הרשעה בהריגה לאחר שנקבע כי חבלות בגוף החישו מותו של מנוח אשר סבל ממחלת לב

כללי

1. ביום 26.6.2006, בשעה 13:30 בקירוב, בדירת מגורים ברחוב חן, בערד, נתגלתה על הרצפה בסלון הדירה, גופתו של המנוח, פיוטר גויכמן ז"ל (יליד 1941), ועליה סימני חבלה. בסלון הדירה נמצאו שברי זכוכית וסימני דם רבים. הגופה נמצאה לאחר ששוטרים ואנשי כיבוי אש הוזעקו למקום בעקבות דיווח של שכנים על צעקות שנשמעו מהדירה. רופא קופת חולים שהגיע לדירה, קבע את מותו של המנוח (תעודות פטירה ת/3).

הנאשם (יליד 1956), נמצא על ידי השוטרים שנכנסו לדירה כשהוא יושב על מיטה באחד מחדרי השינה, ושם נעצר. מוסכם על הצדדים כי הנאשם לקה אותה עת באירוע לב, והוא הועבר מהדירה לטיפול ואשפוז בבית החולים סורוקה בבאר שבע למשך מספר ימים.

2. בחוות דעת פתולוגית שנערכה על ידי  ד"ר זייצב, מהמכון לרפואה משפטית ( ת/32 ), נקבע כי מותו של המנוח נגרם עקב כישלון לב חריף, על רקע מחלת לב כרונית, וכי החבלות על גופת המנוח לא גרמו באופן ישיר למוות. עם זאת, נקבע, כי סביר להניח כי הנזקים החבלתיים החישו את המוות, במנגנון של הלם אמוציונאלי על רקע מחלת הלב ממנה סבל המנוח.

3. כתב האישום מייחס לנאשם  אחריות לפציעתו ולמותו של המנוח.

על פי עובדות כתב האישום, הגיע הנאשם אותו יום לערד מבת ים (בה הוא מתגורר עם אשתו וילדיו), כדי לבקר את הוריו המתגוררים בערד. הנאשם הלך לדירת המנוח, וישב עימו בסלון הדירה. אין חולק כי המנוח והנאשם מכירים זה את זה מטשקנט, קודם עלייתם ארצה. בשלב מסויים פרץ ויכוח בין הנאשם לבין המנוח. תוך כדי הויכוח הכה הנאשם את המנוח בראשו באמצעות בקבוק, ופצע את המנוח באמצעות שברי הבקבוק, וזאת בכוונה לגרום למנוח חבלה חמורה, וכי גם המנוח הכה את הנאשם. תוך כדי הקטטה לקה המנוח בליבו ומת במקום. המכות שהכה הנאשם את המנוח, והפצעים שהנאשם גרם למנוח, החישו את מותו של המנוח במנגנון של הלם אמוציונאלי על רקע מחלת לב כרונית, כמתואר. בנסיבות אלה, הנאשם גרם במעשה אסור למותו של המנוח.

נוכח האמור מיוחסות לנאשם עבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז -1977, וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) (1) לחוק.

4. הנאשם טען בפתח משפטו כי קודם הגשת כתב האישום, לא קוימה חובת יידוע ושימוע, על פי הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982, וכי יש מקום לפיכך להורות על ביטולו של כתב האישום. בהחלטה מיום 3.12.2006 נדחתה הבקשה. נקבע עם זאת, כי הנאשם יוכל למצות זכות השימוע תוך 30 יום, ואולם ב"כ הנאשם הודיע כי הנאשם החליט לוותר על זכות זו.

5. במענה לכתב האישום הודה הנאשם בכך שהגיע לדירת המנוח. הנאשם כפר בהכאת המנוח, גרימת החבלות וגרימת המוות. על פי עיקר גירסת הנאשם אותה השמיע בחקירתו במשטרה ובעדותו, הגיע לדירת המנוח, שעסק בחלפנות כספים, לצורך החלפת דולרים שהיו ברשותו. בעת ישיבתם בסלון, ובעיצומה של החלפת הכספים, הגיע לפתע אדם נוסף לדירה, שלא היה מוכר לנאשם, שהמנוח כינהו בשם 'מישה'. 'מישה' זה היכה לפתע בראשו של המנוח באמצעות בקבוק יין שניצב על השולחן בסלון, ובנוסף חבט במכת יד בעוצמה רבה במצחו של הנאשם, שהתמוטט ואיבד הכרתו. לאחר שהתעורר מעלפונו לא ראה עוד את 'מישה' בדירה, והבחין במנוח המוטל מכוסה בדם בפינת הסלון, כשהוא מחרחר. הנאשם שחש ברע, הגיע לחדר השינה וישב שם באפיסת כוחות על המיטה, עד הגעת השוטרים לדירה.

