ה"ט 18837-05-15

1.ביום 11.5.15 הגישה המבקשת בקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת תשס"ב – 2001. דיון במעמד צד אחד התקיים באותו יום, ובמהלך הדיון הסבירה המבקשת, המתגוררת ברח' ברוולד 4 בחיפה, כי המשיבה, שעברה להתגורר ברח' אבן סינא בחיפה, הייתה עד לאחרונה שכנתה בבניין ברח' ברוולד 4, והטרידה אותה. המבקשת סיפרה כי ילדיה הקטינים של המשיבה שברו את דלת הכניסה, ואחד מהם אף איים עליה שהוא ירה בה.

נתתי צו האוסר על המשיבה, ישירות או באמצעות ילדיה הקטינים, להטריד את המבקשת, וקבעתי כי היום יתקיים דיון במעמד שני הצדדים.

2.בדיון היום הודתה המבקשת כי "אין לה בעיה" עם המשיבה, אלא עם ילדיה, אשר מקללים, ואף דפקו בדלת דירתה.

ב"כ המשיבה גרס כי אין מקום למתן הצו, מאחר ולמבקשת אין כל טענה כלפי המשיבה, ומאחר והבקשה לא הוגשה כנגד ילדיה של המשיבה.

עוד טען ב"כ המשיבה כי אירוע שבירת דלת הכניסה כלל לא היה באופן שתואר על ידי המבקשת. לדבריו, הייתה זו המבקשת אשר נעלה את דלת הכניסה לאחר שבנה הקטין של המשיבה נכנס לבניין.

בדיון טענה המשיבה כי המבקשת מצלמת את בנותיה, ודרשה לאסור זאת ולהורות למבקשת למחוק את התמונות שצולמו. המשיבה אף ציינה כי היא מוכנה להתחייב לכך שילדיה לא יגיעו לרח' ברוולד בחיפה (לבניין בו מתגוררת המבקשת) ולא יפנו אל המבקשת.

ב"כ המשיבה סבר כי יש מקום למתן צו הדדי.

3.בתי המשפט קבעו כי תפקידם להכריע בין המעוול לבין הנפגע, וקביעה "מאזנת" של צו הדדי, דו צדדי, מחטיאה את המטרה. ראו: רע"א (מחוזי ירושלים) אלמוני נ' פלוני (ניתן ביום 10.4.13) והאסמכתאות שם.

4.במקרה הנוכחי לא כפרה המשיבה בטענת המבקשת אודות ההטרדות מצד ילדיה הקטינים של המשיבה.