והבה נ' פרחאת ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת מס' 1 לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר, ביום 29/11/12.

המשיב הגיש נגד המבקשת ונגד נתבע נוסף פסק דין לפינוי הדירה בדלית אל כרמל, הרשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין.

פסק הדין ניתן על סמך טענת המשיב כי כתב התביעה הודבק בתחילה במען הדירה, אך לאור מידע לפיו המבקשת נטשה את הדירה ועברה להתגורר עם הוריה בעוספיה, בוצעה מסירה נוספת לאחותה בושרא, בנוכחות האב אמיל, שאישרו כי המבקשת מתגוררת עימם.

המבקשת עתרה לביטול פסק הדין בטענה כי המשיב ובני משפחתו מתנכלים לה ומנסים לגרשה מהבית, מאז שנפטר בעלה בשנת 2000. המבקשת טוענת כי היא ובעלה המנוח בנו את הדירה על מגרש שבעלה המנוח קיבל מסבו, הציגה היתר בניה והסכמת השכנים והסב, טענה כי היא וילדיה מתגוררים בבית שנים רבות, משלמים את הארנונה, וכי המשיב רשם את הזכויות בדירה על שמו שלא כדין. המבקשת טוענת גם כי הסכם המכר בין התובע לנתבע מס' 2 נעשה כקנוניה בין השניים.

לחיזוק טענותיה הפנתה המבקשת להליכים שננקטו בין הצדדים לצו הגנה ומניעת הטרדה מאיימת, שם לא נטען דבר לעניין מגוריה בדירה ללא זכות, ולמחיר הנמוך במיוחד שננקב בחוזה בין התובע לנתבע מס' 2, המעיד כי דבר מה אינו כשר ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. המבקשת גם שיערה כי הדבר נעשה בהשפעה בלתי הוגנת על סבו של בעלה המנוח, שהינו אדם מבוגר.

לעניין המסירה טענה המבקשת כי אינה מתגוררת עם הוריה בעוספיה, אלא בדירה נשוא התביעה בדלית אל כרמל, כי אחותה, שלכאורה חתמה על אישור המסירה אינה יודעת קרוא וכתוב, וממילא אינה מתגוררת עמה.

המבקשת טוענת כי נודע לה על התביעה רק מצו נגד הנתבע מס' 2, שמצאה בתוך הדירה לאחר שהגיעה לדירה, גילתה כי הוחלפו המנעולים והזמינה פורץ. לאחר שהדירה נפרצה שוב ונעשה בה נזק, פנתה בשנית לבא כחה, הוא בירר את הפרטים ומסר לה כי יש נגדה צו פינוי וכי ניתן נגדה פסק דין.

לבקשתה צירפה המבקשת את צו הפינוי נגד הנתבע מס' 2, עלי פרחאת, גיסה, מיום 29/5/13, תמונות הנזק לדירה, צו ירושה לבעלה המנוח, היתר בנייה על שמה וע"ש בעלה המנוח משנת 1998, הצהרת הסכמה של הבעלים, אישור עיריית דלית אל כרמל על תשלום ארנונה משנת 1997 נכון לשנת 2008, ושני פרוטוקולים בתביעות להטרדה מאיימת.

המשיב בתגובתו טען כי המבקשת אינה מתגוררת בדירה וכי בשנת 2012 נטשה סופית את הדירה ומתגוררת בדירה שכורה, סמוכה לבית הוריה בעוספיה, אותה שכרה ממר לילאוי. המשיב טוען כי אין למבקשת כל זכויות בדירה, היא מעולם לא נרשמה כבעלת זכויות והמשיב רכש את הזכויות כדין מהנתבע מס' 2, שקיבל אותן מסבו ללא תמורה.

המשיב טוען כי פסק הדין ניתן לאחר שבוצעה מסירה בהדבקה בדירה ומסירה נוספת לאחותה של המבקשת המתגוררת עם הוריה. פסק הדין נשלח בדואר רשום ונמסר למבקשת בבית הוריה בעוספיה. המשיב טוען כי אזהרת ההוצל"פ נמסרה למבקשת בבית הוריה בעוספיה, והיא סרבה לחתום ולאחר מכן הודבקה ההודעה על הפינוי לאחר שלושה ביקורים, בהם לא היתה נוכחות בדירה. ביום 29/5/13 בוצע הפינוי.

ביום 30/6/13 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים, בו נחקרו המבקשת והמשיב, ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם, והוגש לי תקליטור ובו צילום ממצלמות אבטחה, שהציב המשיב, ובהם נראית המבקשת.

