אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הפקחית הוציאה לשון הרע על וטרינר שלא אסף גללי הכלב הנכה – עיריית נתניה תפצה

הפקחית הוציאה לשון הרע על וטרינר שלא אסף גללי הכלב הנכה – עיריית נתניה תפצה

תאריך פרסום : 21/09/2014 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום נתניה
3082-01-13
16/09/2014
בפני הרשמת:
יפעת ביטון אונגר

- נגד -
התובע:
ד"ר שרל בנסאיד
עו"ד צבי לבסקי
הנתבעים:
1. עיריית נתניה
2. ברוך חסן

עו"ד ערן רוטמן
פסק דין
 

 

1.לפני תביעה על לשון הרע, לפיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ובמרכזה עומדות שתי השאלות המרכזיות הבאות:

 

א.עובדתית: מה נאמר על התובע, במפגש בין הנתבע (להלן: "הפקח") לגב' הילה דקל (להלן: "דקל").

 

ב.משפטית: האם המילים שנאמרו באותו מפגש הן לשון הרע, המצדיקות לפצות את התובע.

 

2.העובדות הצריכות לענין, בתמצית:

א.התובע הינו וטרינר ובחזקתו שני כלבים, בהם כלבה נכה.

ב.הנתבע הוא פקח בנתבעת שהינה רשות מקומית, ובין תפקידיו הוא מפקח על אכיפת חוקי העזר העירוניים, לרבות מתן דו"חות לבעלי כלבים שאינם אוספים את גללי כלביהם.

ג.הלה דקל היא לקוחה של התובע וביניהם היכרות רבת-שנים.

ד.הנתבע נתן לתובע ולדקל, במועדים שונים, דו"חות: לתובע, בגין אי איסוף גללי כלבתו; ולדקל, בגין השארת כלבה ברשות הציבור ללא רצועה. אין חולק כי הדו"ח שנתן לדקל בוטל, לאחר שהשיגה עליו.

אף התובע השיג על הדו"ח שקיבל, והשגתו נדחתה. התובע ביקש להישפט וההליך תלוי ועומד.

ה.תוכנם של דברים שאמר הפקח לדקל על התובע, בעת שנתן לה את הדו"ח, הם לב המחלוקת.

 

3.טענות התובע

בתביעתו, טוען התובע כי הפקח פגש בו ביום 20.11.11 בשעה 06:21 והטיח בו כי לא אסף את גללי הכלבה. לשיטתו, הסביר לפקח כי בשל נכותה של הכלבה, היא נותנת שתן וצואה באותו אופן, בעמידה, וכי במקרה דנא נתנה שתן בלבד.

הפקח אמר לתובע שהוא מבין את המצב, בדק את השבב של הכלבה ועזב.

מאוחר יותר קיבל התובע לביתו דו"ח בגין עבירה של אי איסוף הגללים.

התובע ציין כי הדו"ח התקבל על שמו, אף על פי שבתו רשומה כבעלת הכלבה במרשמי הנתבעת (נספח א' לתביעה).

 

4.התובע כפר בעובדות נשוא הדו"ח. לטענתו הכלבה לא הטילה גלליה באותו מעמד. לפיכך, ביקש לעיין בתיק הפיקוח, מצא שם חמש תמונות שצילם הפקח (נספח ב' לתביעה). אף אחת מהתמונות לא קושרת את הכלבה לגללים. כאמור, ערעור שהגיש נדחה, וההליך תלוי ועומד לאחר שביקש להישפט.

 

5.מוסיף התובע וטוען, שבפגישה אקראית עם דקל במרכול השכונתי, שהתקיימה ביום 1.3.12, סיפרה לו האחרונה על מפגש עם הפקח, במהלכו נתן לה דו"ח. דקל סיפרה שהפקח אמר לה, בטון לעגני ומתנשא, כי תפס מספר פעמים את התובע בשעה שלא אסף את גללי כלביו וקנס אותו.

התובע חש עלבון ועגמת נפש גדולה למשמע הדברים הנ"ל, שנאמרו ללקוחתו במקום ציבורי. נוצר אצלו החשש שמא תתגלגל השמועה ותעשה לה כנפיים, בפרט בשכונת פולג בנתניה, בה הוא מנהל את המרפאה, ובה מתגוררים מרבית לקוחותיו. התובע חושש שתגרם פגיעה לשמו הטוב ולמוניטין המעולה שצבר משך כ – 20 שנה בעבודתו כוטרינר.

