כתב האישום ותשובת הנאשם
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
לפי הנטען הנאשם היה לקוח של עו"ד יניב שגב בתיק הסגרה בשנת 2005. על רקע סכסוך כספי בין השניים התקשר הנאשם ביום 4.9.11 לעו"ד שגב ואיים עליו, כי הוא מגיע לרצוח אותו, לדקור אותו בכל חלקי גופו, שאל אותו איפה הוא נמצא באותו הזמן, ואיים שעד סוף השבוע הוא לא יחיה, והוא ירצח אותו ואת משפחתו.
כתב האישום אינו יורד לפרטי הסכסוך הכספי, אך אין מחלוקת כי ברשות עו"ד שגב היו שיקים בחתימת אשת הנאשם שנמסרו לו בשעתו, וכי עו"ד שגב מילא את התאריך בשיקים והפקידם בסמוך לפני מועד הארוע. שיחת הטלפון האמורה נערכה לאחר שנודע לנאשם דבר הפקדת השיקים, וכן קיומם של עיקול וצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד רעייתו מושכת השיקים במסגרת הליכי הוצל"פ בקשר לשיקים.
במענה לאישום ציין ב"כ הנאשם כי הנאשם אינו כופר בקיומה של השיחה, אך לא נאמרו ביטויים כמפורט בכתב האישום או ביטויים דומים שיש בהם כדי להפחיד או לאיים.
במסגרת פרשת התביעה נשמעו עו"ד שגב, וכן עו"ד שאבי ועו"ד אדרי, שעבדו באותה עת במשרדו.
בפרשת ההגנה העידו הנאשם ורעייתו.
זה המקום להעיר כי שמיעת הראיות בתיק התעכבה לאחר שלישיבת הוכחות ראשונה שנקבעה לא התייצב הנאשם, וישיבת הוכחות נוספת בוטלה עקב אילוציו של עו"ד שגב.
הפן המשפטי
בטרם בחינת הראיות, אעמוד בקצרה על הפן המשפטי.
עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, עניינה במי שמאיים על אדם אחר בפגיעה שלא כדין בין היתר בגופו, בכוונה להפחידו. לשם שמירה על הערך החברתי של שלוות הנפש, ועל זכותו של הפרט להיות מוגן מפני אמירות ומעשים שתכליתם הפחדה שלא כדין, נאסרו מעשי האיום, והוגבלו חירות הביטוי וחופש הפעולה של המאיים.
בהליך שלפניי עולה הטענה מצד הנאשם כי גם אם נאמרו חלק מהדברים הרי שאין בתוכן שלהם בדרך שבה נאמרו כדי להוות איום, ולא נלוותה לאמירות הכוונה הנדרשת להפחיד.
על מנת להכריע אם תוכן הדברים מהווה איום, יש לבחון את מכלול הנסיבות, את הקשר שבין המאיים למאוים, את ההקשר שבו נאמרו הדברים ואת תוכן הדברים ומשמעותם בהקשרם של המאיים והמאוים. כמבחן עזר משמש מבחן השליטה, שעניינו מידת שליטתו של המאיים על אפשרות הגשמת דבריו. לצד נתונים, נלקחת בחשבון עוצמת ההגנה לה ראויים הדברים שנאמרו בהתחשב באופיים, וזאת לצורך איתור נקודת האיזון הראויה בין ערכי חופש הביטוי לבין זכותו של הפרט להגנה על שלוותו ובטחונו.
לעניין הכוונה להפחיד, היסוד הנפשי של העבירה כולל מודעות של המאיים למעשים ולנסיבות, וכוונה להפחיד. עסקינן בעבירה התנהגותית ועצם התוצאה אינו חלק מיסודותיה. על המאשימה להוכיח שלנגד עיני המאיים עמדה המטרה של הפחדת המאוים, ודי שצפה זאת בדרגת הסתברות גבוהה, ואם מוכחת אותה מטרה יש בכך כדי לקיים את דרישת הכוונה המיוחדת.