בחקירתה חזרה המבקשת על רוב טענותיה, וטענה כי נציג המשטרה, אותו הזמינה כאשר גילתה שהחליפו את מנעול הדירה וטרם שתזמין פורץ, אישר לה להיכנס לדירה. אישור המשטרה בכתב בניגוד לאמור בצו הפינוי, שנמצא בדירה, לא הוצג. התברר כי המבקשת מצאה צו פינוי מודבק על דלת הדירה ולקחה אותו עוד לפני שהגיע הפורץ. המבקשת טענה כי היה צו גם מודבק מחוץ לדלת וגם בתוך הדירה. המבקשת אישרה כי לפני קניית הדירה ע"י המשיב קנתה אותה אחת בשם בהיה מקלדה, אך אמרה שאינה יודעת את הפרטים, ואישרה כי היא יודעת שבנו של המשיב, מר אסי והבי, גר בשכנות, רכש חלק מהחלקה ואף "השיג את האדמה שלי, לא סיימנו בית משפט..." (פרוטוקול, עמ' 7 כולו). המבקשת אישרה כי בתקופה האחרונה היא ישנה אצל הוריה וכי לא נכנסה לדירה לאחר הפעם האחרונה שהוחלפו המנעולים, וילדה הולך לבית הספר ללא תיק. המבקשת טענה כי שכרה עבור בנה בן ה-16 דירה בעוספיה סמוך לבית הוריה על מנת להרחיקו מהמקום ואילו היא ובנה האחר התגוררו עד לאחרונה בדירה בדלית אל כרמל. המבקשת אישרה כי אחותה בושרה גרה עם הוריה, טענה כי היא בת 30 ואינה יודעת לקרוא, ואמרה ביררה עם אחותה בעניין המסירה הנטענת והאחרונה אמרה שקיבלה משהו, חשבה שזה עובר אחד מהוריה וזרקה את זה (פרוטוקול, עמ' 8, שורות 1-14). האחות לא הגישה תצהיר ולא הובאה לעדות.

המבקשת אישרה את הצילומים ואת נוכחותה במקום ביום 29/5/13 ולמחרת (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 17-22). הצילומים מאמתים קיום מוסמך מודבק על דלת הדירה ביום 29/5/13 אותו ראתה המבקשת, ואת בואה לדירה למחרת בלוויית שני מנעולנים, הפותחים את הדלת, וכולם נכנסים לדירה.

המשיב נחקר והעיד כי המבקשת עזבה סופית את הדירה "לפני 8-10 חודשים", ולא הצליח לומר זמן מדוייק. מאחר והדיון התנהל ביום 30/6/13 ניתן להעריך כי מועד העזיבה הנטען ע"י המשיב הינו בערך אוגוסט עד אוקטובר 2012. המשיב, שכזכור מתגורר בשכנות לדירה, טען כי המבקשת העמיסה את רכושה במספר הזדמנויות ועברה לגור בעוספיה. המשיב לא ידע לומר מדוע לא הביא צילום של האירוע, כאשר הבית מצולם 24 שעות ביממה, ולא ידע לומר אם עזיבתה הסופית של המבקשת את הדירה היתה לפני הגשת התביעה (ביום 9/10/12) או אחרי כן, אבל לאחר מכן אמר כי כאשר פנה לעו"ד להגיש את התביעה היא לא גרה בדירה. כן אישר המשיב כי המבקשת גרה בדירה משנת 1998 וכי הוא חתם על היתר הבניה של הדירה בהיותו יו"ר הועדה לתכנון ובניה. המשיב אמר כי הנתבע מס' 2 גר בדירה עם המבקשת לפני 4-5 שנים למשך כמה חודשים מאחר וחשבו להינשא. המשיב אישר כי כאשר הנתבע מס' 2 מכר את הזכויות למשיב הוא לא גר בדירה, והמשיב הוסיף כי הנתבע מס' 2 מכר בשנת 2008 חלק מהקרקע לבנו של המשיב, הציג ייפוי כח בלתי חוזר והיה מוסמך למכור את הדירה. המשיב אישר כי לא ביקש לראות מסמכי ארנונה ואף לא נכנס לדירה לפני שרכש אותה, אלא ראה אותה רק בשלב הטיח בבנייתה, ונימק זאת בכך שאינו מייעד את הדירה למגורים. המשיב טען כי שילם את סכום המכר לנתבע מס' 2 בצ'קים, אך לא הציג אותם. הדבר אינו תואם את האמור בהסכם המכר שצורף לכתב התביעה. המשיב טען כי המבקשת ואביה בקשו למכור לו את הדירה אך הוא הבהיר לאב כי אין לו זכויות בדירה וכי ניתן יהיה לעשות זאת רק בתיאום עם הנתבע מס' 2, וכי אורגנה פגישה בעניין בתחנת המשטרה (כזכור חלק מבני המשפחה, המתגוררים בשכנות בדלית אל כרמל הינם שוטרים או שוטרים לשעבר). המשיב אישר כי ידע על ההליכים המשפטיים והסכסוך בין המבקשת ושכניה, וכי לא העלה את טענת הבעלות בפני אף ערכאה משפטית כי לא היה צד להליך.

