1.בפני בקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב - 2001 (להלן "החוק").
2.המבקש טען בבקשתו מיום 7.12.2016 ובדיון שנערך בפני באותו יום, במעמד צד אחד, כי ביום שבת (3.12.2016), הוא טייל ברחוב ליד ביתו עם חברתו והכלב שלו. בשלב מסויים, עבר על פניהם המשיב והכלב רחרח אותו. המבקש המשיך הלאה, אולם כעבור מספר מטרים, הסתובב אליו המשיב וטען, כי הכלב נשך אותו, הרים את המכנס עד לברך והצביע על פצע. המבקש טען, כי מדובר בפצע ישן וכי הכלב לא נשך את המשיב. נטען, כי המשיב דרש ממנו כסף ואת הפרטים שלו. המבקש וחברתו סרבו והמשיכו בדרכם. המשיב עקב אחריהם בשכונה. בשלב מסויים, המבקש בקש ממנו להפסיק לעקוב אחריהם, מאחר ולא קרה לו כלום. בתגובה, לקח המשיב מפתח ופתח לעצמו פצע שהגליד. הוא התקשר למשטרה וכשהגיעו השוטרים למקום, טען שהכלב תקף אותו ודרש שיכנס להסגר. המבקש טען, כי התקשר למשטרה מפיצוציה במקום. המשטרה אלצה את המבקש למסור למשיב את פרטיו. בהמשך, התלונן המשיב ונמסר למבקש כי עליו להכניס את הכלב להסגר. המבקש טען, כי הוא לא מכיר את המשיב, אולם הוא גר בסמוך אליו והוא חושש כי יפגע בעצמו פעם נוספת בכוונה ויטען כי מדובר בכלב. המבקש בקש להרחיק את המשיב ממנו. הוא, אישר, לשאלת בית המשפט, כי מאז יום שבת, המשיב לא יצר איתו קשר.
בהחלטתי מיום 7.12.2016 הבהרתי, כי לא מצאתי מקום ליתן צו ארעי בשלב זה וקבעתי דיון במעמד הצדדים להיום.
3.המבקש התייצב לדיון, כשהוא מלווה בגב' דהן, חברתו, אשר נכחה בארוע. לטענתה, היא יצאה עם המבקש לטיול עם הכלבים, כבכל יום. לקראת סוף הטיול עבר מולם המשיב והכלב שלה רחרח אותו, כמו שהוא עושה לכל אחד, כי הוא מאד אוהב אנשים. ברגע שהכלב התקרב למשיב, אמר המשיב "איי, הוא נשך אותי" והחל לעקוב אחר המבקש וגב' דהן ואף התקשר למשטרה. משנשאלה על ידי בית המשפט כיצד היא יודעת שהמשיב לא ננשך, השיבה שהיתה במקום וראתה וכי לא היה מגע בין הפה של הכלב למשיב. משנשאלה האם היה דין ודברים עוד לפני שהמשיב התחיל לעקוב אחריהם, היא השיבה שהמשיב דרש את פרטיהם, בקש שיעצרו, אולם מאחר ולא קרה שום דבר, סרבו לכך המבקש וגב' דהן.
4.המשיב אישר, כי קבל לידיו את מסמכי הבקשה ופרוטוקול הדיון מיום 7.12.2016. הוא טען, מתוך מסמך תגובה שהוכן על ידיו, כי במוצאי השבת הוא בצע הליכה לאורך רחוב XXX
, בו הוא מתגורר. בכוון הנגדי הלכו המבקש וחברתו, אשר הובילו שלושה כלבים. אחד הכלבים זינק לעברו ונשך אותו בשוק רגל שמאל, ללא התגרות מצידו. המשיב הגיש תמונות צבעוניות של הפצע ברגלו (מש/1). המשיב בקש מיד פרטים מהמבקש וחברתו, אולם הם המשיכו בדרכם והגבירו מהירות. המשיב השיג אותם ובקש את פרטיהם, אך הם טענו כי הוא ממציא את הדברים. המשיב התקשר למשטרה ובמשך 15 דקות עקב אחרי המבקש וחברתו, אשר ניסו להפטר ממנו. לטענתו, המבקש קלל אותו ללא הפסקה, איים להכותו וטען בפניו, כי הוא מנסה לסחוט ממנו כספים. המשיב טען, כי הוא לא הזכיר כלל נושא כספי ורק חזר כי הכלב הנושך חייב להיבדק על ידי הוטרינר העירוני. המבקש וחברתו התקשרו למשטרה מהקיוסק והגיעה למקום משטרה ופקח עירוני. הם בחנו את הפצע וגבו מהצדדים פרטים. הפקח שאל האם הכלב מחוסן והבהיר, כי על המבקש להביאו לוטרינר למחרת וכי העניין ידווח גם על ידיו. הם הנחו את המשיב להתקשר למחרת לוטרינר העירוני, כדי שיוסבר לו מה לעשות.
המשיב הגיש את תגובתו המודפסת, ממנה עולה, כי למחרת התקשר לוטרינר העירוני, אולם נמסר לו שלא התקבל דיווח. הוא בקר אצל רופאת המשפחה שבחנה את הפצע ורשמה לו אנטיביוטיקה, לאחר שאבחנה נשיכת כלב (צורפו אישורים רפואיים - מש/2). היא הורתה לו להגיע למשרד הבריאות. למחרת, התייצב המשיב במשרד הבריאות ודווח על הארוע. רופא אשר בדק אותו מסר לו שיאלץ לעבור חיסון כלבת, במדה והכלב לא יאותר עד יום רביעי (ראה מש/2 - דו"ח פעולה מיום 5.12.2016).
המשיב טען, כי באותו יום פנה למשטרה והגיש תלונה. למחרת ניסה לאתר את המבקש, על מנת להביא את הכלב להסגר. כאשר היה בדרך למשרד הבריאות לצורך קבלת החיסונים, התקשרו אליו והודיעו לו שהכלב הוסגר. המשיב הגיע לכלביה, זיהה את הכלב, אז הסתבר לו כי הכלב שייך לגב' דהן ולא למבקש.
המשיב אישר, כי לאחר שננשך אכן עקב אחר המבקש וחברתו, כי הם סרבו לתת לו את פרטיהם. לאחר מכן, לא יצר עימם עוד קשר ואין לו אינטרס ליצור איתם קשר בהמשך.
5.לאחר שעיין בתגובתו של המשיב ובמסמכים שהגיש, השיב המבקש בעל פה לתגובה. הוא טען, כי חברתו חוששת לצאת מהבית, פן תפגוש במשיב. לטענתו, המשיב עלול להעלות בכל פעם טענה בדבר נשיכה של כלב אחר ולפצוע את עצמו. המבקש דרש להרחיק את המשיב ברדיוס של 200 - 300 מטרים מביתו ולהורות לו שלא להסתובב בתחום הבית.