הפסיכולוג אלי פלח חוייב בתשלום פיצויים בסך 179,990 ש"ח לאשה שניזוקה עקב הטיפול שעברה אצלו - פסקדין

1.      1.      תביעה זו נוגעת לנזקים שנגרמו לתובעת, ילידת 1952, עקב טיפול פסיכולוגי שעברה אצל הנתבע, פסיכולוג קליני במקצועו, ואשר במהלכו ניצל אותה ניצול מיני וריגשי, גרם לה לתלות נפשית מאד חזקה בו, ולבסוף, הפסיק את הטיפול באחת.

2.      2.      התובעת באה מרקע משפחתי קשה מאד. בין הוריה היו יחסים גרועים, מלווים באלימות פיזית ומילולית. הן אמה והן אחיה היו חולי נפש (סכיזופרניה). בשנת 1983 נרצחה אמה ע"י אחיה, והאח נהרג כאשר באו השוטרים לעצרו. התובעת נישאה בגיל 20, אולם מערכת היחסים עם בעלה היתה קשה ביותר, לרבות אלימות פיזית ומילולית.

3.      3.      בנה הבכור של התובעת הופנה בשנת 1987 (בהיותו בכתה ח') לטיפול פסיכולוגי אצל הנתבע, וזאת בשל בעיות לימודיות וחברתיות בבית הספר. הטיפול היה בתדירות של פעם בשבוע. לפי הוראת הנתבע, הגיעה גם התובעת לטיפול, לצורך "הדרכת הורים", בתדירות של פעם בחודש. בשנת 1988 הציע הנתבע לתובעת לתת לה טיפול פרטני, בנפרד מהטיפול בבן, והתובעת הסכימה. הפגישות בין התובעת והנתבע התקיימו בשלב זה ואילך בתדירות של פעם בשבוע. בתחילה נתקיימו הפגישות בצורה המקובלת בין פסיכולוג ומטופל. אולם בשלב מסוים חלה תפנית - התובעת סיפרה לנתבע דברים קשים מעברה, ואזי הנתבע משך את התובעת אליו וחיבק אותה, ואח"כ הוליך אותה אל הספה וליטף אותה. מאותה פגישה ואילך הפכו הפגישות ביניהם בהדרגה לאינטימיות יותר ויותר. כל פגישה החלה בחיבוק ונשיקה, והסתיימה באופן דומה. השיחות התמקדו יותר ויותר בנושאי מין. הנתבע היה מושיב את התובעת על ברכיו, מחבק ומלטף אותה, מכניס ידו לחולצתה, מוריד את חזייתה, מלטף את שדיה ורגליה, מנשק אותה על פיה. הנתבע הוביל את התובעת אל ספת הטיפולים, נשכב מעל התובעת וביקש שגם היא תיגע בו. במספר הזדמנויות ניסה להחדיר ידיו לאיבר מינה, ומשלא הצליח, נגע באיבר מינה מעל לבגדיה. בהזדמנות אחרת לקח הנתבע את ידה של התובעת והניח אותה על איבר מינו מעל למכנסיו. המגעים המיניים ביניהם התרחשו כמעט בכל פגישה. התובעת, בתמימותה, ועל יסוד מצג שווא של הנתבע, סברה כי הנתבע שולט בנעשה וכי המגעים המיניים הם חלק מן ה"טיפול" הפסיכולוגי שהנתבע נותן לה. התובעת פיתחה תלות נפשית עמוקה בנתבע, האמינה לו, וקיבלה את הוראותיו והתנהגותו, ללא עוררין ומבלי להטיל בהן ספק. בשלב מסוים במהלך הטיפול היא אף התחילה לחוש כי היא "מאוהבת" בנתבע. בשל התלות העזה שפיתחה בנתבע, היתה היא נתונה כמעט לחלוטין לשליטתו של הנתבע, ושבויה ברגשותיה כלפיו. יצוין עם זאת כי ה"טיפול" היה בתשלום מלא, עבור כל פגישה ופגישה, והנתבע אף העלה מעת לעת את המחיר. לתובעת היה קשה לממן את עלות ה"טיפול", והיא עבדה במספר עבודות במקביל, "מסביב לשעון", ואף נטלה הלוואות, והכל בכדי לממן את ה"טיפול". בינואר 1992 לא יכלה עוד לשלם עבור המשך הטיפול, ואז הפסיק הנתבע את הטיפול באחת. תגובתה להפסקת הטיפול היתה קשה, והיא חשה נבגדת ונטושה, והיתה אומללה ביותר.

