ה"פ 38124-01-10 רילוב נ' מרטינס ואח'

המבקש הגיש בקשה לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין הנמצא בזכרון יעקב וידוע כחלקה 61 בגוש 11372, וביום 25.10.13 הוריתי שהחלוקה תהיה בהתאם לתשריט שהוכן על ידי מודד שפעל על פי הנחיות עו"ד הגב' י' שגיא, שבשעתו מונתה להיות מנהלת מיוחדת לצורך ביצוע הפעולות הכרוכות בפירוק השיתוף ("המנהלת המיוחדת"). באותה החלטה העליתי את האפשרות שפירוק השיתוף יהיה כרוך בתשלומי איזון, כאמור בסעיף 39(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"), והוריתי לצדדים להגיש טיעון בשאלה אם יש להורות על תשלומי איזון, ואם כן – מה תהיינה אמות המידה שעל פיהן יונחה השמאי שימונה על מנת להעריך סכומים אלה. ביום 18.5.14 קבעתי שיש מקום להורות על ביצוע תשלומי האיזון, ובקשר לכך גם קבעתי את העקרונות שעל פיהם על השמאי לנהוג בעת שהוא מעריך את תשלומי האיזון.

מלכתחילה מונה השמאי ב' ברזילי ("ברזילי") להיות השמאי שיסייע בידי המנהלת המיוחדת במילוי תפקידה, אלא שעל רקע הסתייגויות המבקש (שאליהן עוד אתייחס) ביטלתי ביום 19.2.14 את המינוי, והוריתי כי ימונה שמאי אחר על פי המלצת המנהלת המיוחדת ולאחר שזו תבוא בדברים עם הצדדים. המנהלת המיוחדת הגישה ביום 31.3.14 בקשה בעניין זה שבה היא ציינה שמינויו המוצע של הלר הובא בפני הצדדים וכי מקצתם הסכימו ומקצתם האחרת לא הביע התנגדות. בעקבות כך מיניתי ביום 7.5.14 את השמאי ר' הלר ("הלר"), וביום 26.6.14 הגישה המנהלת המיוחדת בקשה למתן הוראות (מס' 57), כשבין השאר היא התייחסה לחוות הדעת שהכין הלר בנושא תשלומי האיזון. בקשר לכך ציינה המנהלת המיוחדת את העובדה שחוות דעתו של הלר נערכה לאחר שביום 26.5.14 התקיים דיון עם הלר בהשתתפות כל הצדדים ובאי כוחם כשבו הם הביאו בפניו את כל טענותיהם והגישו לו את המסמכים שלדעתם הם רלוונטיים לחוות הדעת. ביום 2.7.14 ביקשתי את תגובת הצדדים לתוכן חוות הדעת ועוד קודם לכן, ביום 30.6.14, הגיש המבקש בקשה (מס' 58) שבה הוא עתר לכך שבית המשפט יורה על תיקון חוות הדעת בנימוק שנפלו בה, לטענתו, טעויות של דין ועובדה. ביום 8.7.14 דחיתי בקשה זו והצעתי למבקש להגיש את תגובתו לתוכן חוות הדעת, כפי שנקבע בהחלטתי מיום 2.7.14.

