כב' השופט בנימין ארבל - סגן נשיא:
א. מבוא:
הנאשם ארב בלילה שבין 11.9.11 ל - 12.9.11, למנוח ויסאם ח'טיב (שלהלן יקרא לו "המנוח"), סמוך לביתו, כשהוא מצוייד ברובה סער מסוג 16M-. סמוך לשעה 05:00 בבוקר יצא המנוח מביתו ונכנס למכוניתו. או אז ניגש אליו הנאשם, כשהוא מצוייד ברובה ורעול פנים, ירה בחלון המכונית, ולאחר מכן ירה מספר יריות לעבר פלג גופו התחתון של המנוח. כתוצאה מירי זה, נפגע המנוח בגפיו התחתונות ובאגן. בין היתר, פגע קליע בעורק הפמורלי, המוביל אל ירכו הימנית של המנוח, שהינו כלי דם ראשי, וקטעו. פגיעה זו הביאה לדימום מסיבי מן העורק הפגוע, אשר הביא למותו של המנוח.
העובדות דלעיל אינן שנויות במחלוקת.
המחלוקת העיקרית, אשר הובאה לפתחו של בית המשפט, הינה האם יורשע הנאשם עקב עובדות אלה בעבירה של רצח, כטענת המאשימה. או שמא יורשע רק בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כפי שמסכימה ההגנה.
במחלוקת זו עלינו להידרש לשתי שאלות:
הראשונה, האם נתקיים בנאשם יסוד
החלטה להמית, שהינו יסוד מיסודות עבירת הרצח.
השניה, נוגעת לקיומו של
הקשר הסיבתי בין הפגיעה במנוח לבין הפגיעה הקטלנית, שעה שההגנה טוענת כי המוות כתוצאה מטיפול רפואי רשלני, וכי אילו היה מטופל באופן סביר היתה התוצאה הקטלנית נמנעת.
על מחלוקות נוספות הנטושות בין בעלי הדין, אדון בהמשך.
ב. טענות המאשימה:
1. המאשימה טוענת כי במקרה דידן נתמלאו יסודות הכוונה המיוחדת ("כוונה תחילה") של עבירת הרצח הקבועה בסעיף 301 לחוק העונשין, שהינם שלושה: הכנה, החלטה להמית, והעדר קנטור. יסוד ההכנה נתמלא בכך שהוכח כי הנאשם הכין עצמו למעשה, בכך שארב למנוח שעות ארוכות בלילה, כשהוא מזויין בכלי נשק קטלני. כן, ברי כי הנאשם לא קונטר על ידי המנוח, בהעדר כל עימות מילולי בין השניים. בעת המקרה נכנס המנוח למכוניתו. עת ניגש אליו הנאשם וירה בו, בעודו יושב ברכב, קודם שהספיק להניעו ומבלי כל התגרות מצידו כלפי המנוח.
2. על כן, ממקדת המאשימה את טיעוניה ביסוד
ההחלטה להמית, תוך בחינה האם נתמלאו בנאשם יסודות המשנה, מהן בנוי יסוד זה, המיוחד לעבירת הרצח.
3. יסוד ההחלטה להמית, כרוך בצפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש. לשם כך, אין צורך במחשבה ותכנון מוקדמים. לעיתים די כי ההחלטה תתגבש כתגובה ספונטנית מיידית.
לשם כך, טוענת המאשימה כי גרסת הנאשם, לפיה התכוון רק לדבר עם המנוח, או רק לפצעו, או רק להתגונן כנגד ניסיון שליפת אקדח על ידו, הינה גרסת כזב. שכן, הוא גמל בליבו לרצוח את המנוח.
4. באשר לטענתו של הנאשם כי רצה לקדם שליפת אקדחו על ידי המנוח, ולשם כך ירה בו, כתגובה של מחוה שעשה אשר הצביעה על ניסיון שליפת אקדח, מציינת המאשימה כי הנאשם כלל לא ראה אקדח בידי המנוח. האקדח, שהוחזק על ידי המנוח ברישיון, נמצא בביתו של המנוח ולא נישא על גופו, כפי שהוכח מחומר הראיות.
טענת הנתבע, כאילו אבי המנוח לקח את האקדח מהמנוח והכניסו לביתו, נשענת על עדות כבושה, מניפולטיבית ובלתי אמינה. ואם תאמר כי גם אם לא היה אקדח בידי המנוח, עדיין הוא עשה תנועה שהתפרשה כתנועת שליפת אקדח - הרי טענה זו לא רק שאינה מפריכה את כוונת הקטילה של הנאשם - אלא אף מחזקת אותה. שכן, הנאשם ידע כי המנוח עלול להיות מצוייד באקדח, ובכל זאת יצא אליו כשהוא רעול פנים, כשהוא מחזיק ברובה - כך שהמנוח בחושו איום, עשוי היה לנסות לעשות בו שימוש, או אז היה הנאשם יורה בו, ולשם כך כיוון עצמו.
5. המאשימה מנתחת את עדות הנאשם באשר לרכישת הרובה על ידו, מועד הרכישה ואופן רכישתו, וכן דרך הסתרתו כפי עדותו של הנאשם. כל אלה תמוהים ומלמדים כי הטעם שהציג הנאשם לאשר כיוון לעשות בו, ככלי מגן למשפחתו, אינו סביר, נוכח העובדה כי הנאשם לא התגורר עם משפחתו. לטענתה, נרכש הרובה סמוך למועד בו עשה בו הנאשם שימוש, ונמסר לנאשם במיוחד לצורך הפגיעה במנוח.
לטעמי, אין כל נפקא מינה לעיסוק בסוגיה זו. על כן, איני רואה מקום להיכנס לפרוט טיעוניה של המאשימה לעניין זה, ולניתוח הראייתי שעשתה, בהסתמך על ראיות נסיבתיות ומסתברות. אף, סברתה של המאשימה, לפיה נמסר הרובה לנאשם על ידי בן דודו, עו"ד עארף חטיב, למען יעשה בו שימוש כנקמה על מעצר הוריו, אשר יתכן והוסגרו למשטרה על ידי המנוח - אינה אלא סברה בלבד, המחוסרת תשתית ראייתית. אין בכוונתי להיכנס אליה, שעה שאין בה כדי להשליך, בכל צורה שהיא, על התוצאה.
בהמשך, ממשיכה המאשימה ומנתחת באריכות את גרסאותיו השונות של הנאשם לגבי מכלול האירועים שהתרחשו ביום הירי, סמוך לפני ולאחרי מעשה הירי. מגרסאות אלה עולה אי אמינותו הגורפת של הנאשם, שמקורה במסירת גרסאות סותרות, בלתי עקביות ובלתי הגיוניות.
6. באשר ליסוד הכוונה, מצביעה המאשימה על החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. המאשימה אינה מקבלת את גרסת הנאשם, לפיה לאחר שהחליט לירות במנוח, הוא ירה במכוון רק ברגליו, כתוצאה מחששו פן ישלוף המנוח אקדח.