4.      4.      זמן מה לאחר הפסקת הטיפול, התפרסמה בעיתון כתבת תחקיר אודות הנתבע, ובה הועלו כלפיו חשדות כי ביצע עבירות מין במספר נשים שטופלו על ידו. למקרא כתבה זו, הבינה התובעת כי היא איננה היחידה בענין זה, ופנתה אל העיתונאי וחשפה בפניו את סיפורה. כמו כן, הגישה תלונה למשטרת ישראל נגד הנתבע. ביום 29/11/02 הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב אישום נגד הנתבע, ובו יוחס לו (בהקשר לתובעת) מעשה מגונה בנסיבות של אינוס. כתב האישום כלל גם אישומים נוספים, בעניינן של מטופלות אחרות של הנתבע. הנתבע הורשע בכל האישומים שיוחסו לו, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים. ערעור שהגיש הנתבע לביהמ"ש העליון, הן על ההרשעה, הן על חומרת העונש, נדחה (ע"פ 7024/93 פד"י מט(1) 2). בהתייחסו לחומרת העונש אומר כב' השופט י' קדמי כדברים האלה (בעמ' 29):

"ב. ברם, המדובר במעשים שנעשו אגב ניצול מביש ומחפיר של מסגרת טיפולית פרה רפואית, להפקת סיפוק מיני אישי למטפל, וכנגד הסיפוק האישי למטפל נגרם נזק נפשי לא מבוטל למטופלות. המדובר במטופלות שנזקקו לסיוע מקצועי, ואשר נתנו - לצורך זה - אמון מלא ומושלם במערער, עד כדי הפקדת נפשן וגופן בידיו המקצועיות. המערער לא זו בלבד שמעל בצורה בוטה באמון שניתן בו וניצל אותו לצרכיו האישיים, אלא שהוסיף חטא על פשע בנזק שנגרם למתלוננות כאשר התחוור להן אופיו האמיתי של הטיפול לו זכו מהמערער.

ג. ולא למיותר יהיה להדגיש את האופי הרגיש במיוחד של תחום עיסוקו של המערער, ואת ההשלכה שיש לכך על חומרת המעילה באמון והניצול לרעה של מעמדו, שבהם נכשל. המדובר בתחום הרגיש של תיפקודן הנפשי של המתלוננות, המצוי "מחוץ לתחום" כלפי כל אדם זר, ואשר פנייה לטיפול בו מצריכה חשיפתו בפני המטפל עד כדי שיתופו ב"סודותיו" הכמוסים של המטופל, לכך נוספת כאן הרגישות המיוחדת המאפיינת חדירה לא קרואה לתחום המיני, הנשמר על ידי כל אדם בקנאות יתרה כתחום פרטי שעין זר לא תשזפנו. רגישות כפולה ומכופלת זו מקנה למעילה באמון ולניצול המעמד שבהם הורשע המערער ממדי חומרה מיוחדים, אשר מן הדין ליתן להם ביטוי בעונש שנגזר עליו".

5.      5.      בחודש נובמבר 2002, בעת שהלכה התובעת ברחוב, ראתה לפתע במקרה את הנתבע הולך, בצידו השני של הרחוב. היא מתארת כי, לאחר שהדחיקה במשך שנים את האירועים והטראומה שעברה ב"טיפול" אצל הנתבע, חשה באותו רגע כאילו הכה אותה הברק, והוצפה בחרדה, ונכנסה להלם. פגישה אקראית זו הציפה אצלה באחת את אירועי העבר, באופן שלא ניתן היה להדחיק עוד, ומצוקתה הלכה וגברה. לטענתה, רק בשלב זה התחילה לראשונה להבין כי התופעות והמצוקות הנפשיות מהן היא סובלת, הן תוצאה של המעשים שעשה בה הנתבע. ביום 7/1/04 הגישה התובעת את תביעתה זו.

שאלת ההתיישנות

6.      6.      הנתבע טוען כי דין התובענה להידחות מחמת התיישנות: טיפולו בתובעת נפסק בינואר 1992. התביעה הוגשה 12 שנה לאחר מכן, בינואר 2004.

התובעת טוענת כי התביעה לא התיישנה, הואיל וחל במקרה זה (לטענתה) סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

ומאחר שבתביעת נזיקין עסקינן, הרי שסעיף נוסף הרלוונטי לעניננו הוא סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

סעיף 89 קובע:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה -

1.      1.      מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

2.      2.      מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

ממבט ראשון נראה כי אכן, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל ובמעמד הגשתה חלפו למעלה מעשר שנים ממועד אירוע הנזק.

7.      7.      אולם, ההלכה היא, כי האמור בסעיף 89(2) "לא נתגלה הנזק ביום שאירע" מתייחס אך ורק לרכיב הנזק, ולא לרכיב הקשר הסיבתי שבין המעשה והנזק. לענין סעיף 89(2), רכיב הקשר הסיבתי איננו חלק מרכיב הנזק עצמו, אלא הוא רכיב אחר ונפרד של עילת התביעה. כאשר "לא נתגלה הנזק ביום שאירע" - חלות הוראות סעיף 89(2). אולם כאשר הרכיב שלא נתגלה ביום שאירע איננו רכיב הנזק, אלא רכיב הקשר הסיבתי, הרי הוא נתפס ברשתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא בגידרו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ו"מחסום עשר השנים" אינו חל לגביו. לפיכך, גילוי מאוחר של הקשר הסיבתי עשוי להפסיק את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אפילו לא נתגלה הנזק עצמו באיחור (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב פד"י נד (2) 535).