ה"פ 44289-02-15 לנקרי נ' בנק ירושלים בע"מ - פסקדין

בקשה לסעד זמני הקוראת לעיכוב פינוייה של המבקשת, אלמנה בת 84, מדירת המגורים שהיא מתגוררת בו, ולטענתה קנויה לה הזכות להמשיך ולהתגורר בה עד קץ חייה. החלטתי ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים היום, ומשלא הגיעו הצדדים כדי הסכמה.

רקע

1.המבקשת מתארת עצמה, באמצעות באת כוחה מן הסיוע המשפטי, כחולה סיעודית המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, שאינה יודעת קרוא וכתוב. היא רכשה את זכויות החכירה בדירת מגורים ברח' הסנהדרין 15 חולון (גוש 7126, חלקה 76; להלן: הדירה) ממינהל מקרקעין ישראל לפני כשלושים שנים. בשנת 2004 העבירה המבקשת את הזכויות בדירה במתנה לאחד מ-14 ילדיה, משה לנקרי (להלן: משה), תוך שלטענתה תנאי נלווה למתנה היה כי תוקנה לה הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה עד קץ חייה. תנאי נטען זה, שהמשיב גורס כי אינו אלא המצאה מאוחרת שנועדה למנוע את פינוי הנכס, לא מצא דרכו לתצהירים שעליהם חתמו המבקשת ומשה לשם העברת הזכויות בנכס, מטעמים שלא התחוורו.

2.משה עבד כפקיד בבנק המשיב (להלן: הבנק) בשנים 2010-2007. בשנת 2009 הוא נטל הלוואות מן הבנק בסכום כולל של 815,000 ₪, שהובטחו במשכנתא על הדירה. הבנק מאשר כי משה מסר לו שהמבקשת מתגוררת בדירה. עקב כך, הכין הבנק הסכמי הלוואה ומשכון שעליהם נתבקשו לחתום לא רק משה אלא גם אשתו וכן המבקשת, שבגדרם ויתרו על כל זכויותיהם, לרבות זכויות בהתאם לסעיפים 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] ו-38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. המבקשת מכחישה כי חתמה על מסמכים אלה, שאין בהם עדות בפני מי חתמה, וטוענת כי מדובר בזיוף.

3.כבר מראשית ימי ההלוואה לא עמד משה בפרעונה. בחודש ספטמבר 2012 פתח הבנק תיק מימוש משכון, זאת נגד משה לבדו (כך עולה מטענות הבנק, שאינו מכיר בזכויות כלשהן של המבקשת בדירה). הבנק פעל בשלהי שנת 2013 פעמיים לפינוי הנכס, כאשר בשתי הפעמים מצא קבלן הפינוי את המבקשת בבית, אך היא לא העלתה לטענת הבנק טענה באשר לזכות בנכס. ההליכים לא הסתיימו בפינוי, כאשר משה הגיע להסדרים עם בנק, שניתן להבין כי לא קוימו. לפיכך המשיך הבנק לפעול למימוש המשכון.

4.בחודש דצמבר 2014 הגישה המבקשת בתיק מימוש המשכון בקשה להכריז עליה כבעלת זכויות בנכס. היא הופנתה לבית המשפט, ובחודש פברואר 2015 הגישה המרצת פתיחה, שמשה לא נכלל בה כמשיב, להכריז על זכותה להתגורר בנכס עד קץ ימיה. בגדרי התובענה עתרה אז לסעד זמני שימנע את פינויה, כאשר אותה עת לא נעתרתי לבקשה (הלאקונית והדלה במסמכים), כאשר לא עמד פינוי על הפרק, בצייני כי בכך נחסך גם הצורך של המבקשת להפקיד כספים כתנאי למתן צו שכזה, ותוך שזכויות הצדדים נשמרו להם.

5.עתה עומד פינוי על הפרק, הקבוע ליום 4.8.15, שעה שצו זמני לא ניתן. ביני לביני, נציין, התקיים ביום 13.5.15 דיון בהליך העיקרי, שבגדרו התחוור כי המבקשת תידרש לתקן את כתב תביעתה, שדומה כי אין חולק כי הוא לוקה, ולו בדרך של הוספת הבן משה (שהוגדר בידי המבקשת בדיון כ"רמאי") כמשיב. הבקשה הובאה לפני כב' השופט אילן דפדי ביום 26.7.15 והוא הורה על קיום דיון בפגרה. אף בקשה זו הועברה לטיפולי והוריתי על קיום דיון היום ועל קבלת התגובה. הבנק הגיב, והמבקשת מיהרה להשיב, כל זאת קודם לדיון. הבנק מצדו גורס, בתמצית, כי מדובר בתובענה לוקה וחסרת סיכוי, כי ברור שהמבקשת חתומה על מסמכי ההלוואה והמשכון, כי בכל מקרה אין במסמכי ההלוואה והכרת הבנק בטענת המבקשת לישיבתה בנכס כדי להקים לה זכות להמשיך ולשבת בנכס חרף הסכם מתנה שאינו מאזכר זכות זו, וכי המבקשת השתהתה משך כל הליכי הפינוי נגד בנה עד שהעלתה את טענת הזכות לשבת בנכס. המבקשת, מצדה, עומדת על בקשתה.

6.בדיון שהתקיים היום פעלתי אצל הצדדים להגיע להסכמה שתבטיח את המשך שהייתה של המבקשת תחת קורת גג, הקיימת או חלופית, תוך שהבנק יוכל לזכות בכספו, הכל בשים לב לגישתם של שני הצדדים כי שווי הנכס גבוה מגובה החוב העדכני. נוכח גישה נחושה של שני הצדדים לא הגיעו הם להסכמה, וזו זכותם כמובן, ובכך מתחייבת ההכרעה בבקשה לסעד זמני, שנדיר כי היא מסייעת למי מן הצדדים. אציין עוד כי בגדרי הדיון התחוור שאף שמונה כונס נכסים למכירת הדירה, הרי שהבן משה – שבינתיים חבר לאמו ואף הגיש תצהיר (תמוה משהו) לתמיכה בבקשתה – פעל למכור את הדירה דרך האינטרנט, לטענתו ללא יידוע אמו ומתוך תקווה שמתוך התמורה יעלה בידו לסלק את החוב לבנק ולאחרים ואף לקנות דירה קטנה לאמו.

דיון