ראיות התביעה
העד המרכזי הוא עו"ד שגב. הוא תיאר את הטיפול בנאשם במסגרת הליך ההסגרה, ואת השלבים בהם נטל חלק. הוא פירט את ההסכמה על שכר טרחתו ואת האופן המיוחד שבו הוסכם כי יקבל את שכר הטרחה, רק לאחר שהנאשם ישוב לישראל מצרפת אליה הוסגר. הוא הציג לבית המשפט את השיקים שקיבל (ת/1), וציין כי הוחזקו ברשותו מספר שנים מבלי שמולאו בהם התאריך ושמו כמוטב. לדבריו, כשנודע לו שהנאשם בישראל הוא פעל לאתרו על מנת להתחשבן. כשלא הצליח בכך, ועקב העובדה שלא קיבל את שכרו, החליט להפקיד שיקים כדי לגרום לכך שהנאשם יצור עמו קשר. לדבריו, השיקים הופקדו בדירוג ונמסר לו מהבנק שניתנה ביחס אליהם הוראת ביטול. לאחר מכן הורה לעו"ד שאבי ממשרדו, שעסק בתחום האזרחי, להגיש את השיקים להוצל"פ, וידוע לו כי בהקשרם ננקטו גם הליכי עיקול ועיכוב יציאה מן הארץ של הרעייה.
עו"ד שגב תיאר כי בעת שהיה בחו"ל, לאחר הפקדת השיקים ולפני השיחה נושא כתב האישום, נמסר לו על ידי עו"ד שאבי שהרעייה התקשרה בנוגע לאותם שיקים, והתנהלה שיחה בטונים צורמים.
ביום הארוע הגיע עו"ד שגב למשרדו לאחר דיון בביהמ"ש בשעות הבוקר, וביושבו בחדרו עם עו"ד אדרי, שכירה במשרדו, קיבל בטלפון הנייד שיחה שאת מספרה לא זיהה. מן העבר השני נשמע הנאשם, שאת קולו זיהה בבירור. הנאשם היה כעוס מאד ושאל אותו אם הוא חייב לו סכום מסוים ועו"ד שגב השיב לו כי הוא חייב לו סכום גבוה יותר עבור שכר הטרחה. בתגובה הנאשם כעס וקילל, ושאל אותו מספר פעמים איפה הוא נמצא, כי בכוונתו לרצוח אותו ולפגוע בו. עו"ד שגב העיד כי מרוב לחץ ענה שהוא בבית המשפט, כי חשש שהנאשם יממש את האיום ויגיע למשרדו, והעריך שלבית המשפט הנאשם לא יגיע עם כלי פוגעני. לדבריו, הנאשם אמר לו שעד סוף השבוע הוא ומשפחתו לא יחיו. יצוין כי על דברים אלה חזר עו"ד שגב לכל אורך חקירתו בעקביות, ולאחר רענון זכרון הוסיף גם כי הנאשם אמר לו שהוא הולך לדקור אותו בכל חלקי גופו.
עו"ד שגב תיאר את הפחד המשתק שחש, את ההלם, את קפיאתו במקום בעת שנאמרו הדברים ואת תחושות הלחץ בהן היה, שכן השיחה חרגה מאיומים ואמירות שהוא רגיל לספוג. עוד ציין כי הוא הכיר את הנאשם ואת הדם החם שלו. הוא סיפר כי בעת שהשיחה החלה, הוא רצה להקליט את הנאשם, וחיפש על שולחנו את מכשיר ההקלטה שלו, אך עקב הלחץ לא מצאו באותו רגע, לפיכך, העביר את השיחה לרמקול, כך שעו"ד שנכחו בחדר יוכלו לשמוע את הדברים. עו"ד שגב ציין כי מדובר היה בשיחה קצרה שנמשכה להערכתו פחות מדקה. הוא הבהיר כי הקטע שנשמע ברמקול הוא כמחצית מן השיחה, וציין כי למיטב זכרונו שני עוה"ד נכחו בחדר בעת שנאמרו ברמקול דברי איום. בהקשר זה הבהיר כי עו"ד אדרי ישבה מולו שכן בעת שהתקבלה השיחה הם היו בישיבת עבודה, ואילו עו"ד שאבי נכנס לחדר בשלב כלשהו, שאינו יודע לציינו במדויק. עו"ד שגב ציין כי משנותקה השיחה, חייג לשוטר שמוכר לו מעיסוקו, עזב בסערה את המשרד ונסע מיידית להגיש תלונה. הוא הדגיש כי בהיותו עו"ד פלילי הוא מורגל לדיבורים בעלי תוכן בוטה מצד חלק מהלקוחות, לרבות קללות ואף איומים, ומעולם לא הגיש תלונה כנגד איש מהם. אותה שיחה, לדבריו, חצתה את גבולות הקווים האדומים בשל אופי הדברים שנאמרו, הפניית האיום כלפי המשפחה והכרותו את הנאשם.