ה"פ 25109-01-14 גזית נ' ענבר ואח' - פסקדין

בקשה להשתת עיצומים מכוח פקודת בזיון בית המשפט, בגין הפרתו הנטענת של צו, שמעולם לא ניתן. מאליה קורסת הבקשה.

1.ברקע הדברים: המשיבה היא שיזמה את התובענה הנוכחית, שנמחקה זה מכבר בלא כל צו שיפוטי שניתן בגדרה. היא מחתה על עבודות שמבצעים המבקשים להקמת ביתם, תוך פלישה נטענת לחצר ביתה. כזאת היה הדבר בחודש ינואר 2014, אז עתרה לסעד זמני שיאסור עליהם את הדבר. דיון בבקשה לסעד זמני התקיים ביום 27.1.14. במהלכו הגיעו הצדדים להסכמות, שייתרו את ההליך. בהתאם להסכם שבין הצדדים נקבע כי המבקשים יוכלו להמשיך ולבנות את ביתם בהתאם להיתר, תוך ש"כל כניסה לחצרה של ה[משיבה] תיעשה בתיאום עמה, ואף זאת אך ורק למטרת ביצוע העבודות החיוניות ביחס לקיר הפונה לחצרה". כן הסדירו הצדדים את דרכי הצביעה, את צבעי הקיר שייבחרו, ואת צורת הפיגומים. על יסוד ההסכם האמור, ביקשו הצדדים, תימחק התובענה ועמה הבקשה לסעד זמני. ואכן, על יסוד הסכמת הצדדים, כפי שנרשמה לפרוטוקול, כך נעשה. צו, אפוא, אין.

2.חלפו כשנתיים ומחצה. המבקשים בנו את ביתם. ברם האיטום קלוקל, גילו הם עת נפתחו ארובות השמים. הם חפצים באיטום בהתאם למפרטים מדוקדקים שהכין עבורם מומחה רב ידע. האיטום מחייב כניסה לחצרה. המשיבה מסרבת. מכאן עתירתם לצו מכוח פקודת בזיון בית המשפט, לחייב את המשיבה לאפשר להם את ביצוע עבודות האיטום אגב כניסה לחצרה, בשעות שיתואמו עמה.

3.השיבה המשיבה: לא מניה ולא מקצתיה. בניית הבית, מושא ההתדיינות הקודמת, תמה זה מכבר, וכל זיקה להסכמה הקודמת נותקה. הדבר לא שלל את נכונות המשיבה לסייע: לא פחות משלוש פעמים, טענה (נתמכת בתצהיר בתה, המבארת כי היא מנהלת כיום את ענייניה של הוריה הקשישים), אפשרה את ביצוע האיטום, אולם שעה שעבודות אלה עלולות להסב נזק לבית המשיבה, לפי הטענה, עמדה היא על ביצוע העבודות בלוחות זמנים מוגדרים, פיקוח סדור ועם התחייבות מגובה בבטוחה להשבת המצב לקדמותו בתום העבודות, ומכאן קריסת היחסים עם הצד שכנגד.

4.השיבו המבקשים: מה לה למשיבה להמנע מלהגיש תצהיר מטעמה, והרי מדובר בהליכי בזיון. לגוף הדברים טוענים הם, אם נתמצת: איטום (הוא הנדרש עתה) אינו אלא נדבך בבניית בית (והוא עניינה של ההסכמה, כפי שמפרשים אותה המבקשים). עבודות איטום לא בוצעו אלא פעם אחת, אף זאת תיקון מינורי, ועתה נדרשת התערבות בית המשפט על מנת לאפשר את האיטום.

5.דין הבקשה להידחות. ברור שצווים שיפוטיים יש לקיים. השאלה אם ניתנו בהסכמת הצדדים אם לאו נטולת נפקות, שעה שההסכמה עצמה קיבלה תוקף של צו, והם בני אכיפה מכוח פקודת הבזיון (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 59 (2004); להלן: עניין שרבט). אליה וקוץ בה: נדרש ראשית שיהיה בנמצא צו שיפוטי שאותו ניתן לאכוף. באין צו, אין אכיפה. הגיעו הצדדים כדי הסכם, הרי שהמדובר בהסכם, בר אכיפה עקרונית ככל שתוכח הזכות לכך בתובענה אזרחית רגילה, לא בצו שיפוטי שיש לאוכפו בדרך של השתת עיצומים של קנס ומאסר על מפר הצו.

