הקדש שלמה יעקב מוסאיוף נ' רבינוביץ

לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות של שתי תביעות שהגיש הקדש שלמה יעקב מוסאיוף (להלן: ההקדש) נגד עו"ד ירון רבינוביץ, ששימש כנאמן ההקדש מיום 4.12.2001 – הוא המועד בו מונה לתפקיד זה על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין) – ועד ליום 20.2.2013, אז פיטר אותו בית הדין מתפקידו "מאחר שלאחרונה בתקופת מינויו היו הסתבכויות קשות, בלשון המעטה, בכל ענייני ההקדש" (נספח 8 לכתב התביעה). בשתי התובענות נטען שהנאמן פעל בניגוד לחובות האמון שהוטלו עליו; בניגוד להוראות חוק הנאמנות, התשל"ט-1979; ובניגוד להוראות בית הדין הרבני. נטען כי בנוגע לשורה ארוכה של עסקאות ונכסים פעל הנאמן תוך שהוא חותם על הסכמים ללא אישור או הסמכה; יוצר מצגים כוזבים ומטעים; ונותן ידו, ביודעין או ברשלנות, להסכמים פיקטיביים. עוד נטען שבמעשיו פעל הנאמן ב"תרמית ו/או הטעיה ו/או הפרת חובת הנאמנות", וכי מעשיו עולים כדי עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. התביעה האחת (ת"א 40219-02-24) היא תביעה כספית בסך 8,990,737 ₪ ומוסבת על שורה ארוכה של פעולות בנכסים שונים של ההקדש. התביעה השניה (ת"א 40304-02-24) היא תביעה כספית בסך 4,043,196 ₪ ועוסקת בקורותיו של נכס אחד.

שתי התובענות הוגשו ביום 18.2.2024. הן עוסקות באירועים שהתרחשו זמן רב קודם להגשתן: האירועים המפורטים בת"א 40219-02-24 התרחשו בין התאריכים 1.6.2009 ("עניין רחימי") ל- 12.12.2011 ("עניין שאלוף"), וההסכמים מושא ת"א 40304-02-24 נחתמו בין התאריכים 1.12.2009 ל-20.3.2012. הנאמן טוען כי שעה שהתביעה הוגשה כחלוף 12 עד 15 שנים ממועד היווצרות עילותיה, הרי שיש להורות על דחייתה מחמת התיישנות.

הנאמן ציין בכתב ההגנה ובבקשתו כי בתביעה שהוא הגיש בעבר נגד ההקדש בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 42750-10-14), הגיש ההקדש תביעה שכנגד שבה נכללו רבות מהטענות שבתביעה הנוכחית. תביעה זו הוגשה ביום 30.11.2016 ונמחקה מחוסר סמכות עניינית ביום 30.6.2021, דהינו: לאחר 55 חודשים בהם היתה תלויה ועומדת. החלטה זו אושרה בערעור כשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 27.12.2021. בבקשתו לסילוק על הסף הבהיר הנאמן שהוא מוכן להניח כי לצורך הדיון בבקשתו הנוכחית לא יובא פרק זמן של 55 חודשים בחשבון (מבלי לגרוע מטענותיו בעניין זה). אין גם מחלוקת שלנוכח הוראת סעיף 15א(א) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את התקופה שחלפה מיום 7.10.2023 – מועד פרוץ מלחמת חרבות ברזל – ועד למועד הגשת התביעה בפועל. לטענתו, גם בהינתן כל אלה עולה כי במועד בו הוגשה התביעה התיישנה עילה התביעה בגין כל האירועים שהתרחשו קודם לתאריך 7.3.2012 (התאריך המתקבל לאחר שמהתאריך 7.10.2023 מופחתת תקופת ההתיישנות של 7 שנים בצירוף 55 חודשים בהם התביעה שכנגד היתה תלויה ועומדת).