 

6.התובע טוען שהפקח עבר על חוק איסור לשון הרע, באמירת דברי הרכילות השקריים הנ"ל, ומעמיד תביעתו לפיצוי, ללא הוכחת נזק, על סך 50,000 ₪. התובע טוען שהפקח נקט, לכל הפחות, שאננות, אמר את שאמר מתוך זלזול, ושוויון נפש לתוצאה העשויה להתרחש כתוצאה מאמירתם. מכאן, שאין הוא חוסה תחת חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין.

 

7.התובע מוסיף עוד וטוען, כי הינו וטרינר ותיק ואחראי, דואג לפרסם דרך קבע, על לוח המודעות במרפאה, כללים, הנחיות והוראות הנוגעות לטיפול בכלבים, לרבות חוקי העזר העירוניים הרלוונטיים. הוא מקפיד לטייל עם כלביו קשורים ברצועה, ונושא בקביעות שקיות מיוחדות לאיסוף גלליהם במידת הצורך.

התובע העיד כי ברבות השנים רכש לעצמו שם של אדם ישר אמין וחרוץ, מקצועי ומסור מאד לבעלי החיים המובאים לטיפולו.

לתצהירו צורפו העתקים של מכתבי תודה והוקרה על טיפולו בבעלי החיים של לקוחותיו, וכן העתקים של מודעות מלוח המודעות במרפאה.

כמו כן צורפו תצהירים של לקוחותיו ומכריו המעידים על דרך התנהגותו האצילה והקפדתו על כללי הטיול עם הכלבים.

 

8.טענות הנתבעים

לשיטת הנתבעים דין התביעה נגד הפקח להידחות על הסף, על פי החסינות המוקנית לו בהיותו עובד ציבור, משום שהמעשה המיוחס לו בוצע בשעת ובמסגרת תפקידו.

הנתבעת מסרה הודעה לפי תקנה 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובד ציבור), תשס"א – 2006.

 

9.נוסף על כך, נטען כי פרטי המפגש עם דקל אינם זכורים לפקח, מפאת חלוף הזמן והעובדה כי הוא מבצע רישום דו"חות באופן יומיומי. עם זאת, טען הפקח כי בוודאות לא אמר את האמירה המיוחסת לו, שכן אינו נוהג לומר דברים מהסוג המיוחס לו כאן.

 

10.לחלופין, טוענים הנתבעים, שככל והפקח אמר לדקל שנתן לתובע דו"ח, על אי איסוף גללי כלבתו, הרי מדובר באמירת אמת, בנושא שיש בו ענין לציבור. מכאן, עומדת לנתבעים ההגנה לפי סעיפים 13(10) ו-14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

כמו כן עומדת להם הגנה לפי סעיפים 15(2) ו – 15(3) לחוק.

 

12.הנתבעים טוענים שאין לנתבע ענין אישי עם התובע, ולא הייתה לו סיבה להשחיר את פניו. הוא מבצע עבודתו בתנאים קשים, כשאופי תפקידו גורר חוסר אהדה כלפיו בציבור. מאידך, הן לתובע והן לדקל מניע משותף לפגוע בו, משום שקיבלו ממנו דו"חות.

 

13.לבסוף טענו הנתבעים, שהתובע לא הוכיח נזק, ואף משום כך יש לדחות את התביעה לחלוטין.

 

דיון

 

14.אפתח בשאלה העובדתית – תוכן הדברים שאמר הפקח לדקל בעניינו של התובע.

 

15.דקל העידה שהפקח אמר לה "אפילו את ד"ר בנסאיד תפסתי כמה פעמים כשכלביו עשו צרכים, הוא לא אסף ונתתי לו קנס" (ס' 7 לתצהירה).

 

 

מאידך העיד הפקח: "אני לא זוכר בכלל את האירוע אליו מתייחס התובע בסעיף 20 לכתב התביעה בעניין שיחתי עם אזרחית בשם הלה דקל... אני לא זוכר את שיחתי אתה, אבל בוודאות שלא אמרתי לה שתפסתי את הוטרינר שלה מספר פעמים בשל אי איסוף הגללים. כאמור אינני זוכר כלל את שיחתי עמה ובוודאי שלא אמרתי לה שהוטרינר שלה נתפס על ידי מספר פעמים כשאינו אוסף גללים" (סעיף 9 לתצהירו – החזרות במקור).

