיצד הבחינה בבוקר יום האירוע, סמוך לשעה 11:00, בשלט שהודבק על דלת הכניסה לבניין מצדה החיצוני. בעדותה היא אימתה את תוכן השלט – כמו גם את הגעתו של התובע למקום והסרת השלט מדלת הבניין על-ידו; באותה עת כבר אחז התובע בידו שלטים נוספים שלתוכנם א.ה. לא נחשפה [ת/3 בסע' 5-3; עמ' 17 ש' 29 - עמ' 18 ש' 3 וכן שם בש' 24-22]. עוד ציינה א.ה. כי השלט אליו נחשפה על דלת הכניסה לבניין נתלה בגובה שאינו מתאים לילד אלא למבוגר [עמ' 18 ש' 13]. העדות שמסרה א.ה. הותירה רושם שקול ומאוזן; היא ציינה שבעבר הייתה לקוחה וחברה של בתה של הנתבעת כשזו עבדה כקוסמטיקאית, בעת שהיא והתובע היו נשואים והתגוררו יחד, אך לא ידעה על הליכי הגירושין שהתקיימו ביניהם [עמ' 17 ש' 24-22, עמ' 18 ש' 27-26].

 

1.4   עדויות א.ה. ו-א.ב. סיפקו תמיכה לגרסת התובע בדבר הימצאות השלטים שתוכנם צוטט לעיל במקומות ציבוריים בבית המשותף בבוקר יום האירוע, כשהם תלויים באופן נגיש וגלוי לעין. על כן אין חסר בראיות התובע אך בשל כך שהשכן ק.ז. לא הובא למתן עדות.

 

כפי שיובהר מיד, הנתבעת הודתה בהכנת שלושת השלטים ובהבאתם אל הבית המשותף. עדויותיהם של התובע, א.ב. ו-א.ה. יחד וכמכלול מלמדות כי לפחות שני שלטים נתלו בתוך הבניין, בשטחים ציבוריים שלו, כשהם גלויים לעין. מבחינת התכנים שהובאו בהם דומים השלטים זה לזה. לצרכי הכרעה בשאלת החבות, אין נפקא מינה אם בדרך זו נתלו כל שלושת השלטים או רק שניים מהם. עדויותיהם הללו של התובע, א.ב. ו-א.ה. מתיישבות יותר עם המסקנה כי שלושת השלטים, ולא רק שניים מהם, אותרו בבוקר יום האירוע כשהם תלויים בתחומי הבית המשותף.

 

  1. השלט הרביעי וזהות התולה

 

2.1   אין מחלוקת שהתובע ועדיו לא ראו מי תלה את שלושת השלטים שאותרו בבוקר של יום האירוע במעלית, בלובי הבניין ועל דלת הכניסה החיצונית שלו [עדות א.ב., עמ' 14 ש' 9-8; עדות אם התובע, עמ' 15 ש' 22-19; עדות א.ה., עמ' 18 ש' 17-12; עדות התובע בעמ' 22 ש' 25-23 ו-29]. יחד עם זאת העיד התובע כי שלט נוסף, רביעי, נתלה על דלת הכניסה החיצונית של הבית המשותף בשלב מאוחר יותר של יום האירוע, בשעת אחר-צהריים, סמוך לשעה שבה ביקש להחזיר את הוריו לביתם ברכבו. התובע, הוריו והבנות ירדו אל הרכב אך התובע גילה כי המכשיר הנייד שלו נשכח בדירה ולכן שב על עקבותיו בעוד הוריו והבנות ממתינים ברכב; כאשר עשה את דרכו מן הבניין החוצה, ראה את הנתבעת תולה שלט על הצד החיצוני של דלת הכניסה לבניין. הדבר היה בין 16:00 ל-17:00 [סע' 10-8 ב-ת/4; עמ' 21 ש' 7-3 ועמ' 22 ש' 3-1, 27-26]. בשלט הרביעי, שהוסר על-אתר בידי התובע, נכתב כך:

 

לכל דיירי הבית

ר' ו-נ' נמצאות בסכנה, תבדקו לעיתים קרובות אם יש צעקות ובכי אימים מהבית בקומה 8 ותזעיקו משטרה.

 

2.2   הורי התובע עזבו את דירתו ביום האירוע בשעה 17:00 או מעט קודם לכן יחד עם הבנות. כשיצאו אל מחוץ לבניין לקראת הסעתם ברכב התובע לביתם, פגשו במקום את הנתבעת. אמו של התובע עמדה על כך שבאותה עת החזיקה הנתבעת בידה דפים שאת תוכנם לא ראתה, אך שיערה שמדובר בשלטים נוספים. מיד אחר כך הגיע למקום התובע, שעלה לדירתו כדי לקחת את המכשיר הנייד שלו שנשכח בה, ומסר שראה את הנתבעת כשהיא תולה שלט נוסף במקום ובהבחינה בו, ברחה משם [סע' 9-5 ב-ת/2; עמ' 15 ש' 31 - עמ' 16 ש' 11 ועמ' 16 ש' 31 - עמ' 17 ש' 3]. הנתבעת, שהקפידה לטעון כי שלום הבנות וטובתן הם שניצבו לנגד עיניה והנחו את מעשיה, לא בחלה בהפניית קללות וגידופים אל הורי התובע, כל זאת בנוכחות הבנות-נכדותיה שהן גם נכדותיהם של הורי התובע [שם].

 

נובע מכך שלא רק עדות התובע 'ממקמת' את הנתבעת בזירת האירוע בשעות אחר-הצהריים של אותו יום, אלא גם עדות אמו – לפיה באותה רצועת זמן, כשעלה התובע לדירה להביא את המכשיר הנייד שלו, ניגשה הנתבעת לרכב התובע שבו ישבו הוריו והבנות, קיללה וגידפה. 

 

2.3   הנתבעת לא הציעה גרסה שתהא משקל-נגד לעדויות התובע ואמו, עדויות שמיקמו אותה בזירת האירוע בשעות אחר-הצהריים. הנתבעת לא התמודדה עם הצהרת התובע כי הוא ראה אותה בעודה תולה על דלת הכניסה לבניין את השלט הרביעי. הנתבעת הסתפקה בהכחשת הגעתה לבית בשעות אחר-הצהריים. היא אישרה את כתיבתם של שלושת השלטים שאותרו במקום בשעות הבוקר של יום האירוע, כמו גם את הבאתם למקום, אך לא סיפקה צל-צילו של הסבר שיבאר הכיצד, נוכח גרסתה זו, הגיע השלט הרביעי לידי התובע, או לבית המשותף. 