בענייננו: הצדדים, בתום שיחה עם בית המשפט, הגיעו לכלל הסכמה, כאמור לעיל וכמפורט באופן מלא בפרוטוקול הדיון מיום 27.1.14. ברם בעוד שהסכמה זו היוותה את היסוד למחיקת התובענה ועמה הבקשה לסעד זמני, הסכמה זו עצמה לא הפכה פסק דין. ולא בכדי (ולמיטב זכרוני אף הבהרתי את הדברים לצדדים על אתר): כעניין שבעקרון, בית המשפט יישמר מליתן תוקף של החלטה – כזו שאחריה בקשות מיותרות לבזיון בית המשפט – להסכמות מעורפלות, מרובות פרשנות, ומחייבות מעקב ובירור. כך גם במקרה דנן. לדוגמה בלבד, ניטול את הסכמת הצדדים כאן ביחס לקיר מסוים שצביעתו נדרשה, שלפיה "צבעי הקיר לא יחרגו מגווני לבן ואפור, הכל בנתון להיתרים הנדרשים לפי דין ושיקול דעת האדריכל בטווח האמור". ברי כי הסכמה כזו לא תקבל תוקף של החלטה שיפוטית, בת אכיפה בהליכי בזיון, שמא יגרוס מי מן הצדדים כי צובע הקיר חרג במלאכתו מצבע קיר אפור-עכבר עד כדי שמץ צהבהב-חרדל, ועל כן לקונסו ושמא לשולחו היישר לבית האסורים, עד שלא יתקן את דרכיו ואת חריגתו מן הצו השיפוטי. וכמו דוגמה זו, גם כל אחת ואחת יתר ההסכמות של הצדדים ("ביצוע העבודות החיוניות"; "צביעה ... באמצעות רולר ולא באמצעות איירלס"; "פיגום המסב נזק מינימאלי", "יציבו את הפיגומים עד כמה שהדבר ניתן באופן שלא יסב נזק כלשהו לעצים", ועוד ועוד). הסכמות אלה מחייבות את הצדדים כמובן לכל דבר ועניין, ברם אכיפתן כאמור לא תיעשה בדרך של אכיפת צו (להבדיל מהסכם), זאת כיוון שצו לא ניתן ולא היה ניתן.

6.באין צו, אין אכיפה. יוער כי המשיבה עצמה לא עמדה על עניין זה, אך מובן שבית המשפט מנוע מלאכוף צו שלא ניתן בידו.

7.למעלה מן הצורך: אפילו הייתה אותה הסכמה מקבלת תוקף של צו, לא היה מקום לאוכפו. ידגימו חילוקי הדעות שבין הצדדים (ואין נפקא מינה לשיטתי כי בתה של המשיבה היא שמסרה את הדברים בשמה, גם אם המשיבה עצמה היא החשופה להשתת העיצומים). אין כל צורך להכריע בהם לצורך הכרעה בבקשה, ועצם המחלוקת הפרשנית מלמדת היטב כי אין לפנינו הסכם (קל וחומר צו) בר אכיפה בהליכי בזיון. צו בר אכיפה חייב להיות חד-משמעי, כזה שהפרתו היא מובהקת (ראו: עניין שרבט; רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומחזור בע"מ נ' דהן (12.4.09)). כאשר בהסכמה נזכרים צביעת קיר ופיגומים שיוצבו לצדו, ומבקש האכיפה חפץ באיטום, תוך שהוא נסמך על טענה פרשנית שלפיה יש לראות את ההסכם (והצו הנטען) ככזה החל על "כלל עבודות הבניה" (כנזכר בסעיף 7.3 לתשובה לתשובה שהגישו המבקשים, אך לא בכל מקום שהוא בהסכמת הצדדים המפורשת) – ודאי שאין מדובר בצו חד-משמעי וכזה שהפרתו מובהקת. בבירור, זה אינו מסוג המקרים, שאפילו הייתה הסכמת הצדדים מקבלת כשלעצמה תוקף של צו (להבדיל ממצב של מחיקת תובענה על יסוד הסכמת הצדדים, כבענייננו), היה הצו מתאים למתווה הכללי של הפעלת מנגנון האכיפה לפי פקודת הבזיון, כמותווה בפסיקה (עניין שרבט; ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר, פ"ד נח(4) 184 (2004); ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (21.9.09) והאסמכתאות שם).