דיון

הבקשה לביטול פסק דין הוגשה במועד, מאחר והוגשה ביום 4/6/13 בעוד שהדבקת צו הפינוי נעשתה ביום 29/5/13, וזה המועד המוכח היחיד.

המשיב טען בתגובתו כי פסק הדין נמסר למבקשת בדואר רשום ביום 28/12/12. למרות שנטען כי פסק הדין נשלח עם אישור מסירה, ולמרות שהתגובה הוגשה בחלוף חצי שנה ממועד ביצוע המסירה, לא צורף אישור המסירה. אין לקבל את האמור באתר "דואר ישראל" כראיה לתקינות המסירה שכן, כפי שיפורט להלן, המבקשת מתגוררת בעוספיא, אך לא באותו בית עם הוריה. הסתרת אישור המסירה מעידה כי אין מדובר באישור חתום ע"י המבקשת עצמה, שאז היה מוגש כראייה ניצחת למועד הידיעה. זאת ועוד, אם המסירה ביום 28/12/12 היתה מסירה מלאה, מדוע נמסר פסק הדין שוב ביום 20/3/13? אישור המסירה, נספח ג' לתגובה, אינו אישור מסירה של האזהרה, כנטען בסעיף 8 לתגובה, אלא אישור מסירה של פסק הדין, כמפורט בצד שמאל של האישור. מר זמיר, שציין כי המבקשת סירבה לקבל ולחתום, ולאחר מכן מחק את המילה "לקבל", לא נתן תצהיר וגם ביצע את המסירה לכאורה שוב בדלית אל כרמל, כאשר המשיב יודע היטב, לטענתו, כי המבקשת עזבה את דלית אל כרמל סופית בשלהי שנת 2012. גם מר רחמים יאיר, שהדביק ביום 6/5/13 את האזהרה (נספח ד' לתגובה) לא נתן תצהיר, ולא הוכח כי המסירה היתה בת פעל. ממילא הגשת הבקשה ביום 4/6/13 מהווה עמידה במסגרת 30 הימים להגשת בקשה לביטול פסק דין ממועד מסירת האזהרה ביום 6/5/13.

גם מסירת כתב התביעה לא בוצעה כראוי. אין תצהיר התומך במסירה בהדבקה במען בדלית אל כרמל ביום 14/10/12, וממילא המשיב מודה כי בעת הגשת התביעה לא התגוררה המבקשת בדירה נשוא התביעה. המסירה לאחות המבקשת בבית הוריהן בעוספיה גם היא מוטלת בספק מאחר והמשיב טוען טענות עובדתיות שונות בעניין מקום מגורי המבקשת. בכתב התביעה צויינה כתובת המבקשת, הנתבעת מס' 1, בדלית אל כרמל, ונטען כי היא "החזיקה ו/או מחזיקה בדירה" (סעיף 3 לכתב התביעה). בבקשה למתן פסק דין מיום 21/11/12 נטען כי ביום 14/10/12 בוצעה מסירה בהדבקה בדירה בדלית אל כרמל (תצהיר על מסירה בהדבקה לא צורף), ועוד נטען כי באותו יום לאחר מידע מהשכנים (יש לזכור כי המשיב ובנו גם הם שכנים) נמסר כי המבקשת "עברה לגור בבית הוריה בעוספיה, בוצעה מסירה נוספת לנתבעת בבית הוריה בעוספיה, שם נמסרה התביעה לאחותה של הנתבעת מס' 1 בשם בושרא בנוכחות אביה אמיל סאבא, שאישרו כי עברה להתגורר עימם" (סעיף 2 לבקשה למתן פסק דין). בתגובה לבקשה לביטול פסק דין טוען המשיב כי המבקשת נטשה סופית את הדירה בדלית אל כרמל במהלך שנת 2012 "ועברה להתגורר בדירה סמוכה לבית הוריה שבכפר עוספיא, שאותה שכרה ממר שוקרי לילאוי (סעיף 5 לתצהיר שצורף לתגובה מיום 20/6/13). אם המבקשת נטשה את הדירה בדלית אל כרמל, אין משמעות למסירה שם, ואם אינה גרה עם הוריה ואחותה, אין נפקות למסירה שם.

לא הוכח בוודאות מספקת כי המבקשת קיבלה ידיעה אודות כתב התביעה מאחותה, ואין במסירה זו כדי להחליף את המסירה כדין. בפסיקה נקבע כי על מנת שהידיעה תחליף את ההמצאה הפורמלית יש להראות: "בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות" (רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תקדין-עליון 2004(4) 2198).