החלטה
לפני בקשה לביטול עיקול שהוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל, טרם המצאת האזהרה למבקש.
המשיבה הגישה לביצוע שיק משורטט של המבקש עליו נכתב כי הינו "לביטחון". במקביל, עתרה המשיבה להטיל עיקולים על נכסים שונים של המבקש עוד בטרם מסירת האזהרה. הבקשה התקבלה. לימים הגיש המבקש התנגדות לביצוע שטר ועתר לבטל את העיקול שהוטל. כמצוות הדין, הועברה בקשה זו אל בימ"ש הדן בהתנגדות.
המבקש טוען כי בין הצדדים סוכם כי השיק שניתן הינו לביטחון בלבד ולא לפירעון וכי המשיבה לא תציג את השיק לפירעון טרם עריכת התחשבנות סופית בין הצדדים. לטענת המבקש, בעת ביקור במשרדי המשיבה התברר לו כי חובו הרשום בפנקסי המשיבה הוא 150 שקלים; סכום חסר פרופורציה, לטענת המבקש, לסחורה שקיבל. תעודות משלוח שביקש המבקש הראו לו, לטענתו, כי סך הסחורה שסופקה לו מסתכם ב-89,000 ש"ח בלבד וגם בנוגע לסכום זה קיימת, לדברי המבקש, מחלוקת. בסופו של יום, נטען, לא נערכה התחשבנות סופית שהיוותה כאמור תנאי להצגת השיק לפירעון.
לעניין ההכבדה על ביצוע פסק הדין אם יבוטל העיקול נאמר, כי המבקש אינו חסר יכולת ואין כל חשש כי יבריח את נכסיו. לדבריו, הנזק הנגרם לו מצו העיקול עולה פי כמה על סכום החוב למשיבה.
המשיבה מתנגדת לבקשה מן הטעמים הבאים: ראשית, לטענתה, עומדת לה החזקה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות לפיה המבקש קיבל מן המשיבה ערך תמורת חתימתו על השיק. די בכך כדי לקבוע כי קיימת ראיה מהימנה לכאורה לקיומה של עילת תביעה. עוד נאמר כי המבקש אינו מתמודד במסגרת בקשתו עם כרטסת הלקוחות שצורפה לבקשת המשיבה להטלת עיקולים, המשקפת לאשורה את השתלשלות העניינים ופירוט חובו של המבקש. עוד נאמר כי טיעון המבקש לפיו שילם למשיבה 48,000 ש"ח מתעלם מכך כי באותו מועד או סמוך לכך רכש המבקש סחורה בסכום של 25,457 שקלים ולאחר מכן שב ורכש סחורה בסך 23,070. במלים אחרות, סמוך לביצוע התשלום רכש המבקש מן המשיבה סחורה בסך 48,527 ש"ח; הוא הסכום ששולם. התשלום בסך 18,000 שקלים הקטין את יתרת חובו לסך 92,120 שקלים.
בהיבט של התקיימות "הכבדה" בענייננו, טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש בעניין זה הן סתמיות ולא עוד אלא שבמבחן המעשה מוטל ספק לגבי נכונותן. הדברים אמורים בעיקולים שהטילה המשיבה על חשבון המבקש והעלתה חרס בידה; על כך שהבנקים השיבו במענה לצו העיקול כי אין נכסים השייכים למבקש שניתן לעקלם. רק בקופת גמל מסוימת עוקל סכום זניח של 4,813 שקלים. לעניין עיקולי רכב נאמר כי העיקול תפס ברשתו 4 רכבים הרשומים על שם המבקש אולם מדובר ברכבים ישנים אשר "החדש" ביותר בהם הוא משנת ייצור 2003.
לעניין נזקיו הנטענים של המבקש הנגרמים לו, לטענתו, כתוצאה מהותרת העיקולים בעינם, משיבה המשיבה כי מדובר בטענה סתמית ואין הסבר ממשי כיצד העיקולים, שהוטלו ברישום, מפריעים למבקש. זאת ועוד: המבקש לא צירף כל ראיה על כך שבנק כלשהו הגביל או צמצם את מסגרת האשראי הניתנת למבקש כתוצאה מן העיקולים.
דיון והכרעה
המחלוקות בין הצדדים הן, על פי הטיעונים שהוצגו לעיל, בסוגית קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה; להתקיימותה של "הכבדה" בענייננו ולשאלת מאזן הנוחות בין הצדדים. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בנקודות שפורטו לעיל נחה דעתי כי יש להותיר את העיקול על כנו עד החלטה אחרת. אלה טעמיי.