ההגנה טוענת כי אותו 'מישה' הינו ככל הנראה, אדם בשם מיכאל שפירא, ששמו עלה בידיעות מודיעיניות ( נ/ 5 א- ב ) שהגיעו לגורמי המודיעין במשטרה לאחר מותו של המנוח.

עוד טוענת ההגנה כי גם אם לא תתקבל גירסת הנאשם לעניין מעורבותו של אדם שלישי בתקיפת המנוח, הרי שעל פי חוות דעתו של ד"ר חן קוגל, רופא משפטי שהעיד מטעם ההגנה ( נ/30) , לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי המנוח מצא מותו בשל מחלת הלב ממנה סבל, או בשל מנגנון של הלם אמוציונאלי שאירע דווקא בשל החבלות שנגרמו למנוח.

נסיבות גילוי גופת המנוח והימצאות הנאשם בדירה

6. שכנתו של המנוח, עדת התביעה, מאיה טיטרנקו, מתגוררת עם משפחתה בדירה מס' 2, בקומה הראשונה בבניין המגורים, בן שלוש הקומות, (על עמודים, ללא מעלית). דירתה ממוקמת מתחת לדירת המנוח, שהתגורר בקומה השנייה (דירה מס' 3).

השכנה מסרה כי בשעה 13:00 סיימה עבודתה והלכה לביתה. כאשר הגיעה ליד המדרגות בכניסה לבית, שמעה צעקות: "שמעתי ששני גברים רבים ולא הבנתי מילה. לא היה ברור. זה היה ברוסית אבל לא הבנתי במה מדברים. זה היה בצעקות אחד על השני משהו כזה" (ע' 24). העדה חשבה תחילה כי מקור הצעקות בדירה מס' 4, הסמוכה לדירת המנוח, ועלתה לעבר דירת המנוח - מרחק של שני גרמי מדרגות בני 8 מדרגות כל אחד - כדי להתלונן בפני המנוח, כפי שעשתה גם בעבר, על מריבת השכנים. יצוין כי המנוח היה אלמן, והתגורר בדירה בגפו. העדה צלצלה בפעמון דלת דירתו של המנוח, הניצבת מול המדרגות, אולם איש לא פתח את הדלת, על אף ששמעה כי מישהו נמצא בפנים:  "...ובשבילי זה מוזר שאני שומעת תנועה ואף אחד לא פותח את הדלת ואמרתי ברוסית "פיוטר זה מאיה". אז אף אחד לא פתח את הדלת, ואני נכנסתי בראש באותו רגע שאולי הוא אסמטתי, הוא לא מרגיש טוב"(ע' 25). העדה החלה לרדת במדרגות לכיוון דירתה בקומה הראשונה, והתקשרה לבעלה, אולג, בטלפון הנייד, וביקשה כי יצור קשר עם חבר של המנוח, כדי שיגיע למקום. בינתיים נכנסה לחדר השינה בביתה כדי להחליף בגדים, וחזרה לסלון. בעת שהייתה בסלון שמעה-  "בום בום חזק, כאילו משהו זורקים ואני שומעת את זה מכיוון הסלון מלמעלה מהמדרגות כאילו משהו זורקים על הרצפה" (ע' 25), ושמה לב כי הרעש מגיע מכיוון דירתו של המנוח. לדבריה חלפו 7-5 דקות בין השלב בו שמעה צעקות לראשונה ועד שמיעת הרעשים (ע' 29). היא עלתה פעם נוספת לקומה השנייה, ופנתה לדירה מס' 4, והדייר במקום אמר לה שלא שמע כל רעש (בעניין זה עדות השכן, ואצ'יסלאב, ת/6, שמסר כי לא שמע דבר כיוון שהאזין ל"מוזיקה חזקה"). היא החלה לרדת 3-2 מדרגות, לעבר דירתה, ובאותו רגע התקשר אליה בעלה, שאמר לה כי חברו של המנוח נמצא בתל אביב ולא יוכל להגיע. בד בבד, במהלך שיחת הטלפון עם בעלה, שמעה "בום בום וצעקה: "תעזוב אותי" ברוסית שצעק המנוח. כששמעתי את זה עמדתי ב- 3-2 מדרגות מהדלת שלו..."(ע' 26, 31). היא אמרה לבעלה שיזעיק משטרה, ולאחר מכן ירדה ונשארה לעמוד ליד דלת דירתה, כדי להמתין לשוטרים. לאחר 5-2 דקות הגיעו שוטרים למקום, ואולם הדפיקות על דלת דירתו של המנוח, הצלצולים וקריאות "משטרה", לא העלו דבר. העדה המתינה עם השוטרים עד שדלת הדירה נפתחה מבפנים. (העדה שחזרה את תנועותיה בחדר המדרגות, מזכר ת/22ב, קלטת ת/1, ע' 28).