 

לגופה לא עוררה הכחשתה הסתמית של הנתבעת כל אמון; היא ביקשה להישמע בטענה כי לא יתכן שהגיעה לבית המשותף אחר-הצהריים שכן היא אינה נוסעת בשבת, אך קודם לכן היא אישרה שבאותה שבת עצמה, בשעות הבוקר, נהגה למקום ברכבה מביתה [השוו עמ' 28 ש' 21 לעמ' 25 ש' 27]. על כן, ומאחר שאת גרסתם האמינה של התובע ואמו יש להעדיף על-פני גרסת הנתבעת אשר נמצאה לא ראויה לאמון, אני קובעת שהנתבעת נכחה בבית המשותף ביום האירוע גם בשעות אחר-הצהריים, והיא שתלתה את השלט הרביעי על דלת הכניסה אליו.

 

2.4   קביעה זו – יחד עם עדויות התובע, א.ב. ו-א.ה. על-אודות הנסיבות בהן נמצאו שלטים תלויים ברחבי הבניין בשעות הבוקר של יום האירוע – מוליכה למסקנה לפיה גם שלושת השלטים שנתלו במקום בשעות הבוקר, על-ידי הנתבעת נתלו.

 

ודוק: ארבעת השלטים דומים, שלא לומר זהים, בצורתם החיצונית, בתוכן המילולי שלהם ובכתב-היד שבו נרשמו. הנתבעת קשרה את עצמה לכתיבת שלושת השלטים שהתגלו בְבוקר יום האירוע; היא מוחזקת אפוא כמי שכתבה גם את השלט הרביעי. היא נצפתה כשהיא תולה את השלט רביעי על הדלת החיצונית של הבניין, במקום שבו נתלה קודם לכן אחד השלטים שנמצאו בשעות הבוקר; היא מוחזקת אפוא כמי שתלתה גם את שלושת השלטים הללו.

 

  1. גרסת ההגנה

 

3.1   הנתבעת לא כפרה בכך שהיא שהכינה את שלושת השלטים שאותרו בשטח הבניין בבוקר יום האירוע. היא לא כפרה בכך שהיא שהביאה את השלטים הללו למקום באותו בוקר. גרסתה הייתה כי שכנה מהבניין שמתגוררת בסמיכות לתובע התקשרה אליה בשעות הבוקר ומסרה שהיא חוששת שהתובע מתעלל קשות בבנות, שכן שמדירתו "עולות צעקות ובכיות קשות של ילדים רכים" [סע' 10 ב-נ/1]. הנתבעת התקשרה לפקידת הסעד התורנית וזו, לדבריה, "המליצה לי כי אם אני חוששת ויש סימנים מטרידים שאגיש תלונה במשטרה" [שם, סע' 11]. אשר על כן הכינה הנתבעת את השלטים ונסעה עמם ברכבה לבית בו מתגורר התובע. לגרסתה, כאשר הגיעה למקום הבחינה בתובע שנמצא בלובי הבניין, חששה לחייה לאור עברו האלים, ועל כן ברחה מהמקום – כשבתוך כך נפלו השלטים מידה לשיחים שבחצר הבניין [סע' 16 ו-18 ב-נ/1]. אליבא דנתבעת, התובע הוא שנטל את השלטים מהשיחים והוא שתלה אותם ברחבי הבניין, על-מנת לנגח אותה על-רקע סכסוך הגירושין שבינו לבין בתה.

 

את גרסת הנתבעת יש לדחות מהחל עד כלה.

 

3.2   ראשית, הנתבעת נקטה הטלת דופי בלתי-מרוסנת, ובה בעת נטולת בסיס עובדתי איתן, כלפי התובע; בתוך כך טענה לסבל יומיומי שהיה נחלתן של הבנות, בשעה שהיו בחזקתו של התובע, זאת על-סמך "דיווח של שכנים המתגוררים בבניין" [נ/1 בסע' 17]. אלא שזהותם של אותם שכנים מדווחים נותרה עלומה. הנתבעת, חרף הצגתה את עצמה כמי שיש לה עניין בטובת הבנות-נכדותיה, כלל לא טרחה לברר את פרטיהם כדי שניתן יהיה להפנות אליהם את משטרת ישראל ואת שירותי הרווחה לשם גביית עדותם והגנה על הבנות מפני התובע כפועל יוצא. הדברים יפים גם ביחס לזהותה של השכנה שלטענת הנתבעת התקשרה לביתה בבוקר יום האירוע; הנתבעת לא טרחה לברר את פרטיה, לא ידעה את שמה, לא סיפקה הסבר איתן שיבאר כיצד ידעה אותה שכנה לפנות אליה ולא הציגה פירוט שיחות נכנסות שילמד על עצם התקיימותה של אותה שיחה למספר הטלפון בביתה [עמ' 26 ש' 27-12].

 

3.3   שנית, עדויותיהם של התובע ושכניו א.ב. ו-א.ה. שנדונו לעיל ביארו את נסיבות הגעתו של התובע ללובי הבניין בבוקר יום האירוע. איש מהם לא ראה את הנתבעת בשלב זה של יום האירוע. עדויותיהם אינן מתיישבות עם גרסתה של הנתבעת כי היא ראתה את התובע באותו בוקר, באופן שגרם לה לשמוט את השלטים מידה טרם תלייתם. גרסתה של הנתבעת בעניין זה נדחית מפני גרסות התובע ועדיו. התובע לא יצא מדירתו ולא הגיע לקומת הלובי אלא רק לאחר שהשלטים כבר נתלו בשטחי הבניין, לא קודם לכן.

 

3.4   שלישית, לו באמת קיבלה הנתבעת מידע מפלוני-אלמוני בדבר צעקות לכאורה שעולות מדירת התובע, ולו באמת היה לנתבעת עניין לברר אם יש במידע ממש מתוך דאגה לנכדותיה, חזקה עליה שלא הייתה משחיתה זמן על הכנת שלטים אלא קודם כול הייתה ממהרת לבניין, עומדת מחוץ לדירת התובע ומאזינה למתרחש בתוכה. אילו היו חששותיה מתאמתים וקולות בכי וצעקות היו נשמעים, היה ביכולתה להתקשר לא רק לפקידת הסעד אלא גם למשטרה. באופן תמוה, הנתבעת לא עשתה דבר מאלה. כל מעייניה היו נתונים לשלטים ולגיוס שכנים נגד התובע – זאת חלף בדיקה פשוטה שהיה ביכולתה לעשות על-אתר, בעצמה ומבלי שתידרש לעזרתם של שכנים. יש בכך כדי ללמד לא רק על כנות גרסת ההגנה אלא גם על כנות מניעיה של הנתבעת בהכנת השלטים.

 

הימנעות הנתבעת מלקיים בדיקת אימות פשוטה של המידע שלטענתה נמסר לה בבוקר יום האירוע אינה מאפשרת לה להישמע בטענה כי "לאור הצעקות הרמות שנשמעו זמן רב מביתו של התובע, הוא לא הותיר בפניי כל ברירה אחרת [...]" [נ/1 בסע' 39]. הנתבעת לא הוכיחה שמהדירה נשמעו צעקות, לא הוכיחה כי הן נשמעו במשך זמן רב, לא הוכיחה כי צעקות הופנו על-ידי התובע כלפי הבנות או כי הבנות בכו בעטיין. היא לא נקטה פעולה פשוטה ומתבקשת כדי לאמת את המידע שלגרסתה נמסר לה בעניין זה. הדברים סותרים מניה וביה את טענתה כאילו הלכה קודם כל כדי "לראות מה קורה שם" [עמ' 26 ש' 10-9].

