הקודחים שבת בע"מ ואח' נ' צוות קרקע בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופטת הגב' הדסה אסיף) מתאריך 25/6/09 בתיק אזרחי 4044/07.

המערערת הגישה לבימ"ש השלום בחדרה תביעה נגד המשיבה לתשלום סך 143,029 ₪, אשר לטענתה הגיע לה מאת המשיבה מס' 1 עבור עבודה שביצעה, וכן תבעה את המשיבים שניהם בעילת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בשל תלונה שהוגשה כנגד המערער מס' 2 למשטרה, לאחר שלטענת המשיבים המערער מס' 2 גנב מהם מוט קידוח.

ביהמ"ש קמא דחה את התביעה.

ככל שהדברים אמורים בנוגע לעבודה שהמערערים טענו כי ביצעו, קבע ביהמ"ש שהמערערים אינם יכולים להציג בפניו גרסה אחידה, לא באשר להיקף העבודה שבוצעה ולא באשר לתמורה המגיעה להם, וכן לא בנוגע למועד המדויק בו בוצעו העבודות. ביהמ"ש ציין את הסתירות שמצא בגרסאות העדים מטעם המערערים, ובסופו של דבר החליט לדחות את תביעת המערערים לקבל תשלום עבור העבודות .

ככל שהדברים נוגעים לתלונת המשיבים נגד המערער על גניבת מוט הקידוח, קבע ביהמ"ש קמא, כי גרסת המערערים לפיה המוט נלקח בהסכמת המשיבים ועל פי רשות שניתנה למערערים, נתבררה כגרסה בלתי מהימנה, ועדות המערער בעניין זה בפני ביהמ"ש קמא, היתה רצופת סתירות. ביהמ"ש קבע בעניין זה כי התלונה שהוגשה על ידי המשיבים למשטרת ישראל בעניין גניבת מוט הקידוח, חוסה בצל הגנת חוק איסור לשון הרע, ועל כן אף תביעה זו נדחתה.

על כך הוגש הערעור שלפני.

בפתח הדיון אציין, כי לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים בכל הנוגע לתביעת לשון הרע, הנני סבור שאין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, והערעור של המערערים בעניין זה נדחה. מכאן ואילך אדון בטענת המערערים לזכאותם לקבל תשלום עבור עבודה שלטענתם ביצעו.

העבודה בה מדובר בוצעה בשנת 2004, ולביהמ"ש קמא הוגשו שני חוזים. המערערת הגישה חוזה משנת 2004 ואילו המשיבים הגישו חוזה משנת 2007.

המשיבים טענו, כי גם אם מגיע תשלום כלשהו למערערים, הרי הוסכם בין הצדדים שהתשלום יבוצע "גב אל גב", וזאת כאשר המזמין ישלם למשיבים את התשלום עבור העבודה. ואולם, מכיוון שהמזמין נכנס להליכי פירוק, לא שולם סכום כלשהו למשיבים ומכאן שעל פי ההסכם בין הצדדים אף אם היו המערערים זכאים לקבל תשלום, אין מקום לשלם להם בשל כך שהמשיבים לא קיבלו את התשלום מהמזמין.

ב"כ המערערים טוען, כי אפילו אם נלך לפי ההסכם שהציגו המשיבים, הוא ההסכם משנת 2007, הרי מגיע למערערים תשלום המגיע כיום לסכום של כ-50,000 ₪. לטענת ב"כ המערערים, המשיבים קיבלו תשלום מהמזמין עבור העבודה שבוצעה, שכן הדברים עולים מעדותו של המשיב מס' 2, אשר אישר כי הגיש חשבון למזמין, ולטענת ב"כ המערערים, העובדה כי המשיבים לא הגישו תביעת חוב למפרק החברה המזמינה, מלמדת כי קיבלו את המגיע להם.

על כן, לטענת ב"כ המערערים, זכאים המערערים לתשלום, ולו לפי החוזה משנת 2007.

ב"כ המשיבים טען לעומת זאת, כי המערערים לא הוכיחו תביעתם בביהמ"ש קמא, לא הציגו את יומני העבודה, ולמעשה לא ביצעו את העבודה שהם טוענים שביצעו, ועל כן כלל אינם זכאים לקבל תשלום כלשהו מאת המשיבים.

לטענת ב"כ המשיבים אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש קמא, באשר המערערים לא הרימו את הנטל שהיה מוטל עליהם.

לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים הנני סבור כי הערעור בנושא התשלום עבור העבודות בדין יסודו.

מחומר הראיות שהונח לפני ביהמ"ש קמא עולה כי המערערים אכן ביצעו עבודת קידוח, והדבר אף קיבל ביטוי מפורש בסעיף 6 לפסק דינו של ביהמ"ש קמא, שם נרשם כי המערערים ביצעו את העבודה, אך טענת המשיבה היא כי הם אינם זכאים לתשלום בשל כך שהוסכם כי התשלום יבוצע "גב אל גב".

שאלה אחרת היא מה גובה התשלום שזכאים לו המערערים, שכן בעניין זה לא שוכנע ביהמ"ש שהמערערים הוכיחו את כמות העבודה שבוצעה.

עם זאת, מכיוון שמסתבר שהמערערים אכן ביצעו עבודה, הנני סבור כי מגיע להם תשלום, ולו על דרך האומדן, ולאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מעריך את הסכום שמגיע למערערים בסכום של 40,000 ₪, כערכו לתאריך פסה"ד של בימ"ש השלום (25/6/2009).

אשר על כל האמור לעיל, הנני מקבל את הערעור באופן חלקי, והנני מחליט כדלקמן:

1.הנני מחייב את המשיבה מס' 1 לשלם למערערת מס' 1 סך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 25/6/2009 ואילך.