 

16.אין ראיה ישירה נוספת למפגש בין דקל לפקח. דקל סיפרה על תוכן הדברים, זמן קצר לאחר שנאמרו, כשפגשה את התובע במרכול.

הדו"ח ניתן לה ב-23.02.2012.

המפגש במרכול התרחש ב-01.03.2012.

יש להניח כי זכרה את המילים שנאמרו במפגש מס' ימים קודם לכן.

 

17.דקל מסרה בבית המשפט גרסה מעט מבולבלת. כשנשאלה על הסדר הכרונולוגי של האירוע, היא תיארה סדר שונה בכל פעם. היא אף אישרה שכעסה מאד על הפקח, משום שהאשים אותה בעובדות שלא התקיימו.

אולם, בעניינו של התובע, חזרה על דבריה, כי המילים שאמר לה הפקח הן המילים שהזכירה בתצהירה (עמ' 7 ש' 16-12; עמ' 9 ש' 24-25). דקל הסבירה מדוע דברי הפקח על התובע זכורות לה היטב:

"ש:אבל הרוגז הקדים את המילים האלה בגלל הדו"ח שקיבלת.

ת:הרוגז על הנושא של התובע היה יותר גדול מאחר ואין קשר בין תפקיד

הפקח והרכילות שהוא עוסק בה וזה עלה רק אחרי שהזכרתי את השם

של בן סעיד וזה לא מתפקידו לספר סיפורים על התובע..."

(עמ' 9 ש' 31 עד עמ' 10 ש' 3 לפרוט')

 

18.דקל העידה כי דברי הפקח הנ"ל נאמרו בטון לעגני ומתנשא, על אף שבעניינה הפקח לא דיבר בטון כזה: "אבל כשהוא דיבר, הוא דיבר במן גאווה כזו איך הוא תפס את התובע והבחנתי בטון מתנשא" (עמ' 10 שורות 8-12).

 

19. איני מתעלמת מן העובדה כי התרשומת שערכה דקל לאחר האירוע לא צורפה לתצהירה ולא הוצגה בבית המשפט. אף אינני מתעלמת מהודאתה, כי האמור בסעיף 5 לתצהירה אינו מדויק.

 

20.הפקח מסר בבית המשפט גרסה בלתי עקבית, והיא כשלעצמה אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו. תחילה, אישר כי אינו זוכר את שיחתו עם דקל. לאחר מכן העיד שהוא כן שוחח עמה, ומיד חזר ואישר שאינו זוכר את השיחה. כשהוצג לפניו הפער הלוגי, בין האמור בסעיף 9 לתצהיר, לבין מסקנתו כי בוודאות לא אמר את המיוחס לו, השיב:

"את המקרה אני זוכר את המילים המדוייקת אני לא זוכר, אני ציינתי

שלא אמרתי את המילים לגבי התובע כי אני יודע אני לא אומר דברים כאלה.

 ש.אז אתה זוכר שהיתה שיחה או לא זוכר שהיתה שיחה?

 ת.לא זוכר שהיתה שיחה, אבל אני יכול לתאר את מה שקרה

מהרגע שפגשתי אותה עד הרגע שנפרדנו"

(עמ' 11 שורות 8-14 לפרוט')

 

21.בין גרסאות הפקח ודקל, גרסתה של דקל מבוססת על טווח רחב יותר של עובדות. באופן טבעי, כאירוע הנוגע לה אישית, היא זוכרת פרטים רבים יותר מהאירוע. לעומת זאת, הפקח מעורב באירועים רבים מסוג זה, מתוקף תפקידו. טבעי שלא יזכור פרטים, כגון המילים שאמר בשיחותיו עם תושבי העיר. דקל ידעה לתאר מה לבשה, היכן וכיצד פנה אליה הפקח. היא סיפרה ששאל אותה אם הכלב מחוסן ומטופל (הפקח העיד שכך הוא נוהג) היא אישרה שביקש ממנה לבדוק את השבב.