 

3.5   מתווספת לכך העובדה שרישומה של עדות הנתבעת לא היה אמין, בלשון המעטה. לא אחת נאלץ בית-המשפט להורות לה להשיב על שאלות שהופנו אליה בחקירה נגדית כדי לחלץ ממנה תשובה עניינית [עמ' 25 ש' 20 ו-30, עמ' 26 ש' 17].

 

הנתבעת טענה שהגיעה לבית בו מתגורר התובע בבוקר יום האירוע כדי לפגוש בשכנים וליידע אותם שעליהם להתקשר למשטרה אם הם שומעים צעקות מדירת התובע, כך לפי הנחייתה של פקידת הסעד. כאמור, על גרסה זו יש לתהות: מדוע על הנתבעת להשליך יהבה על שכנים זרים כשביכולתה לגשת בעצמה אל מחוץ לדירת התובע ולהאזין לנעשה בתוכה? תשובה על כך לא ניתנה. זאת ועוד, אם כל שביקשה הנתבעת לעשות היה לפגוש שכנים ולבוא עמם בדברים, מדוע נטלה עמה את השלטים שהכינה מבעוד מועד? גם על כך לא נמצא בפיה מענה [עמ' 25 ש' 29-11]. ודוק: אף שהנתבעת אישרה כי פקידת הסעד שעמה שוחחה לא אמרה לה שעליה לעשות דבר-מה, היא נטלה לעצמה חירות להכין שלטים שמהם עלה כי על השכנים להתקשר למשטרה בהוראת הרווחה; כך נרשם, שחור-על-גבי-לבן, בשניים מהשלטים שאותרו בבוקר יום האירוע. 

 

3.6   הנתבעת אישרה שבשיחתה עם פקידת הסעד אמרה לה האחרונה כי תתקשר אל התובע 'לראות מה קורה' ותשוב ותיצור קשר עם הנתבעת [עמ' 25 ש' 32-31]. ואמנם, פקידת הסעד יצרה קשר טלפוני עם התובע, בדירתו, בתכוף לאחר שיחתה עם הנתבעת.

 

על תוכן שיחתו הטלפונית עם פקידת הסעד בבוקר יום האירוע עמד התובע: פקידת הסעד מסרה לו שהנתבעת התקשרה אליה וטענה כי אחת השכנות דיווחה לה, בשיחת טלפון, על צעקות הנשמעות מדירת התובע. התובע שאל את פקידת הסעד אם ברצונה להגיע לדירה או לשוחח עם הבנות בטלפון. את המענה שניתן על-ידי פקידת הסעד תיאר התובע במילים הללו: "[...] היא אמרה לי הבנתי את פשר העניינים אפילו אני לא טורחת ליידע אותה שהכול בסדר, זה הכול" [עמ' 20 ש' 21-11]. הורי התובע הגיעו אל דירתו בשלב מאוחר יותר באותו בוקר, אחרי שהשלטים התגלו והוסרו; התובע סיפר לאמו על השיחה הטלפונית שקיים עם פקידת הסעד, בשעה 9:30 וקודם לגילוי השלטים בתחומי הבניין [עמ' 15 ש' 28-23].

 

דא עקא, הנתבעת לא המתינה בדירתה לשיחת עדכון מפקידת הסעד, אף לא ניגשה אל מחוץ לדירת התובע כדי לעמוד באופן בלתי-אמצעי על הנעשה בה; תחת זאת בחרה להגיע אל הבית המשותף על-מנת לפזר בסביבתו שלטים שמזהירים את השכנים מפני התובע ומאיצים בהם לפנות למשטרה. הדברים מעמידים באור הנכון את גרסת ההגנה.

 

3.7   הנתבעת אישרה שהיא הכינה את השלטים והחישה אותם לבניין כדי ליתן להם פומבי; לגרסתה: "חשבתי לשים על הוישרים ששכנים ידעו שיש פה שני ילדים כלואות, זה גם מה שהעו"ס היא ביקשה שהשכנים צריכים להיות עירניים ולהודיע למשטרה. [...] הכוונה הייתה שלטים שהשכנים יהיו ערים למה שקורה" [עמ' 28 ש' 10-8, 13]. הדברים מעמידים בהקשרה את הצהרתה כי לא תלתה את השלטים, הצהרה שהיא כשלעצמה אינה ראויה לאמון [סע' 20 ו-36 ב-נ/1].

 

  1. פרסום לשון הרע

 

4.1   סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן גם החוק) קובע מהי לשון הרע. נקבע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לגרום לאחד מאלה: להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [שם, ס"ק (1)-(3)].

 

השלטים על-פי תוכנם כוללים במובהק דברי לשון הרע. לשונם ברורה, שלא לומר בוטה, וחד-משמעית. בתודעתו של הקורא אותם מתגבשות הכרה והבנה כי שתי הבנות חשופות לסכנה ברורה ומיידית מצד התובע, שזוהה בהם בשמו ובמיקום דירתו בבית המשותף. אחד השלטים אף ביאר במפורש כי " ר' ו-נ' נמצאות בסכנה". התובע תואר בשלטים כאדם אלים (ר' לשון סחיטה וכוח הזרוע שננקטה בהם ביחס אליו), וכמי שבשל התנהלותו כלפי הבנות נמצא 'על הכוונת' של הרשויות – באופן שדיווח למשטרה על הנעשה בדירה יהא "בהוראת הרווחה".

 

מדובר בתוכן פוגעני עד מאוד, כך בהתייחס לכל אחד מן השלטים בנפרד. עצם העובדה שדובר בריבוי שלטים אשר התגלו בשטחים הציבוריים של הבניין בעת ובעונה אחת, כמו גם מטרתם המשתמעת להגן על שלומן של קטינות שחשופות להתנהגות פוגענית ומתעללת מצד אב אלים שאתו הן מתגוררות, העצימה עוד יותר את הדהודו של התוכן הפוגעני האמור. מדובר בתוכן שהאדם הסביר שייחשף אליו לא יוותר אדיש כלפיו, בלשון המעטה.

אמת-המידה על-פיה יש לקבוע אם תוכנו של פרסום הוא פוגע היא אובייקטיבית; לא הבנתו של קורא פלוני את תוכן הדברים היא הקובעת, אף לא כוונתו הסובייקטיבית של המפרסם. על-מנת לקבוע אם מבחינה אובייקטיבית תוכנו של פרסום הוא פוגע, תינתן לו המשמעות המקובלת בציבור על-פי הבנתו של הקורא הרגיל, ויחולו כללי פרשנות רגילים [ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); ע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 295 (1977)].­ על-פי אמות-מידה אלה יש לקבוע כי תוכנם של שלושת השלטים שנתלו והתגלו בבניין שבו מצויה דירת התובע בבוקר יום האירוע היה פוגע, כל זאת במידה גבוהה של עצימות.