ההקדש סבור שיש לדחות את טענות הנאמן מנימוקים רבים. בין אלה ניתן להזכיר את הטענה לפיה חלים כללים מיוחדים על התיישנות תביעה כלפי נאמן; טענתו שיש לקבוע כי תקופת ההתיישנות אינה מתחילה להימנות כל עוד שימש הנאמן בתפקידו, אלא רק לאחר שפוטר על ידי בית הדין; כי יש לכלול בהשעיית תקופת ההתיישנות הן את פרק הזמן שחלף מאז שפנה ההקדש לבית הדין כדי לקבל אישור להגשת התביעה שכנגד ועד להגשתה, הן את פרק הזמן שחלף עד להכרעה בערעור; יש לקבוע שחלות הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות המשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות; ולמצער – יש להורות על הכרעה בשאלת ההתיישנות רק לאחר בירור עובדתי.

לאחר עיון הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה. מאחר שלצורך ההכרעה בסוגיה זו אין צורך בדיון במלוא טענות הצדדים, אתייחס להלן רק לאותן קביעות המשרתות את ההכרעה.

אין מחלוקת כי בבוא בית המשפט לדון בשאלה אם יש לסלק תובענה על הסף בשל התיישנות עילתה "נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן הנכונות" (רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 110 (2010); והשוו ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי, מיום 18.12.19, בפסקה 24 לפסק-הדין ובאסמכתאות המובאות שם; רע"א 5596/23 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' רחמין, מיום 7.1.24, בפסקאות 12 ו-15 להחלטה). נקודת מוצא זו היא שעמדה גם בבסיס טיעוני הצדדים, תוך שהנאמן מבקש לבסס את טענת ההתיישנות על העולה מכתב התביעה, אף שהוא מכחיש את האמור בו. בתגובתו לתשובת ההקדש טען כי גם מטענות ההקדש עולה שבעקבות דיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 22.5.2011 (נספח 25 לכתב התביעה) מינה בית הדין נאמנים נוספים ביום 22.6.2011 (נספח 26 לכתב התביעה). לטענת הנאמן יש לראות במועדים אלה את המועדים בהם היה ההקדש מודע לחשדות נגדו. מכאן שמרוץ ההתיישנות נמנה, לכל המאוחר, החל מיום 22.6.2011; ומאחר כל העילות שצמחו קודם לתאריך 7.3.2012 התיישנו, הרי שהתובענה הוגשה בתשעה חודשי איחור.

כידוע, תביעה נגד נאמן אינה מתיישנת לא מתחילה כל עוד הנאמן לא כופר בנאמנות או מפר את חובת הנאמנות (ראו, מני רבים, ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא נ' עיריית קרית אתא, מיום 17.10.12, בפסקה 13 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) עמית, להלן: הלכת תלמוד תורה; ע"א 1533/08 לחמן נ' עו"ד הררי, מיום 28.8.12; והשוו ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), מיום 21.5.2018). אלא שקביעה זו עניינה במועד בו קמה עילת התובענה, בעוד שמחלוקת הצדדים במקרה דנא סובבת את סוגיית השעיית ההתיישנות עקב אי גלוי ההפרות על ידי הנהנים. לעניין זה נקבע כי "אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו" (ע"א 3322/95גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997), להלן: הלכת גמזו). הובהר כי "במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן(סעיף 8לחוק [ההתיישנות])" (הלכת תלמוד תורה, בפסקה 16 לפסק-הדין; וראו רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור, מיום 29.9.22, בפסקה 19 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) סולברג), וכי במקרים אלה "מרוץ ההתיישנות מושהה כל עוד אין ברשות הנהנה מידע הסותר את החזקה כי הנאמן ממלא את חובתו" (וראו גם ע"א 9143/18 נחלת יהודה בע"מ נ' בודסקי, מיום 28.7.20, בפסקה 8 לפסק-הדין; יוער שאמירה אחרונה זו נשענה הן על הקביעה בהלכת גמזו הן על הקביעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68-66 (2003), אף שנראה שבהלכת צימבלר הופעל מבחן רחב ומיטיב יותר עם הנהנים, שלא אומץ בפסיקה – ראו ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 326-319 (2022)).

