התקבל ערר התביעה הצבאית נגד החלטת בימ"ש להורות על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים

ערר התביעה הצבאית נגד החלטת בימ"ש קמא להורות על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים.

נגד המשיב מתנהל הליך פלילי, אשר ביסודו כתב אישום המייחס לו חברות בוועדת הצדקה טול-כרם, בה משמש כסגן המנהל וכמנהל בפועל, נוכחות בעצרות של ארגון החמא"ס, וכן 27 פרטי אישום העוסקים בהעברות כספיות של האגודה.

על בסיס כתב האישום האמור, ומשהוכחו קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הורה בימ"ש קמא, בתאריך 1.5.07, על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. עם זאת, מאז, הדיון בתיק מתנהל בעצלתיים, תוך שנדחו מספר ישיבות, כך שעד כה נשמע עד אחד בלבד.

לאור התמשכות ההליכים האמורה ולאור העובדה כי ההליך אינו צפוי להסתיים בקרוב, ביקש סנגורו של המשיב כי ביהמ"ש יעיין מחדש בשאלת המעצר. בתום דיון בעניין, התרשם בימ"ש קמא כי מכלול הנסיבות הקשורות למשך הזמן מאז המעצר, קצב התקדמות ההליך, נסיבות העבירה ונסיבות העבריין מצדיקות הערכה מחודשת של נחיצות המעצר. אשר על כן, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בתנאים שיבטיחו התייצבותו.

על החלטה זו הגישה התביעה ערר, במסגרתו ביקשה לשכנעני כי טרם בשלו התנאים לשחרור המשיב, לנוכח חומרת העבירה המיוחסת לו, העונש לו הוא צפוי, והאפשרות כי תיק זה יסתיים במהרה.

הסנגור התנגד בתוקף לערר, תוך שהזכיר את ההלכה לפיה המעצר הוא החריג ויש להעדיף על פניו את השחרור, במיוחד במקרה הנוכחי בו המשיב אינו מואשם בפעילות צבאית, ועל כן, אינו עומד לסכן את ביטחון האזור אם ישוחרר. עוד הדגיש הסנגור את חלוף הזמן, את מצבו הרפואי הקשה של המשיב, ואת העדים הרבים שמתכוונת הסנגוריה להעיד על מנת להוכיח את אי חוקיות פעילות הרשויות ואת חפותו של המשיב, כנסיבות המחייבות שחרור כאמור.

בהליך של עיון חוזר ואף בערר על החלטה בהליך זה, ביהמ"ש אינו נדרש לבחינה חוזרת של התשתית הראייתית או של עילות המעצר, אלא אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות על בסיסן הכריע ביהמ"ש מלכתחילה לעצור או לשחרר נאשם (ראה סעיף 78 (יא)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970).

בהחלטתו המנומקת היטב, עמד, על כן, בימ"ש קמא, על הפרמטרים אותם נדרש ביהמ"ש לשקלל בבואו להכריע בבקשה לעיון חוזר.

ביהמ"ש קבע כי במקרה הנוכחי התמשכות ההליכים הינה העילה היחידה העשויה להביא לשינוי בהחלטת המעצר. אין לי אלא להצטרף לקביעה זו של ביהמ"ש. כפי שנקל להיווכח, מאחר שכאמור לא חלו התפתחויות רבות בניהול תיקו של המשיב, כל שנותר לבחינה הוא האם חלוף הזמן מאז המעצר עשוי להטות את הכף כעת לכיוון השחרור.

ביהמ"ש הצבאי לערעורים עמד על הפרמטרים הראויים להיבחן לשם קביעת השפעת התמשכות ההליכים על שאלת המעצר. כך נקבע בע"מ איו"ש 26/01 התוב"ץ נ' אבו רעייה:

"בבוא ביהמ"ש לבחון אם אמנם מדובר בפרק זמן בלתי סביר בנסיבות העניין, יביא הוא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים:

א. פרק הזמן שחלף מאז הוגש כתב האישום.

ב. פרק הזמן הצפוי לסיום ההליכים.

ג. חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, וכפועל יוצא מכך העונש לו הוא צפוי.

ד. טיבו של חומר הראיות.

ה. נסיבות הנוגעות לנאשם (למשל; עבר פלילי מחד או בעיות רפואיות מיוחדות מאידך).

ו. הגורם האחראי להימשכות ההליכים." (ע"מ 26/01 התובע הצבאי נ' מחמד מחמוד אבו רעייה [פדאור (לא פורסם) 01 (8) 395).

על יסוד האמור, סבר ביהמ"ש כי יש לשחרר את המשיב.

דעתי שונה. אין ספק כי ההליכים בתיק זה התנהלו עד כה בעצלתיים. ניתן היה לצפות שבתיק שאינו רב היקף, כתיק זה, ייעשה מאמץ לסיום שלב ההוכחות במהירות גדולה יותר. יחד עם זאת, התרשמתי כי כיום קיים סיכוי סביר לקיום הליך תכליתי שיביא לסיום התיק תוך פרק זמן סביר.