העדה מסרה כי במהלך האירוע - ובכלל זה בעת שעמדה ליד דלת דירתה בהמתנה לשוטרים - לא שמעה קול רעש של פתיחת דלת, וכי מדובר בבניין עם בנייה טרומית, בו "אפשר לשמוע כל רעש". עוד ציינה כי לא הבחינה בכל אדם העולה או יורד במדרגות הבניין. העדה אישרה כי בעת שהחליפה בגדיה בחדר השינה, במשך 3-2 דקות, לא ניתן היה לשמוע אם נפתחה דלת דירתו של המנוח, ואם מישהו יצא מהדירה. ממקום עמידתה, ליד פתח דירתה, בעת ההמתנה לשוטרים, לא ניתן היה גם לראות אם מישהו עולה מהקומה השנייה לקומה השלישית, העליונה (ע' 27, 30).

7. בעלה של מאיה, עד התביעה, אולג טיטרנקו, שהזעיק את המשטרה - מדוח פעולה ת/20, עולה כי הדיווח התקבל בשעה 13:15 - אישר בעדותו כי קיבל שתי שיחות טלפון מאשתו, שבהן דיווחה לו על צעקות הבוקעות מביתו של המנוח. בשיחת הטלפון השנייה דיווחה לו על "צרחות חזקות, ואני שמעתי בטלפון צעקות למרות שזה לא היה ברור דרך הטלפון על מה הצרחות, אני שמעתי את רעש הצעקות עצמו אבל לא הבנתי במה מדובר, אי אפשר היה להבין אם מדובר בגבר או אישה ואת השפה. כששמעתי את הצרחות, אשתי אמרה שהיא עומדת ליד הדלת של השכן" (ע' 23, ישיבה מיום 4.2.2008). גם בחקירה נגדית חזר העד על כך ששמע צעקות "אני יכול לומר לך שמדובר בבניין טרומי ולכן ניתן היה לשמוע את הכל, לכן אני אומר ששמעתי בטלפון צרחות" (ע' 24).

העד מסר כי לאחר הדיווח למשטרה הגיע לבית תוך 7-5 דקות; הוא עלה עם שוטר שהיה במקום לדירת המנוח: "...דפקנו בדלת, צלצלנו, שמענו רק את הטלוויזיה בפנים. לא ניסינו לפתוח את הדלת כי מדובר בפלדלת. את הידית ניסינו לפתוח והדלת הייתה נעולה" (ע' 23). עוד מסר כי מספר דקות לאחר מכן, עלה עם שוטר לקומה השלישית, ונכנס לגג דרך פתח הכניסה לגג, כדי לראות אם מישהו עלה לגג. לצורך העלייה לגג - ובהיעדר סולם - נעזר במעקה המדרגות, ונאחז בפתח הכניסה לגג. אין הוא זוכר אם לצורך הטיפוס לגג, דרך על משקוף דלת דירה, מתחת לפתח הגג (ע' 27).

8. השוטר דוד לוגסי, ראש משמרת הסיור במשטרת ערד, עלה לדירה עם השוטרת הדר גנץ (דוח פעולה של לוגסי, ת/13, מזכר ת/14, עדותו מיום 20.2.2008, החל מע' 156, דוח פעולה של גנץ, ת/16 ).

השוטר דפק על דלת ביתו הנעולה של המנוח ("פלדלת"), וצלצל בפעמון, אולם לא היה מענה מהדירה. ניתן אישור לפרוץ לדירה דרך חלון הסלון של הדירה, הנשקף לצד האחורי של הבניין, באמצעות סולם שהוצב בחצר האחורית של הבניין, עליו טיפס הכבאי איתן בורטניק (חלון הסלון בצילום מס' 2, מוקף בעיגול צהוב, בחוות דעת מז"פ ת/8).