ז' ואח נ' ז' ואח'

השופט א' שטיין:

1. אחד ממייסדיה של תורת המשפט האנליטית, רודולף וון יירינג, ראה בחלומו את כל מושגי היסוד של המשפט, ובכללם זכות קניין (in rem) וזכות אובליגטורית שמקורה בחיוב אישי (in personam). זכות הקניין הופיעה בחלומו בדמותו של אדם העונה לשם "יש לי", אשר נראה שבע, מחייך ובטוח בעצמו. מאידך, הזכות האובליגטורית לבשה את דמותו של אדם העונה לשם "מגיע לי", אשר נראה רעב, כוסס ציפורניים וחסר ביטחון (לאחד מתיאורי חלומו של יירינג ראו Felix S. Cohen, Transcendental Nonsense and the Functional Approach, 35 Colum. L. Rev. 809, 809 (1935)). הבחנה יסודית זו בין קניין לחיוב חורצת את גורל הערעור שלפנינו.

           ערעור זה יידון לבדו בעקבות בקשה למחוק את הערעור שכנגד, שהוגשה על ידי מגישו, המשיב 1 בערעור העיקרי, ביום 10.11.2019, לאחר שקיימנו דיון בעל-פה בשני הערעורים. בקשה זו היתה במקומה ועל כן אציע לחבריי למחוק את הערעור שכנגד מבלי לפסוק בגינו הוצאות נפרדות.

עובדות המקרה וההליך קמא

2. הערעור שלפנינו תוקף את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' שינמן, ס"נ) ביום 11.6.2018 בגדרי ה"פ 17350-05-15. במרכזו עומד סכסוך רכושי ממושך ומר בין בני משפחה, אשר גבה מכל אחד מהם מחיר כלכלי ורגשי. לסכסוך זה היו הרבה מוקדים. מעורביו כוללים אם, אב, בתם, בנם וכלתם – אשת הבן – אשר הפכו לתובעים, לנתבעים, לזוכים, לחייבים, למבקשים, למערערים ולמשיבים, כשהמילה "נגד" תקועה ביניהם כגרזן. ביוזמתו של בית משפט קמא, הסכימו בעלי דין אלה לנסות ולפתור את סכסוכם באמצעות גישור. הליך הגישור עלה יפה: בעלי הדין, זולת אשת הבן, גיבשו ביניהם הסכם פשרה אשר נחתם ביום 2.2.2015 ואשר אמור היה לשים קץ לסכסוך (להלן: הסכם הפשרה). דא עקא, המציאות היתה יותר חזקה מהסכם הפשרה. הסכם זה, שאינו מחייב את אשת הבן, לא שם קץ לסכסוך, ועל כך יש להצטער. בעלי הדין חלוקים ביניהם כעת לגבי משמעותו והשלכותיו של הסכם הפשרה על הזכויות בדירה ששימשה משרד לניהול עסקי המשפחה, אשר נמצאת ברחוב xx, הרצליה, ורשומה בלשכת רישום המקרקעין כגוש x, חלקה x, תת-חלקה x (להלן: הנכס).

3. זכויות הבעלות בנכס מוחזקות בחלקים שווים בידי המשיב 1 והמערערת 3: בנם ובתם של המערערת 1 והמערער 2, אבי המשפחה ז"ל, אשר נפטר עובר למתן פסק הדין קמא ועזבונו בא כעת במקומו (להלן, בהתאמה: הבן, הבת, האם והאב המנוח). כך מעיד נסח רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין אשר הוגש לבית משפט קמא. כפי שעולה מהנסח, רישום של זכויות הבעלות כאמור נעשה ביום 9.7.1996. כמו כן עולה מהנסח כי ביום 12.12.1999 נרשמה משכנתא מדרגה ראשונה וללא הגבלת סכום לטובת האם על מלוא זכויותיו של הבן בנכס (להלן: המשכנתא). זאת ועוד: בתאריך 10.12.2010 נחתם בין הבן לבין אשתו הסכם ממון במסגרתו הסכימו השניים ביחס לנכס כי "[...] על אף הרישום, שייכות זכויותיו של גד [הבן – א.ש.] בדירה [בנכס – א.ש.] או תמורתה לשנינו בחלקים שווים בינינו והיא מהווה חלק מרכושנו המשותף" (ההדגשה הוספה – א.ש.) (להלן: הסכם הממון). בהמשך, קבע הסכם הממון כי "חלקו של גד יהווה בטוחה לכך שגד ישלם את המשכנתא של הבית [בית המגורים של בני הזוג – א.ש.]". הסכם הממון קיבל את אישורו של בית משפט לענייני משפחה, כנדרש בסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), ביום 28.6.2011. הבן ואשתו, כלתם של האם והאב המנוח, נישאו זה לזו לאחר כניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף. יחסי הממון שביניהם כפופים אפוא להוראותיו של חוק זה, ועל כך עוד ידובר בהמשך.

4. סעיף 1 להסכם הפשרה קובע כי ההסכם נכרת ונחתם –

"לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות כל צד להסדר זה ו/או מי ממנו ו/או כל מי מטעמו לרבות תאגיד בשליטתו ו/או בשליחותו כלפי כל צד אחר להסדר זה ו/או מי ממנו ו/או כל מי מטעמו ו/או בשליחותו לרבות תאגיד בשליטתו, מכל מין וסוג ובכל זמן שהוא, בין במישרין ובין בעקיפין, בין אם נתגבשה עילתן ובין אם לאו, ולרבות נשוא כלל המחלוקות המפורטות [בין יתר ההליכים המשפטיים – א.ש.] [...] בתמ"ש (פ"ת) 29187-12-12 ותיק הוצל"פ (ת"א) מס' 01-51990-12-2 [...]".

           עניינם של שני ההליכים שמספריהם צויינו לעיל הוא דרישת האם למימוש המשכנתא וטענות הבן בדבר בטלותה.