מכאן שיש לבחון אם עלה בידי הנאמן להצביע – לצורך הבקשה לסילוק על הסף – על נקודת זמן בה היה ברשות ההקדש מידע הסותר את החזקה לפיה הוא מילא את חובתו. נראה שאין מחלוקת בין הצדדים כי מידע מעין זה היה נחלת ההקדש ממועד החלטת בית הדין בעניין פיטוריו של הנאמן, קרי: 20.2.2013. מועד זה מאוחר בכ-11 חודשים למועד בו התיישנו עילות התביעה (7.3.2012). לפיכך יש לבחון אם אכן יש אחיזה בכתב התביעה לטענה לפיה ההקדש היה מודע במועד מוקדם יותר להפרות והעוולות שהוא מייחס כיום לנאמן.

בתמיכה לטענותיו הפנה הנאמן לדיון שהתקיים ביום 25.5.2011 בבית הדין הרבני ולעובדה שבעקבות הדיון מונו נאמנים נוספים ביום 22.6.2011. לשיטתו, יש ללמוד מכאן שכבר באותה עת היו בית הדין וההקדש מודעים לספקות הנוגעים להתנהלותו. אלא שעיון במסמכים אלה מצביע לכאורה על מסקנה שונה: הדיון ביום 25.5.2011 התקיים לאחר שהועלו טענות נגד מה שמכונה בכתב התביעה "עסקת ויצמן" (ראו גם פרוטוקול מיום 4.11.2011 ופרוטוקול מיום 2.3.2011, נספחים 22 ו-23 לכתב התביעה). בדיון שהתקיים ביום 25.5.2011 הבהיר ב"כ המבקשים באותו הליך שטענותיו הם כלפי אלון מוסאיוף שהיה נאמן ההקדש וכלפי עורך-דין שמונה לאחר מכן כנאמן ההקדש, ולא כלפי עו"ד רבינוביץ שמאז מונה לנאמן "עשה עבודה טובה, וגם היום עושה" (שורות 14-13 לפרוטוקול, שצורף כנספח 25 לכתב התביעה). גם בהמשך הדברים חזר ב"כ המבקשים והבהיר שהוא מעריך את פועלו של הנאמן עבור ההקדש (שורה 69) והוא "לא מאשים [את הנאמן] בכלום" אלא רק את אלון (שורה 100) ש"מנהל את העסק כמו שלו, לכן אני רוצה שלש נאמנים. אף אחד לא יכול על אלון לכן צריך שלש נאמנים" (שורות 101-100). בהמשך לאמירות אלה הביע בית הדין את דעתו לפיה יש צורך במינוי שני נאמנים נוספים כשהוא אומר "אני לא מוציא אותך, אלא להוסיף עוד שניים" (שורות 125-121 לפרוטוקול). ההחלטה מיום 22.6.2011 (נספח 26 לכתב התביעה), במסגרתה מונו שני נאמנים נוספים, באה בעקבות דיון זה.

מכאן שבדיון לא הועלו טענות או חשדות נגד עו"ד רבינוביץ. הטענות מוקדו במעשיו של אלון מוסאיוף, כאשר ב"כ המבקשים מבהיר שהנאמן מנהל את ההקדש כראוי ובית הדין אינו חולק על כך.

המסקנה היא שלא ניתן לקבוע כי נכון ליום 25.5.2011 או 22.6.2011 היה בידי ההקדש מידע שיש בו כדי להצביע על חשדות להפרות משמעותיות של חובות הנאמנות על ידי הנאמן, ואף לא על חשדות להפרות כלשהן של חובותיו כנאמן.

מאחר שבית הדין פיטר את הנאמן ביום 20.2.2013, יש לשער כי החשדות כלפיו עלו זמן מה קודם למועד זה. אלא שבשלב זה, המחייב הישענות על הנטען בכתב התביעה, לא ניתן לקבוע מתי חל אותו מועד. מעבר לנדרש אעיר שהמסמכים שבכתב התביעה מצביעים לכאורה על מועדים המאוחרים ל-7.3.2012: כך, בהחלטה מיום 10.6.2012 ניתנה החלטה של בית הדין המורה לדיירי ההקדש שלא להעביר כספים לאלון מוסאיוף (נספח 29 לכתב התביעה). בהחלטה לא נכללה התייחסות כלשהי לנאמן, לחיוב או לשלילה. ביום 23.10.2012 מינה בית הדין רואה חשבון חוקר לבדיקת ההתרחשויות בנוגע לנכסי ההקדש (כפי שעולה מחוות דעת המומחה מיום 9.9.2013, נספח 31 לכתב התביעה). ההחלטה עצמה לא הוגשה בשלב זה, אך מהדרך בה היא מתוארת בחוות-הדעת לא נראה שנכללו בה אמירות הנוגעות לחשדות כלפי גורם ספציפי (עמ' 225 לנספחי התביעה). נראה, איפוא, שמכתב התביעה ונספחיו עולה לכאורה שמועד מרוץ ההתיישנות לא החל קודם ל-7.3.2012.

