וינוגרד יצחק משרד עורכי דין ונוטריון נ' שילוח

פסק דין

זוהי תובענה לחיוב הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד כולל בשיעור 2,800,000 ₪ בגין שני נושאים בהם היא טיפלה בהקשרים בהם היה הנתבע מעורב; העניין הראשון נוגע להליך בוררות שניהלה התובעת עבור לקוח - בין השאר על סמך מעורבותו של הנתבע, כאשר התובעת טוענת לשתי עילות תביעה כנגד הנתבע – הצגת מצג שווא ועשיית עושר ולא במשפט. העניין השני נוגע לשירות משפטי שהעניקה התובעת לנתבע בעניינים משפטיים שונים, כשלטענתה הנתבע נותר חייב לה שכר-טרחה בגינם.

רקע וטענות הצדדים:

התובעת היא משרד עורכי דין המאוגד כשותפות בישראל. השותפים בה הם עו"ד משה פלדמן ועו"ד אלון וינוגרד. החל משנת 1996 ועד אמצע שנות ה-2000 ייצגה התובעת את הנתבע בהליכים משפטיים שונים שניהל כנגד בנקים וגורמים פרטיים, זאת הן כבעל שליטה בחברה שעסקה בשיווק רכבי ליסינג לשוק הפרטי, והן כאדם פרטי.

בשנת 1999 נפגש הנתבע עם מר אלי ארוך (להלן: "מר ארוך"), שאותו הכיר מאז שנות ילדותם, הגם שהקשר ביניהם נותק עד לאותו מפגש. מר ארוך שיתף את הנתבע בסיפור המאבק שהוא מנהל כנגד החברות כלל פיננסים בע"מ וכלל פיננסים בטוחה ניהול והשקעות בע"מ (להלן, יחדיו: "כלל פיננסים"), המתבסס על טענתו לפיה כלל פיננסים לא ביצעה פעולות מסחר אותן הוא הורה לה לבצע בחשבון אופציות שאותו ניהלו עבורו החברות הנ"ל בשוק הידוע כ"שוק המעו"ף". לטענת מר ארוך, התנהלותה זו של כלל פיננסים, על מחדליה לפעול על פי הוראותיו, הסבה לו נזקים בהיקף עצום, על שום שמנעה ממנו את הרווחים להם היה זכאי אילו בוצעו הוראותיו. אין מחלוקת בין הצדדים להליך זה כי הנתבע אמנם נרתם לסייע למר ארוך במאבקו, אלא ששאלת היקף אותו סיוע ואופיו, ועוד יותר מכך – רמת מודעותו של הנתבע לפרטים הנוגעים לראיות שביקש מר ארוך לבסס עליהן את תביעתו, יהיו במרכז הדיון.

מכל מקום, בשנת 2002 החל הליך בוררות בין מר ארוך לכלל פיננסים בפני שופט ביהמ"ש העליון בדימוס יעקב מלץ ז"ל (להלן: "הבוררות"). קודם לכניסת התובעת לתמונת האירועים יוצג מר ארוך על ידי עורכי דין אחרים, אותם החליף במהלך הדיונים המקדמיים. תחילה הוא יוצג על ידי משרדו של עו"ד אמנון יצחקניא ולאחר מכן על-ידי עורך דין יוסי כהן. בחודש פברואר 2003, לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, החליף מר ארוך את הייצוג בשלישית והתובעת נטלה את ייצוגו במהלך המשכה של הבוררות כולה. הנתבע, שהכיר את משרדה של התובעת ואת עורכי הדין שבה בעקבות השירותים המשפטיים שקיבל ממנה כאמור, הוא שקישר בינה לבין מר ארוך.

הבוררות נמשכה מספר שנים, וביום 12.2.06 ניתן פסק הבוררות בו נתקבלה תביעתו של מר ארוך. בפסק הבוררות חויבה כלל פיננסים לשלם למר ארוך סכום של 94,780,000 ₪ (להלן: "פסק הבוררות").

