ז.צ.ב. נ' מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1. אשה קשת יום כתבה מכתב לשופטת. במכתב היא התריעה על חוסר הצדק שהשופטת גרמה לה, כך לשיטתה, והודיעה כי כמוצא אחרון היא מתכוונת להתאבד. האם שליחת מכתב מסוג זה אמורה לשמש בסיס לאחריות פלילית? זו השאלה העיקרית המתעוררת במסגרת בקשת רשות הערעור שבפנינו.

השאלה המשפטית

2. במרכז הדיון עומדת השאלה האם איום בהתאבדות מגבש את יסודותיה של עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). וכך מורה סעיף זה:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".

           הוראה זו אוסרת על איום בפגיעה שלא כדין בערכים המוגנים המפורטים בה של המאוים עצמו "או של אדם אחר". אולם, האם היא כוללת גם איסור על איום לפגיעה במאיים עצמו? באופן יותר ספציפי – האם פגיעה עצמית היא "שלא כדין"? כמו כן, האם המאיים הוא "אדם אחר" בהקשר זה? על מנת לדון בשאלות אלה אקדים ואציג את גלגוליו של ההליך שבפנינו עד כה.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה

3. ענייננו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.8.2016 (ע"פ 57262-12-14, סגן הנשיא (כתוארו אז) א' פרקש והשופטים מ' יועד-הכהן ו-ע' כהן). פסק הדין דן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 8.6.2014 (ת"פ 46375-11-11, השופט ש' בקר). כבר עתה יצוין כי בדיון בבקשה שהתקיים בפנינו ביום 12.12.2016 החלטנו, בהסכמת המדינה, לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. על כן, המבקשת תכונה מעתה ואילך המערערת.