לנוכח מסקנתי זו, ממנה עולה שעל יסוד כתב התביעה נראה שלא היתה עילה להקדש לחשוד במעשי הנאמן קודם לתאריך 7.3.2012, אין צורך להידרש לטענות הנוספות של הצדדים. מעבר לנדרש אציין שיתכן שיש ממש בטענה לפיה יש להוסיף ל-55 חודשי השעיית המרוץ את ששת החודשים שחלפו מאז הוגשה לבית הדין הרבני בקשה לאשר את הגשת התביעה שכנגד ועד להגשתה. זאת, בהיקש מההלכה לפיה הגשת בקשה של בעל תפקיד לבית המשפט שלפירוק לאישור הגשת תביעה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות עד לאישור הבקשה מהטעם שעד לאישור לא קם "כח תביעה" (ראו רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' בן דב, מיום 12.6.18; ע"א 8422/19 ברויאר נ' עמותת חברה קדישא גחש"א ראשון לציון, מיום 11.1.21). יתכן שהיה מקום להוסיף גם את תקופת שבעת החודשים עד להכרעה בערעור שהוגש על ההחלטה למחיקת התביעה שכנגד, ולו מהטעם שיש להניח בסבירות גבוהה ביותר שאם התביעה היתה מוגשת בתקופת הביניים הדיון בה היה מעוכב (השוו ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, מיום 24.5.10; ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק), מיום 22.12.14 ודנ"א 130/15 טנוס נ' בולוס, מיום 12.4.15; ע"א 595/22 בר עידן יצור פופיתוח בע"מ נ' מועצר אזורית שפיר, מיום 28.3.23, בפסקה 13 לפסק-הדין). אומנם, כיום רווחת בפסיקה הגישה המצמצמת, המורה על השעיית תקופת ההתיישנות רק כאשר חלה מניעה פסיקתית של ממש (ראו ע"א 6028/15 צופיוף נ' רוט, מיום 31.7.16, בפסקאות 10-9 לפסק-הדין; רע"א 3402/18 מדינת ישראל משרד הבינוי והישכון נ' אפרופים שיכון וייזיום (1991) בע"מ, מיום 11.6.19, בפסקה 22 לפסק-הדין; ע"א 5474/18 אוניפארם בע"מ נ' Glaxo SmithKline p.l.c, 18.6.24, בפסקה 30 לפסק-דינה של כבוד השופטת רונן ובפסקאות 3-2 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) עמית). אלא שגם לשיטה זו מושעה תקופת ההתיישנות כאשר "יהא זה בלתי סביר" להגיש תובענה בתקופת הביניים, ויתכן שבמקרה דנא יש תחולה לאמירה זו.

כללו של דבר: שעה שלצורך תחילת מרוץ ההתיישנות יש להצביע על כך שבידי הנהנה היה מידע על ההפרות המיוחסות לנאמן, וכאשר לא עלה בידי הנאמן להצביע על אמירות בכתב התביעה התומכות בכך שלהקדש היה מידע רלוונטי קודם למועד הקובע לצורך ההתיישנות, הרי שיש לדחות את טענות הנאמן לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה.

לפיכך אני מורה על דחיית הבקשות במסגרת שתי התובענות. הנאמן יישא בהוצאות ההקדש בגין הדיון בבקשות אלה בסך 10,000 ₪ (עבור שתי התובענות גם יחד).

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים, ותדאג לתיוק ההחלטה בשני ההליכים.

ניתנה היום, ט"ו בסיוון התשפ"ה, 11 ביוני 2025, בהעדר.