ראשית יש להידרש לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. דרישה זו פורשה בפסיקה באופן מצמצם כך שדי להראות כי התביעה אינה טורדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר, ניתן ביום 27.2.08 ). סבורני כי במקרה הנדון עמדה המשיבה בנטל. ראשית אציין כי מדובר בתביעה שטרית המבוססת על שיק ולא על עסקת היסוד במסגרתה ניתן השטר. שנית, לשיטת המבקש קיימות בין הצדדים מחלוקות בעניין היקף חובו של המבקש למשיבה ובין הצדדים סוכם כי תיערך התחשבנות. ודוק: המבקש אינו טוען כי אינו חייב דבר למשיבה. לטענתו, הראתה לו המשיבה במסמכיה כי חובו מסתכם ב-89,000 שקלים אולם לטענת המבקש, יש "מחלוקת" גם בעניין זה תוך שטיבה של מחלוקת זו לא בואר. בנסיבות אלה, גם אם נלך לשיטת המבקש ונניח כי הסכום אותו חייב המבקש למשיב שנוי במחלוקת, עדיין אין טענה כי אין כל חוב וברי כי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה.
הנקודה השנייה לגביה חלוקים הצדדים נוגעת להתקיימות יסוד ההכבדה. במקרה הנדון לא שוכנעתי כי לא קיימת הכבדה. המבקש טען בעניין זה שתי טענות: האחת, כי אינו חסר יכולת והשנייה, כי אין חשש שיבריח את נכסיו. לצורך הדיון מוכן אני להניח כי המבקש אכן לא יבריח את את נכסיו. ואולם, בנוגע להצהרה כי המבקש אינו חסר יכולת חוששני כי המבקש לא הניח תשתית מספקת לטענה זו. טענה בעלמא לקיומה של יכולת כלכלית אינה יכולה להתקבל וזאת כשהיא אינה מפורטת ואינה נתמכת בכל מסמך ובוודאי שהיא אינה יכולה להתקבל משעה שעל פי תגובת המשיבה צווי העיקול שהוטלו על נכסיו השונים של המבקש תפסו רק סכום זניח (בהשוואה לסכום התביעה) של כ-5000 ש"ח ולא ברור איזה סכום, אם בכלל, עשוי מימוש רכביו של המבקש להניב. כידוע, הכבדה אינה נבחנת רק מנקודת המבט של חשש להברחת נכסים אלא גם מנקודת מבט של היעדר יכולת כלכלית מצד הנתבע הספציפי לפרוע את החוב הספציפי אשר לתשלומו הוא נתבע (השווה: רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' גסטון אטיאס (תק-על 2006(1) 3788 (2006)). לאור האמור, סבורני כי הוכחה די הצורך גם קיומה של הכבדה על ביצועו של פסק הדין היה וצו העיקול יבוטל.
נפנה כעת לסוגיית מאזן הנוחות. המבקש טוען כי הנזקים הנגרמים לו כתוצאה מן העיקולים שהוטלו עליו עולים פי כמה על סכום החוב למשיבה. ראשית אומר כי אינני סבור שטענה זו קולעת למהותו של מאזן הנוחות אותו על בית המשפט לבחון. כידוע, על בית המשפט לבחון האם הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מצו העיקול עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם לא ינתן צו עיקול. השאלה אם למבקש ייגרמו נזקים העולים על סכום החוב למשיבה אינה הטענה אותה יש לבחון במסגרת הדיון בפרק זה.
מעבר לכך: גם אם נניח כי מדובר בטענה המעמידה באופן מדויק את השאלה שעל בימ"ש לשאול עצמו בעת דיון בסוגיית מאזן הנוחות, עדיין לא שוכנעתי כי הכף נוטה בנקודה זו לטובת המבקש. המבקש ציין אמנם כי נגרמים לו נזקים נכבדים כתוצאה מצו העיקול אולם טענות אלה הן טענות בעלמא. מהות הנזקים הנגרמים למבקש לא פורטה ולא כומתה וממילא לא הובאה לגבי נזקים אלה ולו ראשית ראיה לתמוך בקיומן. משכך, אני קובע כי המבקש לא הוכיח טענתו זו.
לסיכום: נוכח כל האמור אני קובע כי צו העיקול הזמני שניתן כנגד המבקש טרם המצאת אזהרה ישאר בתוקפו. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 750 ש"ח ללא קשר לתוצאות.
ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ב, 08 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.