לעומת זאת, הפקח לא זוכר את השיחה כלל. ניסיונו להציג מצג, כאילו זוכר את האירוע בו רשם דו"ח לדקל, למעט המילים שנאמרו, אינו מהימן עלי. לו זכר, היה מצופה שיכתוב על כך בתצהירו. אם לא זכר בעת הכנת התצהיר, כיצד "נזכר" לפתע בישיבת ההוכחות? אם הוא זוכר היטב את האירוע, מדוע רשם דו"ח על עבירה אחרת מזו שהאשים בה את דקל (והדו"ח אמנם בוטל)?

 

גרסתו הראשונית, כי אינו זוכר את המפגש עם דקל, מקובלת עלי. היא טבעית והגיונית, בהתחשב במקצועו, בזמן שחלף, ובכמות הדו"חות שרשם מאז המפגש ועד למסירת גרסתו.

 

22.א.אמנם נפלו בעדותה של דקל פגמים. כך למשל, בלבלה בין האישום שהוטח בה

במפגש עצמו (אי איסוף גללים) לבין מה שציינה בתצהירה (השארת כלב לא קשור);

כך למשל, נתנה גרסאות שונות להשתלשלות הכרונולוגית של האירוע.

 

ב.לשני הפגמים הללו קיים הסבר סביר: הטעות הראשונה מוסברת בכך שהדו"ח

שקיבלה בפועל התייחס להשארת כלב לא קשור. הטעות בסדר הדברים הוסברה על

ידה בהתרגשות ממעמד העדות בבית המשפט.

 

ג.אני מוצאת, שחרף הפגמים הנ"ל בעדות, אפשר לקבל כמהימנה את גרסתה של דקל, ביחס למילים שנאמרו על התובע. דקל העידה שכעסה מאוד על כך שהפקח הרשה לעצמו למסור לה מידע לא מחמיא על התובע, ולשיטתה זה מחוץ למסגרת תפקידו. מאחר שראתה בדבר חשיבות, ומאחר והתנהגות זו הרגיזה אותה מאוד, היא זכרה היטב את המילים שנאמרו.

 

ד.גם העובדה שהתובע העיד על אותן המילים, ששמע מדקל במרכול, מחזקת את משקל עדותה של דקל ביחס לתוכן הדברים שאמר הפקח.

 

23.שמתי לנגד עיני את טענת הנתבעים, לפיה דקל היא עדה מעוניינת, מכירה את התובע זמן רב ולקוחה שלו. נוסף לכך, הבאתי בחשבון שקיבלה מהפקח דו"ח וכעסה על כך מאוד. לשיטת הנתבעים יש בעובדות אלה משום להשפיע על גרסתה של דקל, המונעת מתחושת נקם ומהרצון לפגוע בפקח. במלוא ההבנה, אינני מקבלת מסקנה זו. דקל אמנם כעסה מאוד, אך לא מיהרה להודיע לתובע על האירוע, כמצופה ממי שמעונין להשיב לפקח כגמולו. בדו"ח שלה טיפלה באמצעות ערעור והדו"ח בוטל, כך שאין למצוא בסיס לנקמה אישית.

 

24.באותה מידה, ניתן היה לייחס לפקח זעם על התובע ורצון לפגוע בו, רק משום שהתובע העז לערער על הדו"ח שנתן לו. כזכור, הפקח העיד שאינו מכיר את התובע ושאין לו עילה להזיק לו. אולם, אין מחלוקת, שהוא שמע במחלקת הפיקוח כי התובע וטרינר, ואף התפלא שאינו מקפיד על איסוף גללים. אלא, שנוסף על רושם זה שנוצר אצלו, הגיש התובע השגה על הדו"ח, והטיל דופי במקצועיותו כפקח. לא זו אף זו, התובע טרח להופיע במחלקת הפיקוח וצילם את תיק הפיקוח.

 

בשעה שהפקח נתן לדקל את הדו"ח ושמע ממנה כי הכלב מטופל אצל התובע, כבר ידע שהתובע הלין עליו. כלומר, שגם אצל הפקח עשויה הייתה להווצר תחושת נקם בתובע.

 

25.מוטב היה לצדדים, שהיו נמנעים מלייחס לעדים, משני הצדדים, כוונות זדון ורגשות נקם שלא הוכחו כדבעי.

 

26.נראה לי, לאור האמור לעיל, כי בעימות בין גרסת דקל לגרסת הפקח, עדיפה גרסתה של דקל, לגבי המילים ששמעה מפי הפקח על התובע. אני מקבלת את גרסתה בנקודה זו.