ביום 15.3.06 עתרה כלל פיננסים לביטול פסק הבוררות. זמן מה לאחר מכן, ביום 19.5.06, במסגרת הכנותיה לקראת הצגת עמדתה וראיותיה לביטול הפסק, התקשרה כלל פיננסים עם הנתבע בהסכם, לפיו הובטח לו כי אם ישתף פעולה עם כלל פיננסים, במסגרתו יחשוף בעדות פרטים בדבר זיוף מסמכים שהוגשו על ידי ארוך במהלך הבוררות, ואם אמנם יבוטל פסק הבוררות בהסתמך, בין היתר, על הגרסה שימסור לבקשת כלל פיננסים - תשלם לו כלל פיננסים סכום של 21 מיליון ₪ (16 מיליון ₪ לנתבע ו-5 מיליון ₪ לבא-כוחו, להלן: "הסכם כלל פיננסים - שילוח"). הנתבע אכן מסר לכלל פיננסים גרסה, הנתמכת בראיות, לפיה לאחר הגשת סיכומי הצדדים בבוררות הוא גילה שמר ארוך זייף מסמכים מהותיים אותם הגיש להוכחת תביעתו. מאוחר יותר, ביום 2.2.09, בין היתר בעקבות עדותו של הנתבע "בשליחות" כלל פיננסים, בוטל פסק הבוררות בהתאם להסכם פשרה בין כלל פיננסים למר ארוך. במסגרת הסכם פשרה זה גם שולם לתובעת סכום של 538,750 ₪ בגין שכר טרחתה על ניהול הבוררות.

נגד מר ארוך והנתבע הוגשו כתבי אישום (ת"פ 40266-08). הנתבע הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אך חשוב להפנות לכך שיוחסה לו אך מעורבות חלקית ומוגבלת בפרשה. על פי האישום, סיועו של הנתבע נשא אופי טכני לביצוע העבירה, כאשר הפסול בהתנהגותו התמקד בכך שרק לאחר תום שמיעת הראיות הוא נחשף לעובדה שבפני הבורר הוצגו מסמכים מזויפים, ולמרות זאת הוא לא גילה זאת אז לבורר או לצד שכנגד. על הנתבע נגזרו תשעה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך של 50,000 ₪.

ביום 8.4.08 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבע המבוססת, כאמור, על שני עניינים בהם טיפלה בהקשרים בהם היה הנתבע מעורב, כנזכר לעיל. העניין הראשון נוגע להליך הבוררות שהתקיים. התובעת טוענת כי הנתבע הציג בפניה מצג שווא אודות אמינות גרסת מר ארוך תוך הסתרת פרטים מהותיים אודות קיומם של מסמכים מזויפים, שעליהם כבר ידע הנתבע ע"פ הטענה. העניין השני נוגע לתקופה קודמת שבה ייצגה התובעת את הנתבע בעניינים משפטיים, כשלטענתה הנתבע נותר חייב לה שכר טרחה עבורם. במסגרת התביעה האמורה, גם עתרה התובעת למתן צו עיקול זמני, וביום 10.4.08 אמנם קיבלתי את הבקשה וניתן צו עיקול זמני כמבוקש. מאוחר יותר, הגיש הנתבע בקשה לביטול צו העיקול הזמני, וביום 14.7.09, לאחר שהתקיים דיון בבקשה בפני כבוד השופט מאיר יפרח, בוטל צו העיקול.

2.     טענות הצדדים:

באשר לעניין בוררות ארוך – כלל פיננסים, טוענת התובעת במישור הנזיקי כי הנתבע, כמי שהיה שותפו ואיש סודו של מר ארוך, ידע או צריך היה לדעת, על קיומן של הראיות המזויפות עוד קודם להתקשרותה עם מר ארוך, וכי הוא הסתיר זאת ממנה בידיעה שהיא לא הייתה נוטלת על עצמה את ייצוג מר ארוך ואת ניהול התיק לו כל העובדות היו מובאות בפניה במלואן. לטענת התובעת, הנתבע הציג בפניה מצג שווא שהוביל אותה ליטול על עצמה את ייצוגו של מר ארוך בהליך הבוררות המורכב, כאשר הוסכם ששכרה ישולם לה על פי תוצאות הבוררות. התובעת עותרת לפיצוי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מהשקעת העמל הרב בניהול הבוררות, באופן ששיעור הפיצוי מחושב על פי שעות העבודה שהשקיע המשרד בטיפול בתיק. לחלופין טוענת התובעת לעשיית עושר ולא במשפט של הנתבע, בכך שהתעשר מהסכם כלל פיננסים - שילוח שלא כדין, ועל חשבונה. התובעת העמידה את סך התביעה בעניין זה על 1,758,179 ₪.

באשר לעניין שכר הטרחה טוענת התובעת כי הנתבע חייב לה שכר טרחה בגין טיפולה המשפטי בעניינים שונים הנוגעים לו ולחברה ששלט בה, החל משנת 1996. לטענתה, הנתבע התחייב בכתב לשלם לה את החוב, אך לא עשה כן. החוב הנטען בעניין זה עומד על סך 1,041,821 ₪.

