וקנין נ' מדינת ישראל - פסקדין

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (סגן הנשיא, כב' השופט י' ריבלין), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בכך שהיה שיכור בעת שנהג ברכב ובכך שסרב לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר.

בית המשפט קמא הטיל על המערער עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודש, קנס בסך 1,200 ₪ ומאסר על תנאי למשך 45 יום.

טענתם העיקרית של ב"כ המערער הייתה, כי בית המשפט קמא גיבש את עמדתו לחובת המערער בטרם החלה פרשת ההגנה.

לדבריהם, בתאריך 9.1.2011 נשמעו שתי עדות התביעה והתובע הכריז "אלה עדי". בית המשפט דחה את המשך הדיון ליום 1.2.2011 וציין, כי אם המערער לא יציג כרטיס טיסה אשר מועדו לפני תאריך הדיון (9.1.2011), תינתן הכרעה על בסיס עדי התביעה בלבד.

המערער ביקש להפנות לעובדה, כי בראשית כל עמוד של פסק הדין, צוין התאריך 10.1.2001 ואילו פסק הדין ניתן ביום 6.2.2011 בנוכחות הצדדים, כפי שאכן צויין בפועל בסוף פסק הדין.

לא מצאתי ממש בטענה זו. עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מלמד, באופן חד משמעי, כי בית המשפט התייחס ואפילו באריכות מה, לפרשת ההגנה וניתח אותה בצורה ראויה להערכה.

הדברים שהועלו על ידי ב"כ המערער, אין בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים ו/או לגיבוש עמדתו של בית המשפט קמא לאחר סיום פרשת התביעה.

ב"כ המערער העלו גם טענות נוספות ובהן, שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה ליסוד מיסודות עבירת הסירוב, כי המערער ביקש לעבור בדיקת דם, אך סורב על ידי השוטרות וכי בית המשפט קמא התעלם מהסתירות שנתגלו בעדויות השוטרות.

עיון בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא, מעלה, כי בית המשפט התייחס לכל הטענות שהועלו בערעור ודחה אותן אחת לאחת.

כפי שקבע בית המשפט קמא, מקובל גם עלי, כי "מדובר בתיק סירוב קלאסי". בית המשפט קמא קבע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי הוא מאמין לעדויות השוטרות לפיהן המערער נדרש לערוך בדיקת מאפיינים וסירב, נדרש פעמים רבות למסור דגימת אוויר ובהמשך גם דגימת דם וסירב וכל זאת אף שהוסברה לו משמעות הסירוב. לא זו אף זו, גם עד ההגנה אישר, כי הוסברה למערער משמעות הסירוב.

בית המשפט קמא ציין, כי כל התנהלות המערער בזמן האירוע מצביעה על סרבנות ואני אוסיף ואומר, כי התרשמתי, כי מדובר במערער חוצפן, הסבור שמגיע לו הכול וכי הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ולפעול בניגוד להנחיות השוטרות.

בית המשפט קמא קבע כממצא, כי למרות שנאמר למערער לא לאכול ולא לעשן, הוא עשה "דווקא" עישן ואף אכל נקניק. המערער צעק: "זו מדינה חופשית, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני מכיר את כל העולם ולא עושה כלום".

עדת התביעה, רס"ר מיטל פאר, כתבה מזכר בו ציינה, כי: "הנ"ל סירב בכל תוקף לכל בדיקה שהציעו לו. לציין כי הנ"ל בשום פנים ואופן לא שיתף פעולה", ובמהלך עדותה הוסיפה:

"אני זוכרת את המקרה כי היה נהג לא שגרתי, הוא התחכם, זה היה בשעה 04:00 לפנות בוקר, וטען שהוא מדבר עם ראש העיר. הוא גם טען שיש לו ריאות מפלסטיק והוא עישן, את זה אני זוכרת. הוא עישן לנו בפרצוף, הוא הוציא את העשן על הפרצוף שלנו, הוא אכל לנו מול הפרצוף את הנקניק" (עמ' 2 שורות 6-9).

יצוין, כי בחלוף זמן מעת שהמערער נדרש לערוך בדיקת ינשוף, הוא הקליט את הדו-שיח בינו לבין השוטרות ובית המשפט קמא התרשם, כי ההקלטה מחזקת את עדויות השוטרות.

ב"כ המערער, טענו, כי בסופו של דבר, התרצה המערער ואפילו נסע לבית החולים כדי לבצע בדיקת דם פרטית מטעמו, אך, לטענתו, בית החולים סרב לבצע את הבדיקה בהעדר הפנייה.

יצוין, כי ביום 7.6.2009, בעת שנערך למערער שימוע (נ/1), טען המערער בפני שוטר, כי נסע לבית החולים הדסה לבצע בדיקת דם וכי הבדיקה לא נעשתה "למרות ששילמתי". לעומת זאת, בחקירתו בבית המשפט חזר בו מטענה זו וציין, כי רק "ניסינו לשלם" (עמ' 20 שורה 2).

עיינתי גם בנסיבות המקרה כפי שצוינו בהרחבה על ידי השוטרת עינב מולאי, אשר ציינה, כי כאשר ניגשה לרכבו של המערער, היא הריחה "ריח אלכוהול חריף מפיו של הנהג" וכן נתתי דעתי לרשום באותו דו"ח לפיה, אמר לה המערער "אני לא עושה שום בדיקה, אני גר בלוס אנג'לס ועובד בשביל u.k ואת תקבלי עוד מעט טלפון שיש לי פטור לעשות בדיקות כאלה".

למעלה מן הצורך אוסיף, כי הפררוגטיבה להחליט אם יש מקום לבדיקת ינשוף או לבדיקת דם הינה פררוגטיבה הנתונה לשוטר ולא למערער (ראה תקנה 169ג(א) לתקנות התעבורה וכן תקנה 169ה(ב) לאותן תקנות).