 

27.ועתה אל השאלה המשפטית:

סע' 1 לחוק קובע:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול  

...

(2) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ...".

28.תוכן הדברים שנאמרו על התובע הם בבחינת לשון הרע. נדמה שאין חולק: לומר על וטרינר כי נתפס מספר פעמים כשאינו אוסף גללי כלביו, הוא מעשה של פרסום לשון הרע, משום שיש באמירה כזו לפגוע בו כוטרינר. פרסום כזה עשוי לפגוע בעסקו.

 

29.טוענים הנתבעים כי מדובר בפרסום אמת. האמנם?

החוק מעניק הגנות למפרסם, מתוך שאיפה להגיע לאיזון בין ההגנה על חופש הדיבור, ובין ההגנה על שמו הטוב של אדם.

כל אדם זכאי להגנה על שמו הטוב וכל אדם מוחזק כבעל שם טוב. אדרבא ואדרבא התובע, שהוכח כי הוא אדם בעל תכונות ראויות, בעל-מקצוע מעולה, ללא דופי.

 

סעיף 14 לחוק קובע: -

"הגנת אמת הפרסום

14.במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; ..."

 

מאחר ואין חולק כי התובע לא "נתפס" על ידי הפקח מספר פעמים כשאינו אוסף גללים, ואף האירוע בגינו קיבל פעם אחת דו"ח שנוי במחלוקת, הרי שלא ניתן לומר שהאמירות שאמר באזניה של דקל, אמת הן. ודוק, נטל ההוכחה כי הפרסום הוא אמת על הנתבעים. הנתבעים אישרו כי הפקח נתן לתובע דו"ח אחד. על כן, הגנת סעיף 14 לחוק אינה עומדת לימין הנתבעים.

 

30.דין ההגנה לפי סע' 13(10) לחוק, כדין קודמתה. סע' 13 (10) קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי

(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;"

 

אם על פי מרשם הנתבעת (בהנחה שהוא מרשם המתנהל על פי דין) או אם על פי מסמכיה הפתוחים לעיון הציבור, נקנס התובע פעם אחת, משמע שדברי הפקח לדקל, שהתובע נקנס מספר פעמים, אינם תמצית נכונה של הרישום.

 

31.כעת, האם תעמוד לנתבעים הגנת סע' 15 לחוק? סע' זה דן בהגנות, המותנות בתום לבו של המפרסם.

 

 

בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נגד אילון (לוני) הרציקוביץ ציין כב' הנשיא דאז אהרן ברק:

 

"על כן ההגנות המקובצות בסעיף 15 אינן עשויות מעור אחד. חלק מן ההגנות מתייחסות לחובה החלה על המפרסם או לעניין אישי כשר... ההגנות השונות מגנות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת, על כן כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה... האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".

 

סע' 15 מורה:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(2)היחסים שבינו לבין האדם שאילו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית,

מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם

שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;"

 

לפי סע' 16 לחוק, נטל הראייה להוכחת הגנת תום הלב מוטל על הנתבעים.

 

טיב היחסים בין הפקח לדקל אינו במישור האישי. מדובר ביחסים שבין עובד ציבור במסגרת תפקידו, לבין תושבת העיר. הנתבעים לא טענו ולא הראו, בכל ראיה שהיא, חובה חוקית, או מוסרית, המוטלת על הפקח לפרסם במסגרת תפקידו את זהותם של מי שקיבלו ממנו דו"חות, או את העילה למתן הדו"חות נגדם.

 

 

32.הנתבעים טענו, כי חלה על הפקח חובה, במסגרת תפקידו, להעלות לדיון בכל הזדמנות ראויה, את נושא המטרד שיוצרים גללי כלבים לכלל הציבור, על מנת להביא למיגור תופעה בלתי רצויה זו.

 

הצדדים אינם חולקים על כך שאיסוף גללי כלבים בשטחי ציבור הוא נושא חברתי, בעל חשיבות לציבור. יחד עם זאת, איני סבורה כי חלה על הפקח חובה חברתית להעלות נושא זה תוך כדי מתן דו"חות לתושבי העיר, או להעלות את חשיבותו של הנושא בדרך של פרסום שמותיהם של מי שקיבלו ממנו דו"חות בגין עבירה זו.