 

4.2   התובע ועדיו עמדו על הזעזוע שחשו נוכח תוכנם של שלושת השלטים אשר התגלו בבניין בבוקר יום האירוע. כך תיאר א.ב. את תחושותיו: "כשרואים כזה שלט אתה מקבל 'בום' ולא נעים לראות את זה, אז הרגשתי שאני צריך כמה מילים לדבר איתו ולראות במה מדובר" [עמ' 14 ש' 20-19]. א.ה. אף היא נתנה ביטוי לזעזוע שחשה למקרא השלט שאליו נחשפה [עמ' 17 ש' 32], והטעימה כי למרות שהיא עצמה נחשפה רק לשלט אחד, קיומם של שלטים בבניין זכה לתהודה; בלשונה, "הבנתי שהשלטים רצים בתוך הבניין וכבר התחילו להוריד אותם" [עמ' 18 ש' 9]. אף שהשלטים הוסרו בתכוף לאחר הגעתו של התובע ללובי, שכנים נשארו שם למשך שעה נוספת והאווירה במקום הייתה מתוחה [עדות א.ה., עמ' 18 ש' 29].

 

על תגובת התובע לגילוי השלטים בבוקר יום האירוע ולתוכנם עמדו א.ה. ואמו. כך אמרה על כך א.ה.: "אני זוכרת שהיינו למטה עוד שעה. הייתה שם אוירה מתוחה, הוא כל כך רעד. הכוונה לא' וניסינו להרגיע אותו והוא התחיל להיות אדום, עלינו לראות שהכול בסדר, הוא אמר תעלו תראו את הבנות, תעלו לראות את הבנות, הבית תמיד פתוח. ועלו שכנים לראות את הבנות" [עמ' 18 ש' 31-29]. הורי התובע הגיעו לביתו ביום האירוע זמן לא רב לאחר שאותרו השלטים והוסרו, ושהו עמו עד שעה 16:30 או סמוך לכך [עמ' 15 ש' 8-5 וסע' 5-4 ב-ת/2]. לדברי אמו של התובע, הוא היה שרוי במצב רוח נסער מאוד בשל השלטים, בתכוף לאחר האירוע וגם לאחר מכן [עמ' 15 ש' 14-9, סע' 11 ב-ת/2].

 

4.3   משקבעתי כי הנתבעת היא שתלתה את ארבעת השלטים בבניין ביום האירוע – שלושה מהם בשעות הבוקר ושלט נוסף בשעות אחר-הצהריים, יש לקבוע שאף יסוד הפרסום התקיים ביחס ללשון הרע הגלומה בשלטים. כאמור, הנתבעת הודתה שהיא באה לתחומי הבניין בבוקר יום האירוע, כשעמה שלטים שהכינה, על-מנת להציב אותם באופן שיביא את תוכנם לידיעת השכנים בבניין.

 

בסעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע ניתנה למונח 'פרסום' הגדרה מדגימה שאינה ממצה ואינה מונה רשימה סגורה של דרכי פרסום: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". סעיף 2(ב) לחוק מבאר כי בלי למעט מדרכי פרסום אחרות, רואים כפרסום לשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", וכך גם אם "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע". למעלה מן הצורך יאמר שגם השלכת שלטים בשיחים שבסמוך לכניסה לבית המשותף – כגרסת הנתבעת, גירסה אותה דחיתי לעיל, עונה על הגדרת פרסום שבחוק. אין הבדל בין פרסום כזה לבין הפרסום הטמון בהדבקת השלטים במקומות גלויים לעין בשטח הבניין, בכל הקשור ליסוד הפרסום כשהוא לעצמו. 

 

4.4   אחרים זולת התובע נחשפו באופן ישיר ובלתי-אמצעי לתוכנם של שלושת השלטים שנמצאו בשטחים הציבוריים של הבית המשותף בבוקר יום האירוע. הדברים אמורים ב-א.ב., א.ה. והשכן ק.ז.; כך עלה מעדויותיהם של התובע, א.ב. ו-א.ה. שנדונו לעיל ונמצאו ראויות לאמון. עוד עלה מן העדויות הללו כי בעת שאותרו השלטים בלובי הבניין בבוקר יום האירוע נכחו במקום ילדים – בנוסף לתובע ולשכניו א.ב., ק.ז. ו-א.ה. [עדות א.ב., עמ' 14 ש' 15-14; עדות א.ה. בעמ' 18 ש' 5-4, 17].

 

סעיף 7 לחוק קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". יש לקבוע שהבאת שלושת השלטים הראשונים בידי הנתבעת לבניין בבוקר יום האירוע ותלייתם בשטחים הציבוריים שלו – באופן שגרם לחשיפתם לעיני התובע ושכניו בבניין – מהווה מעשה עוולה שביצעה הנתבעת. השלט הרביעי שנתלה על-ידה בשלב מאוחר יותר ביום האירוע נחשף רק לעיני התובע, שדאג להסירו באופן מיידי. על כן תליית שלט נוסף זה אינה מכוננת מעשה עוולה נוסף ועצמאי, אך יש בה כדי ללמד על הלך הרוח שמתוכו פעלה הנתבעת בהכנתם של השלטים ובתלייתם.

 

4.5   בכל הקשור לפרסום תוכן השלטים נודעת חשיבות גם לדברים הבאים. השעה המדויקת שבה נתלו השלטים בבוקר יום האירוע אינה ידועה. מעדות א.ב. ו-א.ה. עלה שהם אותרו בשטחים הציבוריים של הבית המשותף סמוך לשעה 11:00. מיד עם גילויים נקרא התובע למקום על-ידי א.ב. ו-ק.ז. משנחשף התובע לשלטים שהיו תלויים בקומת הלובי של הבניין, האחד על דלת הכניסה החיצונית והשני אל-מול המעלית, הורידם על-אתר. השלט השלישי נמסר לתובע במעלית על-ידי שכנו ק.ז. [עמ' 20 ש' 26-22].

 

אף אם אניח את מה שהקפידה הנתבעת להטעים, דהיינו, כי השלטים היו תלויים במקום זמן קצר, הם לא היו נטולי השפעה. השלטים היו תלויים זמן מספיק כך ששכנים המתגוררים בבניין יראו אותם, יתוועדו לתוכנם ויפנימו את משמעותם. השלטים ותוכנם אף היה נושא לשיחה בין דיירי הבניין, גם כאלה שלא נחשפו אליהם באופן בלתי-אמצעי [עדות א.ה., עמ' 18 ש' 9 ו-29]. לאחר הופעת השלטים, וחרף הסרתם המיידית, התובע  מצא את עצמו בעמדה בה הוא נדרש להתגונן מפני תוכנם ולספק הסברים לשכניו אשר נחשפו אליהם. דעתם הונחה רק לאחר שהתובע קשר בין השלטים לסכסוך שהתנהל בינו לבין אמן של הבנות. ההסברים נדרשו כדי להרגיע את השכנים, שלא נותרו אדישים לתוכן השלטים, ועל-מנת להניח את דעתם ביחס לתובע [עדות א.ב., סע' 8 ב-ת/1 ועמ' 14 ש' 27-16]. נוכח תוכנם המהדהד של השלטים ועצימותו הגבוהה, נקל להבין שזו הייתה השפעתם – השפעה שלא חלפה ובטלה רק בשל הסרתם המיידית.

