הפ"ב 3531-09-14 דולף מרק נ' גלר, הפ"ב 18564-11-14 גלר נ' מרק - פסקדין

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 9.2.15 בבקשת המבקש לאישור פסק בוררות (שניתן על ידי בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית ירושלים ביום 20.9.12 ו"פסק דין המשך" מיום 30.5.13), ובקשת המשיב להורות על ביטול פסקי בוררות אלה, התברר כי פסקי הבוררים אינם חתומים; אלא, על עותק פסקי הבוררות שהוגשו לאישור מודפסים בתחתית הפסק שמותיהם של שלושת הדיינים, ומעל כל שם מופיע סימון "(-)", ובתחתית עמוד "החתום" מצוין "העתק מתאים למקור".

כפי שנפסק לא אחת, פסק בורר שניתן ללא חתימה איננו פסק שניתן לקיימו או לאשרו. ראו, ה"פ 534/00 רקפת שיווק נייר בע"מ נ' זלצמן (11.10.11) (להלן: פסק דין "רקפת"), בו נדון פסק בוררות שניתן אף הוא בנוגע לפסק בוררות של אותו בית דין. בית המשפט קבע כדלהלן:

יסודות ה"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין.

בענייננו, מלכתחילה טענה המבקשת כי די בחתימת מזכיר בית הדין לממונות בירושלים (להלן - בית הדין לממונות) וכי הנוהג בבית הדין לממונות הינו כי מזכיר בית הדין חותם על ההחלטות ופסקי הדין המודפסים שמוציא בית הדין (עמ' 5 לתגובת המבקשת מיום 3.5.01, נספח ב' לתגובה).

ביום 7.6.01 ביקשה המבקשת לצרף מסמך נוסף בטענה שהוא העתק נאמן למקור של פסק הבורר שצורף לבקשה, אלא שהפעם הוספו לו חתימותיהם של שני הדיינים. אין לקבל דרך זו. לא ניתן לחתום היום על פסק שניתן לפני שנתיים. המבקשת טוענת כי מטרת הגשת הפסק הנוסף אינה להחליף את פסק הבוררות שאישורו מתבקש, אלא לאשר את תוכנו באמצעות הדיינים שנתנו את הפסק המקורי. אין לקבל דרך זו. הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות מחייבת את הבוררים לחתום על פסק הבוררות. עוד קובע החוק כי הבוררים יחתמו על הפסק בציון תאריך החתימה ומכאן שתאריך חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק. בענייננו, הפסק אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו חתום על ידי הבוררים ואילו המסמך החדש מושא הבקשה בפני, נחזה להיות פסק חתום על ידי הבוררים כשתאריך החתימה הוא לפני שנתיים, כאשר אין חולק כי החתימה הוספה רק היום. מסמך זה לקוי על פניו שכן הוא נחזה להיות פסק בוררות חתום כדין ביום מתן הפסק (לפני שנתיים) למרות שאין חולק כי נחתם היום. [ההדגשות אינן במקור – ב.ג.]

עינינו הרואות, אפוא, שאם בעת מתן פסק הדין לא חותמים הבוררים עליו, אין כלל בפני בית המשפט פסק דין כלשהו לאישור. זאת ועוד, לפי פסק דין רקפת הנ"ל, גם אי אפשר לבוררים להוציא בשלב מאוחר כלשהו העתק של הפסק המקורי אשר אליו יצרפו הפעם את חתימותיהם. צירוף מאוחר של חתימות לפסק דין שניתן תקופה ארוכה לפני כן, לא ייחשב כחתימה תקינה של פסק הדין, ובפרט אם החתימות מצורפות רק לאחר שהפסק המקורי מוגש לאישור בית המשפט ללא החתימות האמורות.

הלכה זו באה לידי ביטוי פעם נוספת בהחלטתו של כב' השופט כרמל בה"פ (י-ם) 6375/07  יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת (22.5.08), בו נקבע כי

הוראות סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 קובעת: 'פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה'. יסודות אלה הם מהותיים ולא ניתן להתנות עליהם. משקבע המחוקק, בבירור, כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר, כי אז משלא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין. הולמים לענייננו דברי כב' השופטת י. צור בה"פ 534/00 זלצמן נ' רקפת שיווק נייר בע"מ (לא פורסם), [פורסם בנבו], אליו הפנה המבקש בטענותיו.

גם המלומדת הפרופ' אוטולנגי (בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, בעמ' 756) מסכמת את ההלכה הרלבנטית בהתאם לאמור לעיל:

מי צריך לחתום על הפסק? ברור מאליו שהבורר שדן בסכסוך, הוא שצריך לחתום על הפסק. החתימה כאן משמשת לא רק כראיה לכך, שהבורר הוא שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה אין. אין לקבל כפסק בורר מסמך החתום על ידי מישהו אחר, שאינו האדם אשר כיהן כבורר.

(ובה"ש 20 בעמ' 756 הנ"ל, מפנה פרופ' אוטולנגי לפסק דין רקפת האמור כבסיס למסקנתה בטקסט המצוטט לעיל).

ראו גם: הפ"ב (י-ם) 35905-05-11 וולנר נ' רוזנצוויג (27.1.12); רע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג (8.5.12) (להלן: פרשת "וולנר"), בו קובע בית משפט העליון כי " לא ניתן לקבל מצב בו מזכיר בית הדין הוא שחתם על פסק הבוררות במקום הבוררים שדנו בתיק; הפ"ב (י-ם) 29580-07-11 שטיינברג נ' עטייה (8.1.12); הפ"ב (י-ם) 10014-02-14 שור נ' נהרדעא מכון לתורה ולתעודה (1.7.14) (ויוער, כי כל פסקי הדין האלה ניתנו בנוגע לפסקי בוררות של אותו בית דין, "בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית ירושלים").

לאחר שעלתה הסוגיה האמורה בדיון שלפניי, ולאחר שהתברר כי עדיין נשארו סוגיות בסכסוך שבין הצדדים בהן טרם הכריעו הדיינים, הצעתי לצדדים לחזור לבוררים להמשך הדיון ביניהם, כאשר בסופה של הבוררות יוציאו הדיינים פסק דין אחיד וסופי עליו יחתמו הדיינים בכתב ידם. ב"כ המשיב הודיע מיד כי הוא מסכים להצעת בית המשפט, בעוד שב"כ המבקש ביקש ארכה של 14 יום כדי שישקול האם מסכים להמשך בבוררות או שעומד על בקשתו כפי שהוגשה.