הצעה בתיק ת"א 19973-07

המנוחה נולדה ב- 5.12.1926. בזמן התאונה הייתה בת 81 שנים.

עיקר פגיעתה היה ברגלה הימנית. גב' תבלין נזקקה לניתוחים והשתלות עור. מחלת הפסוריאזיס ממנה סבלה תרמה לחוסר הצלחת הניתוחים.

גב' תבלין אושפזה בבית החולים "הלל יפה" בחדרה במשך 3 חודשים, ואח"כ במרכז הגריאטרי "שוהם" שם נפטרה.

על פי החוק, מונו פרופ' הר-שי וד"ר זמיר כמומחים מטעם בית המשפט להעריך את נכויותיה, אם נותרו כאלו, בגלל התאונה.

פרופ' הר-שי קבע, כי לגב' תבלין ז"ל נותרו 28% נכות צמיתה, וד"ר זמיר קבעה 30% נכות צמיתה.

ב"כ הצדדים הסכימו, כי הנכות המשוקללת תהיה 42.4%, וזאת לעניין הגשת תחשיבי נזק וקבלת הצעת בית המשפט.

המנוחה לא חזרה לביתה מאז התאונה ועד יום מותה. סה"כ ימי האשפוז בשני המוסדות מסתכמים ב- 1089 ימים.

עוה"ד גייפמן אשר ייצג את המנוחה בחייה, ועתה את העיזבון, טען כי הפיצוי המגיע הוא הפיצוי המקסימאלי, שכן גם אם חלק מן הימים - 400 לא יוכרו כקשורים לתאונה, עדיין יש לקבוע את הסכום המקסימלי המסתכם ב- 192,316 ש"ח ממנו יש להפחית את הסכום שנקבע בפסק הדין החלקי בסך 45,000 ש"ח.

הנתבעת סבורה, כי אין מקום לחייבה בתשלום עבור ימי אשפוז מעבר ל- 81 יום, אשר בגינם כבר נפסק הפיצוי. לכן, הפיצוי המגיע בראש נזק של כאב וסבל הוא 63,417 ש"ח.

ראש נזק אחר הוא סיעוד - עזרת צד ג'. העיזבון מעריך את ההוצאות של בני המשפחה, אשר ביקרוה יום יום במשך 3 שנים, ודאגו לספק לה מזון, תחבושות לחץ וכו', בסך 60,000 ש"ח, ואילו הנתבעת סבורה, כי מכיוון שהמנוחה שהתה בבית החולים, הרי כל צרכיה סופקו, וגם אם ביקרו אותה בני המשפחה, אין מדובר בעזרה בשכר, אלא התנהלות בני משפחה, אשר אינה מקנה זכאות לפיצוי. פרט לכך, הביקורים נעשו נוכח אשפוזה עקב גיל ומצב קודם, ולא רק בגלל התאונה.

הפיצוי המוצע ע"י עו"ד גייפמן הוא 202,429 ש"ח לא כולל הוצאות אשפוז אם תהיה תביעה בגין כך, ואילו הנתבעת סבורה, כי הפיצוי המגיע הוא אך ורק בגין כאב וסבל, כאמור 63,417 ש"ח, כאשר מסכום זה יש לקזז הוצאות מחייה של התובעת, שנחסכו בסך 4,000 ש"ח לחודש לפחות.

לדעת הנתבעים, אם כך לאחר החישוב, מדובר בפיצוי יתר.

עיינתי בתחשיבי הנזק של הצדדים, ונכון בעיניי להציע כפשרה, כי הנתבעת תפצה עבור הנזקים שנגרמו עקב תאונת הדרכים, בה נפגעה המנוחה, בסכום של 152,000 ש"ח.

סכום זה מורכב מפיצוי בגין אחוזי הנכות על פי התקנות וחישוב כמחצית מתקופת האשפוז בגין התאונה. טענת הנתבעת, כי המנוחה שהתה ב"שוהם" כבית אבות, ללא קשר לתאונה, היא טענה נכבדה, וייתכן כי גם אלמלא התאונה, המנוחה הייתה מגיעה לבית אבות, אבל וזה החשוב, התאונה היא שקבעה מהלך זה, ואין כל ביטחון, כי לולא נפגעה התובעת בתאונה, הייתה בוחרת דווקא לשהות במוסד זה.

לפני התאונה, גם אם המנוחה נזקקה לעזרה וסיוע, עדיין התהלכה, התגוררה בביתה, ביקרה מדי יום במעון לקשיש. התאונה שינתה את חייה באבחת חרב והפכה אותה לתלויה לחלוטין בזולת.

החומר הרפואי המתאר את חולייה וסבלותיה של גב' תבלין לאחר התאונה מדבר בעד עצמו, ואיני מקבלת כי רק 81 יום היא נזקקה לאשפוז בגלל התאונה.

גיל ומחלות אינם בהכרח גוזרים גורלו של קשיש להיות מרותק למיטה, כפי שהייתה המנוחה עד יום מותה. לא מן הנמנע, כי יש לזקוף את החלק המרבי של תקופת האשפוז לתאונה, אך היות ומדובר בהצעת פשרה, נלקחה בחשבון מחצית התקופה בלבד.