 

  1. הגנות מפני פרסום לשון הרע

 

הנתבעת לא הראתה שעומדת לה הגנה אשר תאיין את חבותה בגין פרסום לשון הרע.

 

5.1   גרסת ההגנה לקתה בהיות נסמכת על טענות עובדתיות סותרות. מצד אחד, הכחישה הנתבעת כי היא שתלתה את כל ארבעת השלטים שנזכרו לעיל ורמזה כי התובע הוא שתלה אותם – לאחר שנשמטו מידה, בבריחתה מפניו, בבוקר יום האירוע. כאמור, לא בא הסבר מפי הנתבעת שיבאר כיצד מצא את דרכו לבניין שלט רביעי, כל זאת בשעה מאוחרת יותר של יום האירוע ובנפרד משלושת השלטים שנמצאו בו בבוקרו של אותו יום.

 

כטענה חלופית, גרסה הנתבעת כי עומדות לה הגנות מפני הפרסום [ר' סע' 20, 25 ו-42 ב-נ/1]. דא עקא, מדובר בטענות עובדתיות חלופיות שהנתבעת אינה רשאית להישמע בהן. הטענה כי לא ביצעה כל מעשה של פרסום ביחס לשלטים והטענה כי הפרסום חוסה תחת ההגנות שבחוק מוציאות זו את זו ואינן עשויות לדור בכפיפה אחת. בהעלאת טענות חלופיות ממין זה לקה גם כתב-ההגנה [סע' 50 ו-67]. כלל הוא שבעל-דין אינו רשאי להישמע בטענות עובדתיות חלופיות, אלא אם הצהיר שהעובדות כהווייתן אינן ידועות לו [תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי]. ברי שהנתבעת יודעת ידוע היטב אם היא תלתה את השלטים, אם לאו, ולא בכדי לא באה מפיה הצהרה בדבר אי-ידיעת העובדות לאשורן.

 

האיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות נגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד אינו דיוני גרידא; טעמיו נעוצים בדוקטרינת ההשתק השיפוטי שנועדה למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט, ולהניא מתדיינים מניצול ההליכים לרעה [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)]. את כללי ההשתק השיפוטי יש להבין גם לאורו של עקרון תום-הלב: "היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [שם, עמ' 638-637]. על כן רשאי בית-משפט להעלות טענה בדבר השתק שיפוטי ביוזמתו הוא.

 

טעמים כבדי משקל מצדדים אפוא בהקפדה על כך שבעל-דין לא יחרוג בגרסתו מאמת-המידה שהותוותה בתקנה 72. אמת-מידה זו חלה על הנתבעת ומחייבת אותה; נובע מכך שהיא לא הייתה רשאית להתגונן בטענה כי היא לא פרסמה את תוכן השלטים, ובה בעת לבקש לחסות בצילן של הגנות שמניחות את פרסום אותם שלטים עצמם על-ידה. גם לגופם של דברים, לא עלה בידה של הנתבעת להוכיח כי עומדת לה הגנה כלשהי.

 

5.2   הנתבעת השליכה יהבה על הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, לפיה "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו ניצבת על שתי רגלים: "האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפרסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד" [ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פסקה 16 (2001)]. על אמיתות הפרסום להיות נכונה לשעת ביצוע הפרסום ולתשתית העובדתית שהייתה ידועה אותו מועד, ונדרש כי הוא יבטא אמת מהותית, גם אם בפרט לוואי שלו מתקיים פער בין תוכנו לבין המציאות לאשורה על כול פרטיה [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פסקות 93-92 (2012)]. נטל השכנוע בכל הקשור לקיומה של הגנה רלוונטית רובץ לפתחו של נתבע שמבקש לחסות בצלה [ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1989)].

 

המסר המרכזי שטמון בשלטים היה כי הבנות נתונות בסכנה, באופן שבכי וצעקות הנשמעים מדירת התובע אינם בכי וצעקות 'רגילים' של ילדים אלא דבר-מה שמעיד על מימוש הסיכון שטמון בתובע לבנות; התובע הוצג בהם כאדם אלים שיש בו כדי לסכן את הבנות ולהצדיק דיווח מיידי על הנעשה בדירתו לרשויות. אלא שלא היה בראיותיה של הנתבעת כדי להוכיח לא סיכון שנשקף מצד התובע לבנות ואף לא אלימות של התובע כלפי הבנות. למעשה הנתבעת כלל לא ניסתה להוכיח באופן רציני את התשתית העובדתית שניצבה ביסוד השלטים. 

 

5.3   הנתבעת השליכה יהבה על החלטה שניתנה בהליך בבימ"ש למשפחה, בה נקבע כי התובע נהג באלימות כלפי רעייתו דאז, והתנהגותו נותנת בסיס סביר להניח שהוא מהווה לה סכנה גופנית ממשית; על-יסוד קביעה זו ניתן צו הגנה נגד התובע, לטובת רעייתו [סע' 14 ונספח ב' ב-נ/1]. החלטה זו ניתנה בתאריך 15.7.2008, שלוש שנים קודם לאירוע אשר נדון כאן.

 

גם אם נקט התובע אלימות בזמן עבר כלשהו כלפי בתה של הנתבעת, אין בכך כדי להניח בסיס ראייתי לטענה כי הוא פעל באלימות מילולית או פיזית כלפי הבנות, או היה מוּעַד לפעול נגדן בדרך זו. לא הובאה על-ידי הנתבעת ראשית ראיה ליחס הורי לא תקין של התובע כלפי הבנות או מי מהן. ודאי שאותה החלטה משנת 2008 לא הייתה בסיס איתן להניח כי התובע נוהג באלימות כלפי הבנות שלוש שנים לאחר מכן, במחצית שנת 2011.

 

ודוק: החלטה זו הייתה הראיה היחידה שהביאה הנתבעת על-מנת לקשור את התובע למעשי אלימות כלפי הבנות ולהתעללות שלו בהן. בנסיבות העניין, אין בה כדי להוכיח את 'העבר האלים' שייחסה הנתבעת לתובע ואף לא להניח בסיס לטענתה כי למראה התובע היא חששה לחייה [סע' 18-15 ב-נ/1].

