ה"פ 40295-08-14 שגב ואח' נ' בן ציון וילקר (1987) בע"מ - פסקדין

סעד של אכיפת הסכם מכר מקרקעין הוא הסעד המבוקש בהליך של המרצת הפתיחה דנא.

1.ביום 24.09.2003 נכרת הסכם מכר מקרקעין בין בעלי הדין ולפיו נמכרה למבקשים דירה ברחוב מוטה גור 3 חולון הידועה כחלקה 77 בגוש 6869, בת 4 חדרים בקומה ב' לה הוצמדו מחסן (מס' 7) וחניה אחת (מס' 1) (להלן – "הסכם המכר").

2.לטענת המבקשים הסכם המכר איננו 'ההסכם האמיתי' שנכרת ביניהם וכי 'ההסכם האמיתי' בין הצדדים, כלל הצמדה של שתי חניות לדירה, ולא חניה אחת כמופיע בהסכם המכר, וכי הוא למעשה ההסכם המשקף את ההסכמות בין הצדדים; משכך הם מבקשים לאכוף במסגרת תובענה זו את ההסכם 'האמיתי' הגם שאין לו זכר בהסכם המכר החתום.

3.המבקשים טוענים כי במסגרת המשא ומתן שהתנהל בינם לבין נציג המשיבה, מר אלי עטיה שהיה הקבלן המבצע של הפרויקט, ביקשו לרכוש דירת 4 חדרים הכוללת הצמדה של יחידת מחסן ושתי חניות - חניה עילית וחניה תת קרקעית, ומר עטיה אישר את בקשתם לאחר שקבל את אישור הבעלים של המשיבה, אישור שנדרש מאחר שבפרויקט הבנייה בו מצויה הדירה הוצעו כלל הדירות למכירה עם זכות לחניה צמודה אחת בלבד וכי על בסיס הסכמת עטיה למכור שתי חניות צמודות לדירה – רכשו את הנכס. לטענתם הוסבר להם כי יש מניעה לרשום את הזכות לשתי חניות בטרם השלמת הבניין הנוסף בפרויקט ולפיכך הוסכם ביניהם כי הזכות להצמדת החניה הנוספת לא תכלל בהסכם המכר החתום אך בעת רישום הבניין תוצמד לדירה שרכשו גם החניה הנוספת שנמכרה להם.

בהעדר אסמכתא לזכות הנטענת ומשחלפו השנים והבניין השני טרם הוקם וזכויותיהם הקנייניות בדירה כולל ההצמדות המוסכמות לא נרשמו, שלח המבקש בחודש אוגוסט 2012 מכתבים למשיבה שמוענו לבעלים, מר וילקר, ובהם דרישה להכיר בזכותם לחנייה נוספת ולהורות על הצמדתה לדירה שרכשו - אך פניותיו לא נענו.

4.מנגד טוענת המשיבה כי הסכם המכר החתום משקף בדיוק את עסקת המכר שנעשתה בין הצדדים, והוסיפה כי מר עטיה אינו נציג המשיבה, כי לא היה נציגה, לא היה עובד שלה ולא היתה לו כל סמכות ו/או זכות להתחייב בשמה, וכי אם אכן עשה כך, היה זה על דעתו, ובהעדר אישור מפורש של המשיבה, בוצעה העיסקה כלשונה בהסכם המכר החתום (סעיפים 8, 18 ב, 21 ה-ו). עוד ציינה המשיבה כי מר עטיה מעולם לא פנה אליה לקבל אישור למכירת זכות לשתי חניות – זכות שכלל אינה אפשרית במסגרת הפרויקט בו הוצעה לכלל הרוכשים חנייה אחת צמודה לכל דירה. המשיבה גם התייחסה לטענה חסרת הבסיס ונטולת כל הגיון כי היתה מניעות לציין בהסכם הרכישה את דבר רכישת החניה הנוספת; לטענתה הסכם המכר החתום הוא ההסכם המחייב שסיכם את כל הסכמות הצדדים, ואין בלתו.

5.המשיבה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את התובענה אף מהטעמים שלהלן:

כי המבקשים טוענים טענה בעל פה נגד מסמך בכתב בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, וכבר מטעם זה יש לדחות את התובענה, כן ציינה כי יש לדחות את טענת המבקשים שדרישת הכתב אינה מתחייבת לאור 'ריכוך' דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין שכן 'ריכוך' זה אינו רלוונטי בענייננו ומתייחס למקרים קיצוניים ויוצאי דופן בלבד. עוד נטען כי סעיף 21 להסכם המכר החתום קבע במפורש כי הסכם המכר בלבד מחייב את הצדדים והוא המסכם את כל ההסכמות שהיו עד חתימת ההסכם ולכן, כל הסכם נטען אחר, כל הבנה, זיכרון דברים וכו' שנעשו לפני מועד חתימת ההסכם לא יהיו תקפים; סעיף 21 להסכם מתייחס גם לכל תוספת, ביטול או שינוי שבוצעו לאחר חתימת הסכם המכר וקובע כי אלה לא יהיו תקפים אלא אם נעשו בכתב ונחתמו על ידי הצדדים להסכם המכר. משכך מלשונו החד משמעית של סעיף 21, עולה בבירור כי הסכם המכר ככתבו וכלשונו, הוא המשקף את הסכמות הצדדים ואין כל נפקות לאיזושהי תוספת להסכם שלא לוותה במסמך בכתב, לכן החניה מספר 1 שתוארה בבירור וסומנה בצבע בהסכם המכר היא החנייה היחידה שנמכרה למבקשים.

המשיבה אף התייחסה לשיהוי הרב של המבקשים כי עד שנת 2012, כ-9 שנים (!) לאחר חתימת ההסכם לא פנו המבקשים אל המשיבה בעניין החניה הנוספת, דבר המשקף למעשה את דעתם אשר לזכות הנטענת.

דיון והכרעה:

6.לאחר שבחנתי את המצע העובדתי והמשפטי שהונח לפני, ראיתי לדחות את התובענה, מאחר ששוכנעתי על בסיס הראיות ששמעתי כי הסכם המכר (נספח 2 לתובענה) הוא הסכם המכר התקף והמחייב ולא שוכנעתי כי קיים הסכם אחר השונה מהסכם המכר החתום, והתוצאה היא כי הראיות שבפני מצביעות על כך כי הנכס שנמכר למבקשים כלל חניה אחת בלבד.

7.אין חולק כי ביום 24.09.2003 נחתם הסכם בין המבקשים לבין המשיבה לפיו נמכרה למבקשים דירה אליה צמודים, מחסן וחניה – המסומנת מס' 1 בחניון התת קרקעי.