הפ"ב 4661-06-14 כהנמן ואח' נ' מרקוביץ ואח',,2014

1.ושוב חוזר הניגון, ושוב חוזרים בעלי הדין לבית המשפט ומבקשים הכרעתו בסכסוך הישן נושן שביניהם. פסק הדין שניתן על ידי ביום 7.7.13 לא הביא להרגעת הרוחות, ואש ההתדיינות התלקחה מחדש עת הונחה בפני הבוררים בהרכבם החדש, בנוסף לשתי התביעות שהוגשו בשעתו ע"י המבקשים לבית המשפט ואשר הדיונים בהן עוכבו עקב הסכם בוררות שבית המשפט אישר את תוקפו (התביעה לסילוק יד וכן התביעה כספית), תביעה חדשה שהוגשה ע"י המשיב 1(שיקרא להלן לשם הנוחות - המשיב) לה חברו הרבנית ציפורה מרקוביץ (להלן – הרבנית מרקוביץ) וכן עמותת מסורת התורה בני ברק.

2.לאור ההליכים המרובים שהתקיימו בבית המשפט, על שלוש ערכאותיו, אין צורך לחזור ולספר בסכסוך שבין בעלי הדין, ודי להזכיר כי המבקש 1(להלן - המבקש) - נכדו של מייסד ישיבת פוניבז' (להלן - הישיבה) הרב יוסף כהנמן ז"ל, ובנו של הרב אברהם כהנמן ז"ל, והמשיב- גיסו של המבקש הנשוי לאחותו הרבנית מרקוביץ, מתקוטטים ביניהם על כתר הנהגת הישיבה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. להשלמת התמונה יצוין כי גבולות הסכסוך פרצו זה מכבר מאוהלה של תורה, ועיקר ההתדיינות מוקדש בעת הזו לענייני רכוש וממון. עוד אזכיר כי ברקע לסכסוך שטר בוררות מיום כ"ה בסיון תשנ"ט שתוקפו המשפטי הוכרע זה מכבר, וכן פסק בוררות שניתן על ידי הבוררים במותב הקודם (כב' הרבנים צימבליסט, שרייבר והייזלר) בשנת 2000 (יכונה להלן – פסק הבוררות משנת 2000) שניתן לתמצתו בקביעה לפיה ההנהגה הרוחנית הופקדה בידיו של המשיב, עת השליטה הגשמית הופקדה בידי המבקש.

3.על המדוכה שתי תביעות חדשות שהוגשו על-ידי המבקשים ואשר הדיון בהן אוחד.

בתביעה הראשונה, זו שמספרה הפ"ב 4661-06-14 (כונתה בדיון – התביעה הראשונה), עותרים המבקשים לארבעה סעדים: האחד – להעביר מתפקידו כבורר את הרב צימבליסט; השני – ליתן צו האוסר על כינוסה של הבוררות נוכח כתב התחייבות שנחתם על-ידי הרב צימבליסט ביום 7.8.00 לפיו ימנע מכינוס הבוררות באם גאון הדור, כב' הרב שטיינמן "ימצא לנכון לבקש מאיתנו, בשלב מסויים, שלא להתכנס", נוכח הנטען שהרב שטיינמן אכן הורה ביום 20.1.14 כי "אין להמשיך בבוררות"; השלישי – ליתן פסק דין הצהרתי השולל את סמכות הבוררים לדון בתביעת המשיבים בהיותה מתייחסת לעניינים שכבר הוכרעו בפסק הבוררות משנת 2000 ונוגדת להם; והרביעי – ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הבוררים אינם מוסמכים לדון בתביעותיה של הרבנית מרקוביץ, משאינה צד לשטר הבוררין.

בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה הגישו המבקשים גם בקשה לצו מניעה זמני בה עותרים המבקשים להורות כי "עד להכרעה בתיק העיקרי לא תכונס ישיבת בוררות, לא תתקבל החלטה כלשהי בבוררות, ולא ינקט צעד כלשהו לקידום הבוררות".

4.בתביעה הנוספת, זו שמספרה הפ"ב 11911-07-14(כונתה בדיון – התביעה השנייה) עותרים המבקשים לצו מניעה קבוע שיאסור על הבוררים למנות כונס נכסים זמני או למנות נאמן זמני לישיבה ולנכסיה.

בבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה במסגרת התביעה השנייה עותרים המבקשים לצו "האוסר לדון בבוררות ו/או להכריע בבוררות בבקשת המשיבים למינוי כונס נכסים זמני, או נאמן זמני, לישיבת פוניבז' וזאת משום שהבוררים נעדרי סמכות בעניין זה".

5.משהמבקשים דחו את הצעת ביהמ"ש לקיים דיון בתביעות העיקריות, חלף הדיון בצווים הזמניים, בהתאם לסמכות לפי תקנה 369 לתקנות הדיון, ומשלא ניתן היה לכפות עליהם צורת דיון זו בהיעדרה של החלטה מקדימה, לא נותר לי אלא להכריע בשלב זה בבקשות לצווים זמניים בלבד.

על המבקשים לעמוד בנטל הוכחה לפיו הסיכוי לזכות בתביעה, כמו גם כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם - הינם בעלי משקל "הנושא עוצמה ניכרת".

6.אפתח בשני הסעדים הראשונים המתבקשים בתביעה הראשונה הכרוכים זה בזה.

זו הפעם תומכים המבקשים את בקשתם להעברת הרב צימבליסט מתפקידו על "חוסר אינטגריטי" הנובע לגישתם מהתכחשותו להתחייבות שנתן בשנת 2000 לרב שטיינמן שלא לכנס דיונים בבוררות, אם זה האחרון ימצא לנכון "שלא להתכנס", ועל כי הוא ממרה את פיה של הוראה שיצאה מעם הרב שטיינמן ביום 20.1.14 ש"אין להמשיך בבוררות הנ"ל". נטען כי חוסר היושר מתעצם נוכח עמדת הרב צימבליסט לפיה ההתחייבות משנת 2000 נחתמה על ידו בלבד ומשכך אינה מחייבת את שאר חברי המותב, ולפיה בכל מקרה כוונתו היתה לצמצם את התחייבותו ל"עניינים היום-יומיים".

לבד מטענת השיהוי, והטענה לפיה קבלת עתירת המבקשים אין פירושה אלא הותרת הסכסוך בלא סמכות שיפוט לבירורה, שוללים המשיבים גם קיומה של הנחיה כלשהי מטעם הרב שטיינמן שלא לכנס את ישיבת הבוררות, משלגישתם מדובר בהחלטה שיצאה מעם בית דין צדק בני ברק, שהרב שטיינמן אינו נמנה על דייניה.

7.ראשית, יש להדגיש כי לא ברור כלל ועיקר כי ההוראה הנטענת הנושאת תאריך י"ט שבט תשע"ד (.20.1.14), אכן נכתבה או נחתמה ע"י הרב שטיינמן, שכן כפי שחזותה מעידה על עצמה, הרי היא ניתנה ע"י "בית דין צדק בני-ברק" בראשות הרב קרליץ, ושלוש החתימות שבסיפא לה, הניתנות לזיהוי בבירור, הן של רבנים אחרים. לא הובאה כל אסמכתא ממנה ניתן להסיק את שיוכה של ההוראה, ולו לכאורה, לרב שטיינמן, באופן המטה את הכף בבירור לכיוון עמדת המשיבים;