 

5.4   בתיעוד שהגיש התובע יש תימוכין דווקא לסיכון שהיה טמון ברעייתו, בתה של הנתבעת, לבנות – ולא להיותן חשופות לסיכון כזה מצד אביהן-התובע. בהליך בבימ"ש למשפחה ניתנה ביום 7.11.2010 החלטה שהורתה על מסירת המשמורת הזמנית על הבנות לתובע. החלטה זו ניתנה אף-על-פי שבהסכם גירושין שנערך בין בני-הזוג קודם לכן, ועל-פיו הם התגרשו בחודש אוקטובר 2010, נמסרה המשמורת לאם [סע' 26-23 ונספח ז' ב-ת/4]. באותה החלטה הורה בית-המשפט כי הסדרי ראיה בין הבנות לאמן יתקיימו במרכז קשר, תוך מתן הוראה על הגשת תסקיר משלים על-ידי פקידת הסעד.

 

תסקיר משלים ניתן ביום 29.11.2010 [נספח ו' ב-ת/4]; תועדה בו עמדתה של כל אחת מהבנות ביחס לתובע מזה וביחס לאם מזה. הבת ר', אז בת שבע, העלתה בשיחתה עם פקידת הסעד רגשות של כעס, דחייה ורתיעה ביחס לאם, הרבתה לדבר על עצמה ועל האב-התובע ביחד, הביעה רצון לגור עמו ועמדה על כך שהיא אינה מעוניינת להיות בכל קשר עם האם. לגבי הבת נ', אז בת ארבע, ציין התסקיר כך: "נ' תיארה לטובה את הקשר עם אביה ואיך דואג לצרכיה לעומת החיים עם האם לפני כן, אז לא בישלה ותמיד ישנה. נ' סיפרה כי הפגישות עם האם כעת טובות ו'אימא לא מרביצה עכשיו'".

 

החלטת בית-המשפט מיום 7.11.2010 והתסקיר המשלים שניתן על-פיה רלוונטיות, בהערכת מידת האמת בתוכנם של השלטים שפיזרה הנתבעת בבניין ביום האירוע, הרבה יותר מתוכנה של ההחלטה הישנה משנת 2008 שעליה נסמכה הנתבעת, ושכאמור – לא היה בה כדי לבסס סיכון מצד התובע כלפי הבנות.

 

5.5   כאשר עומתה הנתבעת בחקירה נגדית עם תוכנם של החלטת בית-משפט לענייני משפחה מיום 7.11.2010 והתסקיר מיום 29.11.2010 לא נמצא בפיה מענה ממשי; היא השליכה את יהבה על תיעוד שהיא לא טרחה להציגו כחלק מראיותיה [עמ' 26 ש' 31 עד עמ' 27 ש' 12]. ודוק: לצדדים ניתנה הזדמנות לבסס את טיעוניהם על תיעוד רלוונטי מתוך תיקיו של בית-המשפט לענייני משפחה, אך הנתבעת בחרה שלא לנצל הזדמנות זו והסתפק בהפניה להחלטה היחידה מיום 15.7.2008 שנזכרה לעיל.

 

זאת ועוד. אין לתובע עבר פלילי לחובתו. עצם העובדה שבמסגרת הליך גירושין שהתנהל בינו לבין רעייתו, אמן של הבנות, ניתן נגדו צו הגנה אינה מהווה ראייה מספקת להיותו אדם אלים – קל וחומר לכך שהוא נקט אי-פעם אלימות פיזית או מילולית כלפי הבנות או היווה גורם סיכון עבורן. כאמור, במסגרת הסכסוך בין התובע לבת-זוגו לשעבר ניתן צו הגנה שהרחיק את בת-הזוג, בתה של הנתבעת, מהתובע וגם מהבנות [עדות התובע, עמ' 24 ש' 19-15 וכן בסע' 22 ב-ת/4; עדות הנתבעת בעמ' 27 ש' 16-14].

 

5.6   א.ה., שכנתו של התובע, מסרה כי לא שמעה צעקות או בכי של ילדות מדירת התובע, אף שבהגינותה אישרה שדירתו נמצאת בקומה השמינית ואילו היא מתגוררת בדירה בקומה השלישית. היא הדגישה כי היא "[...] רואה את הבנות כל הזמן שמחות ושקטות ולא שמעתי בכי של תינוקות או של ילדות לפני כן [...]" [עמ' 17 ש' 28-25, עמ' 18 ש' 2-1]. א.ב., חרף היותו שכנו של התובע, לא נשאל אם שמע אי פעם צעקות חריגות או קולות בכי יוצאי דופן מדירת התובע. הנתבעת לא ניסתה לזמן שכנים אחרים, לרבות שוטרת שדירתה סמוכה לדירתו של התובע, כדי לתמוך בטענתה על-אודות סכנה מיידית ומוחשית לה היו הבנות נתונות כשהן בחזקת התובע, דרך כלל וביום האירוע בפרט [ר' עדות א.ה. בעמ' 19 ש' 10-1].

 

גם את בתה, מי שלטענת הנתבעת הייתה נתונה לאלימות מצד התובע טרם גירושיהם, לא טרחה הנתבעת לזמן לעדות. הימנעות הנתבעת מזימון עדים רלוונטיים מבלי שניתן לכך טעם מקימה נגדה חזקה כי היה בעדויות הללו, אילו נשמעו, כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. מן המקובץ עולה אפוא שהיא כשלה בהוכחת הטענה כי בפרסום השלטים פעלה כשהיא נהנית מהגנת אמת הפרסום.

 

5.7   עוד טענה הנתבעת כי חלה על הפרסום הגנת תום-הלב. אף טענה זו, אחת דינה להידחות. בהוכחת תום-לב אין די; על הנתבעת להראות שעשתה את הפרסום בתום-לב, בהתקיים אחת הנסיבות שפורטו בסעיף 15 לחוק, אלא שהיא לא טענה להתקיימות נסיבות כאלה וממילא לא הוכיחה אותן [ר' סע' 68-67 בכתב-ההגנה וסע' 25 ו-36 ב-נ/1]. מכיוון שכך, אין הנתבעת עשויה ליהנות מחזקת תום-הלב שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק, שמורה כך: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

 

הנסיבות שאפפו את הפרסום, כפי שהוכחו וצוינו לעיל, מעידות דווקא על היעדר תום-לב של הנתבעת. כאמור, לו באמת קיבלה הנתבעת שיחת טלפון שהתריעה בפניה על צעקות ובכי שעולים מדירת התובע ואשר חורגים מגדר הרגיל, הציפייה הסבירה הייתה שתפעל תחילה לאימות החשש בכך שתגיע למקום, תעמוד מחוץ לדירת התובע ותעשה מאמץ להאזין לאשר נעשה בתוכה. לו באמת נשמעו מתוכה קולות בכי וצעקות רמים, גם הנתבעת הייתה נחשפת אליהם – והיה ביכולתה לזמן, על-בסיס ידיעתה שלה, את פקידת הסעד ואת המשטרה, מבלי שתידרש לרתום שכנים וזרים לפעולה. הוכח כי התובע שהה בבוקר יום האירוע בדירתו, עם הבנות; כך בעת שקיבל את פנייתה הטלפונית של פקידת הסעד וכך גם לאחר מכן, עד למועד בו נקרא על-ידי שכנו א.ב. לרדת אל קומת הלובי ולצפות בשלטים שנתלו שם. בכך שהנתבעת פעלה לתליית השלטים מבלי שעשתה כל מאמץ לאמת את החשש לשלום הבנות-נכדותיה, כל זאת בפעולה פשוטה שלא הצריכה השקעת מאמצים ומשאבים, יש כדי לשלול את תום-לבה. 

