הקשר בין דמי ביטול לזכות ביטול

1.              לפניי תביעה שראשיתה בתביעה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל, ואשר לאחר קבלת ההתנגדות נשמעה לפניי.

2.              עילת התביעה, שהוגשה על סך 6,378 ש"ח, היא התקשרות נטענת בהסכם לרכישת חבילת נופש בטיסת שכר. לטענת התובעת, הנתבעים התקשרו עמה בהסכם, שלפיו רכשו מן התובעת שתי חבילות נופש לברצלונה בתאריכים 30.7.2010 - 3.8.2010 (וראו סעיף 6 לתצהיר גב' שאשא מטעם התובעת).

עוד טוענת התובעת, כי ביום 28.7.2010, יומיים לפני מועד הטיסה, פנה הנתבע 1 אל נציגת התובעת, הודיע כי בנם של הנתבעים חולה, וביקש לבטל את העסקה, אולם הוסבר לו, כי במועד כה מתקדם, יהיה הביטול כרוך בתשלום מלוא התמורה, וזאת ככל שלא תצליח התובעת למכור את המקומות. חרף זאת, לטענת התובעת - לא שילמו הנתבעים את הסכום שהתחייבו לו, ואף פנו לחברת כרטיסי האשראי על מנת להתכחש לעסקה כאשר נעשה ניסיון לחייבם בחלק מן התמורה.

3.              הנתבעים טענו שתי טענות עיקריות. הראשונה היא, כי למעשה לא נכרת כל חוזה בינם ובין התובעת, שכן - כך לטענתם - הם ביקשו אך ורק להתעניין בפרטי חבילת הנופש ובעלותה, ולא התחייבו לרכוש אותה. שנית טענו הנתבעים, כי משלא נמסר להם מסמך בכתב, הופרה חובת התובעת על פי תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג - 2003 (להלן: "התקנות"), ואין התובעת זכאית להסתמך על הוראות חוזיות הקובעות דמי ביטול.

4.              לאחר ששבתי ועיינתי בתצהירי הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים שנשמעו לפניי, אני סבור כי דין התביעה להתקבל במלואה.

5.              כאמור, שתי טענות הגנה בפי הנתבעים. הטענה האחת היא טענה כי לא נכרת כל הסכם בין הצדדים, וההתקשרות נעשתה לצורך בירור פרטים בלבד, ואילו האחרת היא, כי הנתבעים לא היו מודעים לתנאי הביטול, מאחר שלא נמסר להם מסמך בכתב, כנדרש על פי התקנות. אדון בשתי הטענות הללו על פי סדרן.

6.              ברקע טענות אלה, עומדת טענתם של הנתבעים, כי הודיעו על אי-רצונם לממש את החבילה זמן רב לפני מועדה, ומכל מקום - לא יומיים לפני מועד הטיסה, כטענת התובעת.

הטענה להעדר התקשרות

7.              המחלוקת הראשונה - והעיקרית - שבין הצדדים נוגעת לשאלת שיחת הטלפון שבה בוצעה ההזמנה.

8.              ייאמר כבר כעת, כי אני סבור שהיה על התובעת להביא לעדות את נציגתה שעמדה בקשר עם הנתבעים במועד ביצוע ההזמנה - גב' ניקול. עדותה של ניקול הייתה מקלה על בירור העובדות כהווייתן, ואפשר שהעדתה הייתה מאפשרת אף לחסוך את הצורך בפסק דין מנומק.

9.              עם זאת, לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי, כי הנתבעים התקשרו גם התקשרו עם התובעת בהסכם מחייב, וכי התובעים הזמינו את חבילת הנופש בפועל, ולא רק "הביעו התעניינות" לגביה.

10.           מסקנה זו עולה בבירור ממכתבו של ב"כ הנתבעים, עו"ד נתנאל, מיום 27.3.2011 (נספח ה' לתצהיר התובעת), שם כותב עו"ד נתנאל כדלקמן:

"ההזמנה שנעשתה ע"י מרשיי נעשתה באמצעות הטלפון, ל            אחר שידידה הפנתה את מרשיי למרשתך.

כיומיים שלושה לאחר ביצוע ההזמנה, בטרם נתבצעה פעולה לגבי כל שהוא [כך במקור - ע"י] ונרכשו כרטיסים כלשהם, מרשיי ביטלו את ההזמנה."

במכתב זה אין כל זכר לטענה, כאילו לא בוצעה הזמנה, וכי הנתבעים רק "התעניינו" בפרטי הנופש, אלא שיש בו הודאה מפורשת בקיומו של הסכם בין הצדדים - הסכם הזמנה. אם תרצו - לפנינו מקרה קלאסי של טענת "הודאה והדחה": הנתבעים מודים כי התקשרו בהסכם להזמנת נופש, אולם טוענים כי ההסכם בוטל כדין.

ודוק: מדובר במכתב שנכתב בידי עורך דין, ועל כן, לא ניתן לטעון לגביו כי נכתב מבלי שהנתבעים הבינו אל נכון את ההבדל שבין "לא נכרת חוזה" ובין "חוזה נכרת ובוטל". חזקה על עו"ד נתנאל, כי הבהיר למרשיו את ההבדלים.

מכאן שאני קובע כעניין שבעובדה, ועל יסוד נספח ה' לתצהיר התובעת, שהוא בבחינת "הודאת בעל דין", שהנתבעים התקשרו בהסכם מחייב עם התובעת, שלפיו רכשו חבילת נופש כנטען בכתב התביעה.

11.           לנוכח מכתבו של עו"ד נתנאל הנ"ל, יש קושי להלום את טענת הנתבע בסעיף 4 לתצהירו, שלפיה:

"לא היינו מגובשים בדעתנו, שכן לא החלטנו סופית אם לנסוע..."