פסק דין
1.ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט תמיר) מיום 11.08.09 (ת.א. 58656/06) אשר דחה את התביעה שהגיש המערער, עורך דין, כנגד המשיב אף הוא עורך דין, בעילה של לשון הרע. עם זאת, לא פסק בית המשפט הוצאות לטובת המשיב.
2.בתמצית הדברים, העובדות העיקריות הנצרכות להכרעה במסגרת הערעור, עניינן סכסוך בין הורי המערער לבין המשיב, אשר שימש כעורך דינם, במסגרת סכסוך ירושה בין אמו של המערער לבין היורשות האחרות, וכדלקמן:
א.ביום 01.08.05, הגיש המשיב תביעה כספית כנגד הורי המערער, שעניינה שכ"ט עו"ד אשר לטענתו זכאי הוא לקבל מהם בגין הפעולות המשפטיות שביצע עבורם.
ב. מאידך, ביום 14.05.06, נשלח מכתב "התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים" מבא כוחם דאז של הורי המערער למשיב. במכתב זה צויין, בין השאר, כי היה על המשיב, כעו"ד הורי המערער, לבדוק את מצב זכויות החכירה בנכס, וכשדברים אלו מקבלים משנה תוקף, כך לפי האמור במכתב, "עת בשתי השמאויות נקבע מפורשות כי לא נבדק מצב זכויות החכירה..."
בנוסף, נטען לרשלנותו של המשיב בעניינים שונים, וכשהמשיב נדרש לשלם סכום של כ- 220,000 ₪.
ג.לאחר שהמשיב קיבל מכתב זה, פנה עו"ד שפט, ב"כ המשיב ובשם המשיב, במכתב המופנה למערער וכן לגורמים נוספים. בפנייה זו, צויין מפורשות כי היא באה בעקבות הדרישה מטעם הורי המערער.
במכתבו ציין עו"ד שפט, בין השאר, כי המשיב לא ידע על נתון שעלה ממכתב הדרישה ואשר מקורו בשתי שמאויות, אותן איש לא הציג בפניו.
בהמשך, צויין כי מסקנתו ועמדתו של עו"ד שפט: "הן שולחי מרשי והן כל אחד מהמכותבים אשר השמאות הייתה בפניו, הסתיר, ביודעין ובכוונה, מאת מרשי המידע על בסיסו, רואים בני הזוג איזנברג להגיש דרישה נגד מרשי".
עם זאת, הוסף מיד בהמשך "אם חטאתי למי מהמכותבים והנני מייחס ידיעה וכוונה למי שלא הייתה בידיו הידיעה, כי אז כלפי מי שלא ידע – קמות טענות משוללות זדון: טעות; רשלנות".
מכתב זה הוא שעמד ביסוד התביעה שהוגשה לבית משפט קמא, וכשבמכתב זה אף צוין כי אותם מכותבים שהתרשלו, חייבים כלפי המערער בחובת השבה או השתתפות.
ד.ואכן, הורי המערער הגישו תביעה כנגד המשיב, והמשיב שלח הודעה לצדדים שלישיים, ובכללם כלפי המערער.
בהודעה זו נטען, בין השאר, כי המערער ידע אודות נתונים אלה או אחרים, נתונים שלא היו בידיעת המשיב. כך גם נטען כי האשם הינו של המערער בלבד וכי אם יחויב המשיב לפצות את הורי המערער, אזי זכאי הוא לשיפוי מלא מכל אחד מהצדדיים השלישיים.
בהתייחס למערער, צויין בין השאר, כי הוא בחר שלא למסור למשיב את שתי חוות הדעת השמאיות שהיו בידיו, כך גם נימוקים נוספים לאחריותו של המערער.
3.בית משפט קמא קבע, בין השאר, כי לכל היותר מדובר בזוטי דברים וכמעשה של מה בכך כמשמעותו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
כך גם כי קיים קושי לקבוע כי תוכן המכתב פגע במערער בצורה זו או אחרת, במיוחד נוכח תוכנו ונוכח המכותבים לו, וכי על כן אינו נדרש להגנות להן טען המשיב, ובכללן, להגנות שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (להלן: "החוק").
עם זאת, לא מצא לנכון לחייב את המערער בהוצאות או שכ"ט עו"ד, הואיל ולדעת בית משפט קמא, מהראוי היה שב"כ המשיב, היה מנסח דבריו בצורה הולמת יותר.
4.הצדדים טענו טענות רבות בכל הקשור לשאלות העולות נוכח פסק דינו של בית משפט קמא, ובכלל האמור, טען המערער כי טעה בית משפט קמא מעת שלא קבע כי מדובר בפרסום שתוכנו מהווה לשון הרע, כך גם שבית משפט קמא לא הכריע בשאלות העובדתיות שנטענו בפניו, דהיינו, האם היה אמת בפרסום ואם לאו.
עוד השיג המערער על כך שבית משפט קמא עירב בין שאלת הנזק לבין שאלת החבות, בה בשעה שהיה עליו לבחון את שאלת החבות לחוד ושאלת הנזק לחוד.
מנגד, וכאמור, הגיש המשיב ערעור שכנגד, הכולל שני טיעונים מרכזיים.