 

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, לפיה "חזקה על [...] הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: [...] הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". מן המקובץ עולה כי הנתבעת ביצעה עוולה של פרסום לשון הרע כלפי התובע, בלי שעמדה לה הגנה שתאיין את החבות האזרחית שצמחה ממעשיה.

 

ג.  מישור הנזק

 

1.  התובע תבע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע; בתוך כך טען כי יש לחייב את הנתבעת בכפל הפיצוי הסטטוטורי בשל כך שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע [שם, ס"ק (ב), (ג) ו-(ה)]. על כן אין ממש בטענת הנתבעת כי לא הוכח נזק ממשי שנגרם לתובע מחמת פרסום השלטים. מקום בו פורסמה לשון הרע, קיימת מניה וביה חזקת נזק – והיא שסוללת את דרכו של הנפגע מן הפרסום לתבוע את הפיצוי הסטטוטורי, כל זאת מבלי שיידרש להוכיח כי סבל נזק ממשי בעטיו של הפרסום.

 

2.  ב

 

 

הקשר זה אף הוכח שהפרסום שנכלל בשלטים לא היה נטול פוטנציאל לפגוע בתובע, כך מן הבחינה האישית וכך גם מן הבחינה המקצועית. שכניו של התובע שנחשפו לתוכן השלטים באורח ישיר ובלתי-אמצעי העידו על הזעזוע שחשו בעטיים. על-מנת להניח את דעתם, היה על התובע לספק לשכניו הסברים על-אודות חייו הפרטיים וסכסוך הגירושין עם אמן של הבנות, הסברים שבמהלך הרגיל של הדברים ואלמלא הפרסום הוא לא היה נדרש להם. דבר קיומם של השלטים התפשט בין דיירי הבניין, תוך יצירת מעגלים מן הסוג שנגרם כשאבן מושלכת למים, והשפעת השלטים הייתה רחבה מזו הכרוכה בחשיפתם רק לעיני השכנים א.ב., א.ה. ו-ק.ז. וכמה ילדים שנכחו בלובי הבניין בבוקר האירוע.  

 

3.  התובע מתפרנס כעצמאי. משלח-ידו של התובע היה ידוע לשכניו [עדות א.ב., עמ' 13 ש' 15-14; עדות א.ה., עמ' 18 ש' 27-25]. התובע אישר כי תבע פיצוי לא בגין ירידה מוחשית שחלה בהכנסותיו לאחר האירוע, אלא בשל הפוטנציאל לפגיעה בהכנסתו בשל התוכן הפוגעני שנכלל בשלטים והשפעתו על נכונותם של בני סביבתו הקרובה להזמינו לבצע עבודות בדירותיהם [סע' 16 ב-ת/4; עמ' 23 ש' 8-1, עמ' 24 ש' 8-3]. כאמור, טיעונו של התובע בהקשר זה נסב על קיום פוטנציאל לנזק, לא על נזק ממשי ומוכח שנגרם לו. טיעונו לא חרג מגדר הסעד שהתבקש אשר נסמך, כאמור, על פיצוי סטטוטורי שאינו טעון הוכחת נזק ממשי.

 

4.  גם במקרים בהם נתבע פיצוי סטטוטורי, אין בית-המשפט מחויב לסכומים שנקבעו בחוק; מדובר בסכומי 'תקרה', ויש להתאים את הפיצוי בכל מקרה ומקרה למכלול הנסיבות שאפפו אותו. בהקשר זה יש להתחשב גם במידת הפגיעה הטמונה בפרסום ובעוצמתם של דברי לשון הרע שנכללו בו, במשך זמן החשיפה של אחרים אליו, בהיקף החשיפה והשפעתה, ובגורמים נוספים שהינם בעלי נפקות להערכה של מידת הפגיעה הטמונה בפרסום. במקרה דנן היו השלטים תלויים בבניין פרק זמן קצר. יחד עם זאת, השפעתם הייתה ארוכה מזמן תלייתם – הן בשל כך שהם היו נושא לשיחה בין דיירי הבית המשותף, הן בשל עצימותו הגבוהה של תוכנם והיותם מייחסים לשתי הבנות הקטינות סיכון של פגיעה מצד התובע-אביהן, שתואר בשלטים כאדם אלים שעלול לסכן את הבנות. מכלול השיקולים הללו מוליכים לקביעה לפיה דובר כאן בפרסום בעל תוכן פוגעני במיוחד שאין להקל בו ראש.

 

5.  טענת הנתבעת כי עסקינן במעשה של מה בכך שבא בגדרו של סעיף 65 לפקודת הנזיקין, באופן שמצדיק פסיקת פיצוי נמוך באופן מיוחד, ראוי היה שלא תישמע [ר' סע' 41-40 ב-נ/1].

 

סעיף 65 לפקודת הנזיקין מורה כך: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". הוא אינו חל כאן; כישלונה של הנתבעת להוכיח כי עמדה לה הגנת אמת הפרסום, משמעו כי לא התנהגות התובע גרמה לתלייתם של השלטים על-ידי הנתבעת או לתוכן הפוגעני שנכלל בהם. גם סעיף 4 לפקודת הנזיקין אינו חל; הוא מורה כי "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". תלונתו של התובע על עצם הפרסום ותוכנו, בדין יסודה, ולא ניתן לומר כי התביעה נטולת יסוד ונסבה על פגיעה של מה בכך שאדם סביר היה עובר עליה לסדר היום.

 

  1. האם הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע?

 

לגרסת הנתבעת, התובענה דנן הוגשה בעת שהתובע ובתה היו מצויים, בלשונה, "עמוק בתוך רפש הליכי הגירושין" [סע' 8 ב-נ/1]. הנתבעת לא נקטה גישה אובייקטיבית ומרוחקת בייחס להליכים הללו ולא טמנה את ידה בצלחת. ראיה לכך מצויה בנכונותה לגשת אל הוריו של התובע ולהטיח בהם גידופים וקללות – כל זאת בנוכחות הבנות הרכות בשנים, נכדותיה. הדברים מעידים מחד גיסא על הלך הרוח בו הייתה הנתבעת נתונה ביום האירוע, ומאידך גיסא על המלאכותיות שיש בטענתה כי טובת הבנות הייתה מונחת לנגד עיניה, והיא שהנחתה אותה במעשיה. 