לאחר כשנה, ביום 7.6.15, הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית (מס' 70), שבה הוא עתר לפסול את הלר ואת חוות דעתו. טענתו העיקרית של המבקש, ואוסיף כבר כאן שאף שיש לה הסתעפויות מהסתעפויות שונות זו בעצם טענתו היחידה, היא שהלר ערך את חוות דעתו בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת. וכל כך למה? מפני שלדבריו של המבקש, בהזדמנויות שונות פעל הלר עבור אחד, נ' ברדוגו ("ברדוגו"), המשמש כמזכיר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון ("הוועדה המקומית"), המעורבת לטענתו במחלוקת שבין הצדדים בתיק זה. עוד טוען המבקש, שבתפקידו הקודם בוועדה המקומית אישר ברדוגו למשיב 1 ("מרטינס") כי הבית שבנה נבנה ללא חריגות בנייה, וכי בהזדמנות אחרת, בשנת 2008, גרם ברדוגו לכך שיוחזרו למרטינס מכתבי שיפוי שהוא נתן לוועדה המקומית בקשר לבנייה. עוד טוען המבקש, כי במילוי תפקידו אצל הוועדה המקומית פעל ברדוגו ונקט עמדות לטובתו של מרטינס ולרעתו של המבקש. על רקע כל אלה עותר המבקש לאמץ את המסקנה שאת חוות דעתו של הלר, המוטית לטובתו של מרטינס, ניתן להסביר רק בכך שהלר פעל בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת בשל הקשר המיוחס לו עם ברדוגו. ביקשתי את תגובת הצדדים לטענות המבקש, ומרטינס והלר הגישו את תשובותיהם לבקשה. הלר טען שקודם שקיבל על עצמו את הכנת חוות הדעת הוא הביא לידיעת הצדדים את כל העובדות הרלוונטיות, ובכלל זה את העובדה שמשרדו קשור בקשרי עבודה עם משרד התיווך שבו משמש המשיב 4 ("ויזל") כאחד המנהלים והשותפים. הוא הוסיף כי בחוות דעתו נזכרה העובדה שאחד הלקוחות העיקריים של משרדו היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מנשה–אלונה, והעובדה שהוועדה המקומית לא נזכרה בחוות הדעת נעוצה בכך שלמעט בשני מקרים בעבר, אין קשר בינו לבין הוועדה המקומית וזו אינה נמנית עם לקוחותיו ולא היה מקום להזכירה. אשר לברדוגו, הלר טען כי בשנת 2008 הוא ערך עבורו חוות דעת שמאית לצורך תביעה כספית נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומעבר לכך ברדוגו אינו לקוח שלו ולכן לא הוזכר בתצהיר שצורף לחוות הדעת. מרטינס מצדו טען שאין כל בסיס עובדתי או משפטי לטענות המבקש. לדבריו, המבקש מפריז במידה רבה במשקל שיש לייחס למעורבותה של הוועדה המקומית בהליכי פירוק השיתוף המתנהלים בתיק זה, וכי מכל מקום לא ניתן לייחס לנסיבות המתוארות בבקשה כל קשר לחוות הדעת ולמסקנותיו של הלר המובעות בה. מרטינס טען גם שהיה על המבקש להעלות את טענותיו כלפי הלר בסמוך למינויו ולא הייתה מניעה מלעשות כן, והוא הוסיף וטען כי את נימוקי הבקשה ניתן להסביר רק על רקע העובדה שהלר היה בדעה שיש לחייב את המבקש בתשלומי איזון בסכומים ניכרים.

ביום 14.12.15 הגיש המבקש בקשה להוספת אסמכתאות וראיות חדשות. בגדר אלה הפנה המבקש לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים בע"מ (1.12.15)("עניין מנורה"), וכן לפסק הדין שניתן בת"א 6569-01-09 ברדוגו נ' מדינת ישראל (17.11.15) שבו התקבלה תביעתו של ברדוגו נגד המדינה, ולטענת המבקש הלר נתן באותו עניין חוות דעת בתמיכה לטענותיו של ברדוגו. המבקש הצביע גם על נסיבות שמהן ניתן להסיק שקיימים קשרי עבודה בין הלר לבין המועצה המקומית זיכרון יעקב, המסייעת בידי הלר לקדם מיזמי נדל"ן שיש לו עניין בהם, ולפי הטענה הדבר מצביע על מערכת יחסים הדוקה בין הלר לבין המועצה המקומית והוועדה המקומית ועל תלותו בהן לצורך ענייניו.

לאחר שעיינתי בחומר שהוגש, ולאחר ששקלתי את הדברים, ובכלל זה גם את טענות המבקש בבקשה להבאת ראיות נוספות, אני מחליט לדחות את הבקשה לפסול את חוות דעתו של הלר.

בפתח הדברים אציין כי לבקשת המבקש יש שני היבטים. האחד הוא השאלה העקרונית אם בנסיבות העניין יש מקום לקבוע שישולמו דמי איזון, ואם כן – מי ישלמם, והאחר הוא שיעורם של תשלומי איזון אלה. ההיבט הראשון אינו נושא לדיון בבקשה זו, מפני שקביעתי, על יסוד הסמכות הנתונה לי בסעיף 39(ב) לחוק המקרקעין, שיש להורות על תשלומים כאלה, יכולה לשמש נושא לערעור שיוגש, אם יוגש, לבית המשפט העליון, אולם אינה יכולה לשמש נושא לדיון חוזר או עיון מחודש בה. מעבר לכך, גם המבקש אינו חולק על כך שיש מקום להורות על תשלומי איזון, אלא שלדעתו מי שצריך לשאת בתשלומים אלה הוא דווקא מרטינס (ראו את טענות המבקש בבקשה מס' 57). נמצא, שהדיון יכול להתקיים רק בהיבט השני של הבקשה, היינו שיעורם של תשלומי האיזון, כפי שאלה נקבעו בחוות דעתו של הלר. מכיוון שהלר העריך את סכום תשלומי האיזון המגיעים מרילוב ב-580,000 ש"ח, ומכיוון שדעתו של רילוב אינה נוחה מהערכה זו, הוא מבקש את פסילת חוות הדעת בשל הדופי שהוא מצא בהלר, כמוסבר לעיל.