התקבל ערעור לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נשיכת כלב

            השופט ד"ר קובי ורדי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש שלום בתל-אביב יפו (כב' השופט קידר) מיום 21.6.06 בת.א 57409/03, אשר דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו (לטענתו) על ידי כלבת המשיב.

1.         הרקע והמחלוקת העובדתית

ביום 9.9.99 בשעות הערב, הלך מר יהודה בן יהודה (להלן: "המערער") עם אחותו הגב' גליה בן יהודה (להלן: "האחות") ברחוב אדם הכהן בתל אביב. באותה עת, הלך מר אפרוני אלדד (להלן: "המשיב") מלווה בכלבתו "בנג'י" (להלן: "הכלבה" או "הכלב") באותו הרחוב. בסמוך לבית ספר גרץ נפגשו דרכיהם של המערער, אחותו, המשיב והכלבה. הצדדים חלוקים באשר לפרטי ה"מפגש" בין כלבת המשיב למערער (להלן: "האירוע), אך אין מחלוקת לגבי סופו של "מפגש" זה - פינויו של המערער באמבולנס לבי"ח איכילוב בשל חשד לפריקת כתף שמאל.

בכתב התביעה נטען ע"י המערער כי הלך ברחוב ולפתע רץ הכלב לעברו קפץ עליו והפילו ארצה. בכתב ההגנה נטען שכתוצאה מהצטברות זבל ברחוב עקב שביתה או כתוצאה מרשלנות, החליק המערער ומעד במרחק של מטרים ספורים מהמשיב וכלבתו.

2.         פסק הדין של בית משפט קמא

בית המשפט קמא, בחן האם הוכיח המערער קשר סיבתי בין פגיעתו לבין הכלב, כדי להיכנס לגדר סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

בית המשפט קמא ניסח את המחלוקת העיקרית: "האם הכלבה אכן פגעה בתובע בעודם באויר כגירסת התובע, או שמא לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין כלבת הנתבע לנפילתו ונזקיו של התובע".

בית משפט קמא קבע כי גם אם כלבת המשיב רצה לעברו של המערער, הסבירות מורה כי בתנאי הסביבה, קפיצתו של המערער היא זו שגרמה לנפילתו.

בית המשפט קמא מצא את גירסתו של המערער שהוא קפץ, הכלבה קפצה והם "התנגשו" באזור כתפו של המערער תמוהה, בהתחשב בכך שמדובר בכלבה קטנה, בציינו כי תמוה מדוע בחר המערער לקפוץ עת הבחין בכלבה ולא בחר לזוז הצידה במקום לנתר לגובה בעת חשיכה, כך שהוא לא שוכנע כי גירסת המערער נכונה.

כן נקבע שהמערער לא הוכיח ע"י מומחה או וטרינר כי כלבת המשיב יכולה לנתר גובה כה רב ולכן לא הוכח כי הכלבה פגעה במערער.

לפיכך נדחתה התביעה.

3.         עיקר טענות הצדדים בערעור

לטענת המערער, פסק הדין של בימ"ש קמא אינו מנומק ומפורט כדי הצורך ואין בו כל התייחסות לגרסת המשיב לאירוע, לטענותיו ולשאלה העיקרית האם עקב התנהגות הכלבה נגרם הנזק למערער ולאחריות החמורה והמוגברת על פי סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין. מוסיף המערער וטוען כי אף אם נקבל את כל הממצאים העובדתיים שנקבעו, יש לקבוע כי המשיב אחראי לנזק הנטען של המערער. עוד טוען המערער, כי שגה בימ"ש קמא בקובעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למערער לבין הכלבה, שכן האחריות של בעל הכלב אינה מוגבלת למקרה של נשיכה בלבד ודי בכך שהוכח כי היה מגע בין הכלבה למערער.

מנגד, טוען המשיב כי פסק-הדין של בית משפט קמא מוצדק, היות והוכח כי גרסת המערער אינה מהימנה ולא הוכח קשר סיבתי בין נפילת המערער לנזק הנטען. לטענתו, הנזק הנטען שנגרם למערער הוא כתוצאה מחוסר הזהירות הקיצוני של המערער ללא קשר לכלבה.

4.         דיון והכרעה

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא אני סבור כי אין אנו יכולים להימנע מלהתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ועל כן דין הערעור להתקבל לעניין האחריות ויש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לקביעת הנזק והפיצוי.

5.                  5.                   המסגרת הנורמטיבית

הוראת החוק הרלוונטית לענייננו המסדירה מקרה של היזק על ידי כלב, מעוגנת בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין וזו לשונה: