ו"ע 38549-02-15 ה' נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

בזיקה להחלטות קודמות הרי עתה לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו בצורה ברורה בדנ"א 2591/14 ודנ"א 2597/14 יש להכריע גם בערר זה.

יאמר כי מעבר לכך שפסקי הדין לעיל שניתנו מחייבים את הוועדה, הם גם עולים בקנה אחד עם עמדתה והבנתה את המצב המשפטי לצד הצורך להפנות משאבים אדירים לפיצוי ניצולי שואה חיים לאחר שהורחבו עד מאד הזכאויות לעומת אלו שהיו קיימות בעבר וכאשר בפתח ממתינים אלפים שלא לומר עשרות אלפי זכאים להכרה בעניינם וכאשר אם זו תוכר, תישא הקופה הציבורית בנטל כבד שאין לו שום קשר בהערכות ובציפיות שהיו קיימות בעת חתימת הסכמי השילומים.

זכות גדולה היא לפצות ניצולי שואה על סבלם, חובה גדולה היא לא לנהוג בקלות ראש בכספו של הציבור ולכן מעבר לאמור בפסקי הדין המחייבים לעיל, תוצאתם מקבלת משנה תוקף נוכח המציאות המשתנה נוכח התפתחות הפסיקה והרחבת הזכאויות.

בית המשפט העליון קבע כי הזכות לתגמולים לא תעבור בירושה אלא אם כן זו התגבשה בחייו של המנוח והפכה לחוב.

גם את חריגי "הטעות" ו"הליך תלוי ועומד" פירש בית המשפט העליון בצמצום ובית המשפט אישר במצב בו נפטר אדם להשלים את ההכרעה בהליך שנפתח בחייו אך לא לערער אחריו.

בית המשפט העליון שבמקרה דנן דן בתיקים של מנוחים יוצאי לוב היה ער לכך שתביעותיהם נדחו ולאחר שנים שונתה ההלכה וניתנה הכרה גורפת בעקבות החלטה מנהלית לכל ניצול שביקש זאת לאחר שניתן פסק הדין בעניין טייר ובכל זאת לא ראה לנכון לאפשר ליורשים לבקש או לפעול כנגד החלטת הדחיה הראשונה. התמונה המשפטית ברורה, אנו סבורים כי מעבר לנכונותה המשפטית, יש בה כדי לחלק את העוגה בצורה נכונה יותר ולמי שבאמת נזקק-ניצולי שואה אשר חיים בקרבנו.

ומן הכלל אל הפרט:

העורר הגיש תביעה בשנת 2001 ברם לא טען אז לעוצר.מעיון בתיק עולה שבשעתו הפנתה המשיבה את תשומת לב בא כוחו של העורר לכך שיש בעייתיות בגרסה ובראיות ובא כוחו הודה שאכן כך.

בשעתו נשלחו לב"כ העורר גם הודעה בדבר כוונה לדחות את הערר וגם הודעה על דחייתו.

דבר לא נעשה משנת 2003 ועד לשנת 2013, אנו לא מקבלים את הטענות בעניין תחולת הלכת מרלן שכטר, לא יעלה על הדעת שאדם יגיש תביעה, יענה להתכתבות (באמצעות ב"כ) ולא ישאל עצמו (ואחר כך יורשיו) מה קורה עם תביעתו במשך כעשור. שיהוי זה איננו מצדיק "הנחה" לפיה לא ידע המנוח ואחר כך גם אשתו שהתביעה נדחתה, בוודאי לא שהדברים הינם בבחינת קל וחומר נוכח ההכרה הגורפת מאוחר יותר בכלל יהודי רומניה שבוודאי ידעה עליה אלמנת העורר.

מעבר לכך, העורר נפטר בשנת 2007, לא תיקן את תביעתו בחייו ולא הוסיף את עילת העוצר ולכן לא מתקיימת הזכאות על פי פס"ד הרשקו המאפשרת קבלת תגמול משנת 2008 כלומר לאחר פטירתו.

יובהר שהדיון בשאלת תחולת פסק הדין בעניין מרלן שכטר הוא תיאורטי שכן העורר נפטר בחודש מאי 2007 ועוד לפני התאריך המזכה את מי שלא טען במקור את עילת העוצר. בשעתו לא הוכיח את תביעתו ומכל מקום יורשתו כיום ונוכח ההלכה המחייבת איננה יכולה להגיש את הערר, איננה יכולה לתקן את תביעתו לאחר מותו וגם מהפן הפרקטי, לא ברור איך היום תוכח גרסה רק מפי השמועה כאשר בזמן שהמנוח היה בחיים, נראו סיכויי הוכחתה קלושים.