זהו ערעור האלמנה על החלטתו של ביה"ד האזורי בחיפה שניתנה ביום י"ב באדר תשנ"ו ברוב דיעות.
המערערת טוענת על כך שביה"ד לא התחשב בחוזה הנישואין שנערך בתאריך 27.8.89 שבו נאמר בסעיף ג' צד א' מתחייב לרשום ביום הנישואין חצי דירה שבבעלותו לצד ב' או שווה ערך לחצי דירה, על שמה של צד ב', זוהי הטענה העיקרית בערעור.
לאחר העיון בחומר שבתיקים נראה כי אין מקום לטענה זו, משום שהתחייבות לרשום אף אם הדבר נעשה בקנין אינה תופסת, שזהו קנין אתן, ומובא בשו"ע חו"מ סי' רמ"ה סעיף א', "אבל אם כתב בשטר אתננו לו אעפ"י שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל". וכתב הרמ"א שם "ואפילו קנו מידו דהוי קנין דברים".
ובשו"ע שם סעיף ב' הוסיף "ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן", וכתב הרמ"א על זה שם "ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה", והוסיף הרמ"א שם "ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה", וזה דומה ממש לעניננו, שאף אם היה נעשה קנין הדבר לא מועיל.
ומה שכתב המיעוט בנימוקי עמוד 2 סעיף א' "דאעפ"י שזה קנין אתן, אולם מכיון שכתוב בהסכם "או שווה ערך לחצי דירה", הרי שיש כאן התחייבות ממונית", דבריו תמוהים בזה, מפני שמה שנכתב בשטר "או שווה ערך לחצי דירה" הכוונה היא שהוא מתחייב לרשום שווה ערך לחצי דירה וזה חוזר על מה שנכתב לפני כן מתחייב לרשום וכו' וכמפורש בסוף הדברים שרשומים שם "על שמה של צד ב'", ולכן גם על שווה הערך זה נחשב לאתן שכאמור אפילו אם היה קנין, לא מועיל, ואף אם היה איזשהו ספק בדבר לא היתה זוכה בזה משום שיד בעל השטר על התחתונה, אלא שאפילו ספק אין כאן, וידוע שיש לדקדק במילים הכתובים בשטר כמו במשנה, והלשון ברור כמו שכתבנו.
ובאשר לערעור האלמנה על כך שביה"ד הפחית מהסכום הרשום בכתובה שהוא סך חמישים אלף שקל והעמידו על סכום של ארבעים אלף שקל, נכונים דברי ביה"ד האזורי בנימוקיו שכתב כי הואיל ולפי הדין צריכה היא להשבע שלא נפרעה מכותבה ואין ביה"ד נוהג להשביע, ועל כן הפחיתו מהסכום כדי לפשר ביניהם.
ולענין ערעור האלמנה על כך שביה"ד לא פסק לה מזונות ומדור בבית בעלה כדין אלמנה שניזונת מנכסי היורשים ודברה בבית הבעל, כתב כבר המיעוט בנימוקיו לכך שאין לה מזונות ומדור, מדין מזונות אלמנה משום שהיא זקוקה ליבם, והיבמה לאחר שלשה חדשים אינה ניזונית משל בעלה כמפורש בשו"ע אבן העזר סימן ק"ס, ואם תובעת היא חליצה ויסרב יפסוק ביה"ד בדבר.
לאור האמור לעיל מוחלט: הערעור נדחה, ואין צו להוצאות.
(-) משה טופיק
הוגש ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה שניתנה ביום י"ג באדר תשנ"ו.
המערערת טוענת שביה"ד היה צריך להתחשב בחוזה הנשואין שנערך בבית הדין באשקלון לפני הנשואין בו נאמר שצד א' מתחייב לרשום ביום הנשואין חצי דירה שבבעלותו לצד ב' או שווה ערך לחצי דירה לצד ב'. כמו כן ליישם את הסעיף הקובע שאשתו תירש את חלקו בדירה.
לפני הדיון בערעור עצמו, יש להעיר למערערת ובא כוחה על סגנון בוטה, וטענה שאינה מתקבלת שיש בה זילותא דבית דינא, בכתב הערעור דף 11 סעיף 13 נכתב בזה הלשון: בית הדין כה שנא את האלמנה האומללה עד שטרח והביא פסקי דין, הלכות ופירושים מספרי שו"ת ומן הגמרא והשתדל להתעמק בפוסקים וכל זאת כדי לנשל האלמנה ממגוריה וממדורה". הטענה שבית דין שונא אלמנה לא רק שאינו מתקבל על הדעת, יש בה פגיעה בדיינים, והטענה שבית הדין טרח לחפש בפוסקים "כדי לקיים את המטרה לנשל האלמנה ממגוריה ומדורה" יש בה לא רק חשד בכשרים, אלא פגיעה חמורה, ועל בא כח המערערת להתנצל על דברים אלה, ואם לא יעשה הדבר יש לשקול הגשת תלונה ונקיטת האמצעים המתאימים.
באשר לערעור, נראה שצדק בית דין קמא שלא קבל טענת האשה לנהוג על פי הסכם הנשואין. עובדה היא שהבעל לא ממש ההסכם ולא רשם מחצית הדירה על שמה, ההתחייבות לחילופין לתת שוה ערך מחצית הדירה לצד ב' גם לא מומשה, והאשה לא בקשה לממש הסכם עד יום מותו. עובדה היא שערכו הסכם שלום בית, ולא התיחסו להתחייבות ולמדת שאכן ההסכם היה מותנה, וכל עוד לא שכן השלום לא יושם, מהחומר שבתיק נראין הדברים כטענת בא כח הבעל, שהאשה לא עמדה בהתחייבותה לחיות עם הבעל כראוי, ואין בנוסח ההסכם כדי לחייב הבעל ליישמו, כפי שכתב בנימוקיו הגר"מ טופיק שליט"א.
על כן נראה שיש לדחות הערעור ולקבל החלטת בית דין קמא.
אין חיוב להוצאות.
(-) אליהו בקשי דורון-נשיא
במחלוקת בין הרוב למיעוט בביה"ד האזורי, אני נוטה לדעת המיעוט.
נקודה אחת נראית מכרעת בעיני. ב"חוזה הנישואין" שנכרת בין הצדדים, התחייב המנוח לרשום ביום הנשואין מחצית מדירתו ע"ש המערערת. זו התחייבות מיידית, ללא כל תנאים! אלא, שבאם המערערת לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפיו, אזי יוכל המנוח לחזור לדירתו.
כלומר, יש כאן התחייבות גמורה שתחולתה ביום הנשואין, ואילו יחסה של המערערת למנוח הוא רק בבחינת "תנאי ביטול", ולא בבחינת "תנאי קיום". היות ולא ברור לנו כיצד התיחסה המערערת למנוח - יש על כך הכחשות בין הצדדים - הרי המתנה ודאית, והביטול ספק, ובכגון זה, המוציא מחבירו עליו הראיה.