 

הנתבעת טענה כי הכינה את השלטים והביאה אותם עמה לבית בו מצויה דירתו של התובע מתוך דאגה כנה לשלום הבנות-נכדותיה, ונוכח רצונה להגן עליהן מפני התובע. נוכח דברים שנאמרו לעיל על-אודות הימנעות הנתבעת מכל מעשה שהיה בו כדי לבדוק את מצבן של הבנות בבוקר יום האירוע ולעמוד באורח בלתי-אמצעי על הנעשה בדירה בה הן שוהות, קשה לקבל את טענתה כי כל מעייניה היו נתונים לטובת הבנות ומעשיה הוכתבו על-ידי הדאגה לשלומן – ולא על-ידי רצון לפגוע בתובע. אפילו קיבלתי את טענת הנתבעת כי השלטים הוכנו ומצאו את דרכם לבניין בשל דאגתה לשלום הבנות, אין בכך כדי ללמד כי זה היה המניע היחיד שהנחה את פעולותיה בבוקר יום האירוע. על-מנת להשיג את המטרה של שמירה על שלום הבנות ניתן היה להסתפק במעשים שפגיעתם בתובע פחותה מזו שהייתה טמונה בתליית השלטים בשטחים הציבוריים של הבניין. היה ביכולתה של הנתבעת לפנות לדיירים שהתגוררו בסמוך לדירת התובע ולשאול, בעדינות, אם היו עדים לקולות חריגים שבקעו מדירתו באותו בוקר; היה ביכולתה לנסח שלטים שתוכנם פוגעני הרבה פחות מאלה שתלתה, ולהסתפק בבקשה לשים לב לקולות חריגים שעולים מקומה שמונה של הבניין. פרסום כזה, גם אם היה בו בגדר פרסום לשון הרע, היה מקיים מתאם-מה בין חשש לשלום הבנות לו טענה הנתבעת לבין האמצעים שנקטה להפגתו. הנתבעת לא ניסתה ליישם צעדים מידתיים, ונקטה פרסום שהמימד הפוגעני שבו כלפי התובע בוטה ולא מידתי.

 

מתווספת לכך העובדה שהנתבעת לא אמרה די בתליית שלטים בשטחים הציבוריים של הבית המשותף בשעות הבוקר, כשהייתה נסערת בתכוף לאחר שיחתה עם פקידת הסעד; היא הכינה שלט נוסף והגיעה עמו למקום, אף תלתה אותו על הדלת החיצונית של הבית, באותו יום בשעות אחר-הצהריים. היא עשתה כן לאחר שכבר יכלה להסיק שפנייתה אל פקידת הסעד באותו בוקר לא הניבה דבר ולא גילתה כל ממצא בדבר אלימות או סכנה לה נתונות הבנות מצד התובע. על כן, למצער, יש לקבוע כי הנתבעת – בהכנת השלטים ובהבאתם לתחומי הבית המשותף תוך תלייתם בו – הונחתה על-ידי מניע מעורב שחלקו דאגה לשלום הבנות, דאגה שבנסיבות העניין לא נסמכה על בסיס איתן, וחלקו רצון לפגוע בתובע על-רקע הסכסוך בינו לבין בתה של הנתבעת.

 

נקיטת פרסום שטיבו ותוכנו אינם מידתיים, חלף אפשרויות אחרות פוגעניות פחות, היא סממן של פרסום שנעשה בכוונה לפגוע [רע"א 10520/30 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 30 בעמ' 83 (2006)]. לצרכי איתור 'כוונה לפגוע' אף אין צורך שהפרסום יונחה על ידי כוונה אחת ויחידה לפגוע, ואפשר שתהיינה לו גם תכליות נוספות. לתוכנו של הפרסום יינתן משקל ומשמעות בהערכה אם הוא נועד לפגוע [ת"א (מח' י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' כהן, פסקות 18-16 וההפניות שם (2008)]. על-יסוד דברים אלה יש לראות את הפרסום הגלום בשלטים ככזה שביטא כוונה לפגוע.      

 

  1. בבואו לפסוק פיצויים רשאי בית-המשפט להתחשב, לטובת הנתבע, גם בשיקולים אלה: לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר והנתבע נקב במקור עליו הסתמך; הנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; הוא לא התכוון לנפגע; הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר שהיווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום שהכילו – ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך בהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים. שיקולים אלה אינם מתקיימים בנתבעת, ואף לכך יש ליתן ביטוי בפסיקת הפיצוי שיושת עליה.

 

טיעונה של הנתבעת כי יש להפחית מהפיצוי בשל כך שמדובר בסכסוך בתוך המשפחה, כוחו דל. ההליך דנן לא התנהל בין בתה של הנתבעת לבין התובע אלא בין הנתבעת לתובע. לעת הזו ההליך בבית-המשפט לענייני משפחה תם ונשלם; לו ביקשה הנתבעת 'להנמיך את הלהבות' ביחס לאותו סכסוך שהתברר בו היה עליה להימנע מפרסום השלטים, קל וחומר בתוכן הפוגעני שנכלל בהם. משהיה אותו סכסוך במשפחה גורם מניע שניצב ביסוד התנהלות הנתבעת ביום האירוע והוביל לביצוע העוולה, אין הוא עשוי לשמש, באותה נשימה, גורם לבחינת אותה התנהלות בעין מקלה.

 

  1. כלל הוא כי אין 'שיטת תעריפים' בפסיקת פיצוי בגין פרסום לשון הרע. עליו להיפסק בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבות האינדיווידואליות שלו [רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-525 (2001)]. על שיעור הפיצוי לבטא את המשקל הרב שניתן לשמו הטוב של אדם [שם, בעמ' 528]. כפי שצויין לאחרונה בפסק-דינו של כב' השופט כפכפי, נראה שחל גידול בפיצויים שנפסקים בגין פרסום לשון הרע [ת"א (אש') 28831-09-10 דרשן נ' אסל, פסקה 40 וההפניות שם (17.6.2014), וכן ת"א (ב"ש) 7284/06 כרמיאלי נ' חרמון (31.12.2013) ותא"מ (נת') 42103-12-10 מילמן נ' פרז'ון (4.11.2014)].  

 

  1. על-יסוד הדברים הללו יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין פרסום שלושת השלטים הראשונים, ובפיצוי נוסף בסך של 20,000 ₪ בשל עשיית הפרסום בכוונה לפגוע.

 

ד.  סיכומם של דברים

 

די באמור לעיל כדי להכריע בתובענה, ואין צורך להידרש לטענות אחרות שהעלו הצדדים.

 

התביעה מתקבלת אפוא. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המצטברים שלהלן:

(א)      פיצוי בגין פרסום לשון הרע אגב כוונה לפגוע בסך של 60,000 ₪ ליום פסק-הדין.

(ב)      אגרת משפט שתישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו נשא התובע בתשלום כל חלק של האגרה עד יום פסק-הדין.

(ג)        שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 11,800 ₪ ליום פסק-הדין.

הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד יום התשלום בפועל.

 

ניתן לפרסם את פסק-הדין, בהשמטת פרטים מזהים על-אודות בעלי-הדין מכותרת פסק-הדין ומגוף פסק-הדין – כאשר הפרסום יעוכב עד יום 15.1.2015.

 

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