הנתבע טוען בעניין הבוררות כי הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת בעת הרלוונטית על זיוף הראיות לכאורה שביצע מר ארוך. לטענתו, הוא כלל לא היה צד להליך הבוררות שהתקיים בין מר ארוך לבין כלל פיננסים, אין ולא היה לו כל ידע מקצועי בנושאים שעלו במהלך הבוררות, הוא לא היה לקוח של התובעת בעניין זה, וכל חלקו בפרשה היה יצירת הקשר בין מר ארוך לבין התובעת, כשבמהלך הבוררות גם השתלב במתן סיוע טכני ולוגיסטי למר ארוך. לטענתו, בשלב הראשון, בתחילת הבוררות, כלל לא היה לו אינטרס כספי בתביעה ומניעיו היו אך רצון לסייע למר ארוך בתביעתו כחבר, וכמי שלדבריו חש מירמור וכעס על קבוצת בנק דיסקונט, אותה זיהה כגוף הקשור לכלל פיננסים. עוד טען הנתבע כי הוא לא הציג לתובעת מצג כלשהו בנוגע לתביעת ארוך וממילא התובעת לא הסתמכה על מצגים שכביכול הציג בפניה.

בעניין שכר-הטרחה כופר הנתבע בטענה כי נותר חייב לתובעת שכר כשלהו, שכן הוא שילם לה את מלוא שכר הטרחה שנדרש בעבר לשלם.

דיון והכרעה:

כאמור, שני עניינים דרושים לבירור במסגרת תובענה זו; האחד נוגע לעניין בוררות ארוך - כלל פיננסים, והשני נוגע לעניין שכר-הטרחה בתקופה קודמת שבמהלכה ייצגה התובעת את הנתבע. אדרש ראשית בעניין הבוררות.

עניין בוררות ארוך - כלל פיננסים

התובעת מבססת את תביעתה בעניין זה על שתי עילות – הצגת מצג שווא ועשיית עושר ולא במשפט. אבחן ראשית את השאלה האם הוצג כלפי התובעת מצג שווא. הצגת מצג שווא עשויה להקים שתי עוולות נזיקיות שונות – עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ועוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה. האבחנה בין שתי עוולות אלו טמונה ביסוד הנפשי של המזיק, כך שבעוד שעל מנת למלא את תנאי עוולת התרמית נדרשת מודעות למצג המטעה או לכל הפחות יצירת מצג מתוך קלות דעת, בעוולת הרשלנות ייתכן שיוצר המצג כלל לא ידע כי הוא אינו נכון, אך אפשר והיה עליו לדעת זאת ע"פ סטנדרט הזהירות הנורמטיבי המצופה (בדין) מהאדם הסביר. בשתי העוולות, בין כשמדובר במעשה תרמית ובין כשעוסקים אנו בעוולת רשלנות, נדרש התובע להוכיח (לפחות ע"פ מאזן ההסתברות, כמפורט להלן) הן את יסוד התקיימותו של מצג השווא והן את טענתו כי הוא הסתמך על מצג השווא שהוצג בפניו (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5)(276). לעניין נטל ההוכחה, הטלת אחריות בגין עוולת תרמית חמורה מהטלת אחריות בגין רשלנות, זאת מאחר שהאשם המיוחס למי שרימה הינו משמעותי יותר מזה המיוחס לרשלן. משכך, נקבע כי נטל הוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4)441, ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם (12.08.07)).

בענייננו, דומה שאין ספק כי אילו הייתה התובעת מודעת לכך כי התביעה בה נאותה לטפל בפני הבורר מבוססת על אדני שווא, לא הייתה נוטלת על עצמה את ייצוגו של מר ארוך. אך לא זו השאלה העומדת בפני להכרעה. בפני חלוקים הצדדים על מידת אחריותו של הנתבע – לא מר ארוך – לנזקים להם היא טוענת, כנובעים מהשקעותיה בניהול הבוררות. לעניין זה, טוענת התובעת כי אילו ידעה על מצג השווא אותו היא מייחסת לנתבע עובר להתקשרות עם מר ארוך, לא הייתה נוטלת על עצמה את ייצוגו, ולפיכך נדרשת היא להוכיח כי במועד זה, הסתמכה על המסמכים שהנתבע היה אחראי לזיופם, או שלכל הפחות ידע בפועל (או שהיה חייב לדעת) על היותם מזויפים. יש לציין בהקשר זה כי התובעת בחרה להגיש תביעה זו כנגד הנתבע, על אף שדומה שהצדדים אינם חלוקים כי הדמות הדומיננטית בבוררות, וממילא בכל הנוגע לאחריות לזיוף המסמכים והצגת טענות הכזב, ומי שגם היה לקוחה של התובעת, הוא מר ארוך - ולא הנתבע.