ה"פ 51228-11-12 לילא נ' עוויוי - פסקדין

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו המבקשת היא דיירת מוגנת בנכס ברח' אלמקדסי המזוהה בארנונה כנכס מספר 3079705300-0030 (להלן: "הדירה"), וצו מניעה קבוע שיאסור על פינויה מכוח פסק דין קודם שהורה על פינויו של בעלה של המבקשת, מר עאדל מטור, מאותו נכס.

להכרעתי עומדות מספר שאלות במסגרת תובענה זו: הראשונה האם המבקשת היא דיירת מוגנת כטענתה? השנייה, היה וייקבע כי איננה דיירת מוגנת האם יש למשיב זכויות קנייניות בנכס והאם זכויותיו גוברות על אלו של המבקשת או בניסוח אחר, האם זכויותיה של המבקשת גוברות על אלו של המשיב?

הרקע העובדתי שנוי במחלוקות כולו כרובו ועל כן אפתח ואתאר את טענות הצדדים, והשתלשלות ההליך הקודם שהתנהל בין בעלה של המבקשת לבין המשיב.

המבקשת טוענת כי היא מתגוררת בדירה עם בעלה וילדיה משנת 1981. על פי גרסתה, בשנת 1981 נכרת הסכם השכירות הראשון בין הצדדים. בעת כריתת ההסכם הדירה הייתה בבעלות אביו של המשיב, מר אחמד סאלם עוויווי (להלן: "סאלם") אשר בינתיים הלך לעולמו. באותה שנה חתמו סאלם ובעלה של המבקשת על הסכם שכירות ולפיו הדירה הושכרה בשכירות לא מוגנת, וזאת כנגד תשלום של דמי שכירות בסך 1,560 דינר לשנה. בשנת 1983 סאלם ביקש לצאת מישראל, ואז גילה כי עיריית ירושלים הוציאה כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ בשל חוב ארנונה. לטענת המבקשת, סאלם פנה אליה וביקש כי היא תשלם את חוב הארנונה, והדבר ייחשב כתשלום דמי מפתח עבור הדירה, והיא תהפוך לדיירת מוגנת. המבקשת שילמה לדבריה את הסכום דנן, ואף כי לא נכרת הסכם בכתב בין הצדדים, משנת 1983 היא ובעלה הפכו לדיירים מוגנים ומאותה שנה הם משלמים דמי שכירות מופחתים בסך 300 דינר בלבד.

המשיב טוען כי בשנת 1981 לא נכרת כלל הסכם שכירות בין אביו לבין המבקשת או לבעלה, וההסכם הראשון והיחיד שנכרת, נכרת בשנת 1983. לטענת המשיב, הסכם זה היה לשכירות לא מוגנת ודמי השכירות בו אכן עמדו על סך 300 דינר לשנה.

כל אחד מהצדדים צירף לכתבי טענותיו את ההסכם שעליו הוא סומך ידו. המבקשת צירפה את ההסכם משנת 1981 ואילו המשיב צירף את ההסכם משנת 1983. יודגש כי שני הצדדים טוענים' שההסכם שהצד שכנגד צירף הוא מסמך מזויף.