 

בפני הרשות דרכים רבות להעלות לסדר היום הציבורי את הסוגיה הנ"ל, לעמוד ולהעמיד את תושביה על חשיבותה. אני סבורה שפרסום שמותיהם של מקבלי הדו"חות איננו יכול להיחשב דרך לגיטימית להבאת הנושא למודעות הציבור. דרך פעולה זו איננה נותנת משקל ראוי, באיזון בין האינטרסים המנוגדים (כנזכר מעלה), להגנה על שמו הטוב של אדם ולפרטיותו.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפרסום אודות בעל מקצוע, שתוכנו עשוי לפגוע פגיעה ממשית במקצועו, או בעסקו.

 

33.סברתי כי בנסיבות המקרה דנא, לא יוכלו הנתבעים לזכות להגנות הקבועות בחוק. יוזכר, שפרסום דבר שאינו אמת, ביודעין, משמיט את הקרקע תחת חזקת תום הלב. אין טענה כי הפקח נקט אמצעים סבירים טרם הפרסום, לבחון אם תוכן הפרסום אמת הוא. שוכנעתי כי הפקח אמר את שאמר, בפזיזות, כלאחר-יד, מבלי לרדת לסוף המשמעות של תוכן דבריו והיקף השפעתם על התובע. נסיבות כאלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם חובת תום הלב. יפים לכאן הדברים שצוטטו בתא"מ 19044-07 ספיאשווילי נגד אגד ואח', מספרו של א.שנהר:

 

"התנאי הרביעי לתחולתה של הגנת סעיף 15(3) הוא שהפרסום ייעשה בתום לב כנדרש בסעיף 15 רישא. במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן תבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלוונטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה".

 

משמע, שגם אם הייתי קובעת, כבקשת ב"כ הנתבעים בסיכומיה, שדברי הפקח נאמרו לשם הגנה על אישי כשר של הנתבעת (הגברת המודעות למטרד שיוצרים גללי הכלבים ברחוב) לא תעמוד הגנת סע' 15(3) הנ"ל בהעדר תום לב מצדו של הפקח.

 

34.על האמור יש להוסיף כי הפקח, במסגרת תפקידו, הינו דמות ציבורית. מצופה מאדם בתפקיד כזה שיפעיל שיקול דעת בעת הפעלת הסמכויות שהוענקו לו. בתוך כך, נדרש ממנו לנהוג בסבירות ובהגינות. מצאתי איפוא בנסיבות הענין, שחלה עליו חובה מוגברת לנהוג בתום-לב, מעצם תפקידו ומעמדו כעובד ציבור.

מאחר ואין בפרסום אמת, והוכח שלא נקט אמצעים סבירים לבחון את אמיתותו, עומדת לחובת הנתבעים החזקה כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב. הנתבעים לא סתרו את החזקה האמורה ומשכך לא יכולה לעמוד להם ההגנה בהתאם לאיזו מבין החלופות הנזכרות בסע' 15 לחוק. מאותם נימוקים אני בדעה כי הפקח אינו זכאי שהתביעה נגדו תדחה בהתאם לחסינותו עפ"י סע' 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כפי שקבעתי מעלה, שוכנעתי כי הפרסום על ידו נעשה מתוך שוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק.

 

35.הפיצוי – התובע בחר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. לפי החוק, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ובגבול זה תחם התובע את תביעתו.

 

הכללים המנחים לקביעת גובה הפיצוי הוגדרו ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', בהאי לישנא:

 

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

 

36.במכלול השיקולים במקרה הנדון, לרבות העובדה כי מדובר בפרסום בעל-פה, בפני אדם יחיד, בשים לב לתוכן הפרסום, לעובדה כי התובע כוטרינר צפוי לפגיעה משמעותית יותר כתוצאה מפרסום תוכן הנוגד את מקצועיותו ועיסוקו, בהתחשב בהשפלה שחש התובע בעקבות הפרסום ובעובדה שהפקח ידע כי מדובר בוטרינר, דומני כי פיצוי בשיעור 6,500 ₪ הינו פיצוי הולם בנסיבות המקרה.

 

37.אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך 6,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

 

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד, הוצאות משפט כערכן ליום התשלום ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪, שאף הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ד, 16 ספטמבר 2014, בהעדר.

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