הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' כברה ואח' - פסקדין

פסק דין

בפניי תביעת כספית מיום 28.2.13 ע"ס 4,019 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 23.8.12. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 18.3.14 נערכה בפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים (נחקר שמאי הרכב שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה והוגשו מס' מוצגים). בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומים בכתב ע"י שני הצדדים, ושני הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

אין חולק בין הצדדים על כך שנהג רכב הנתבעים אשם בלעדית בתאונה, והנתבעים אף שילמו כבר לתובעת בטרם הגשת התביעה את מרבית סכום הפיצוי שדרשה התובעת. המחלוקת היחידה שנותרה היא בשאלה, האם התובעת זכאית לקבל מהנתבעים את ההפרש בין הסכום בו נשאה התובעת לבין הסכום אותו שילמו הנתבעים (הפרש המבוטא לכאורה בסכום התביעה), בשים לב לכך, שלמרות שרכב מבוטח התובעת לא הוכרז כ"אבדן כללי" ולא הורד מהכביש, התובעת מכרה את "שרידיו" למגרש שעוסק בשיקום ובהשמשת רכבים לעלייה לכביש ופיצתה את מבוטחה בהתאם.

לאחר שנתתי דעתי לטענות ולראיות הצדדים, אני מוצא כי דין התביעה להידחות.

שוכנעתי כי הנתבעים שילמו לתובעת את שיעור הנזק המלא, בדיוק לפי הרשום בחוות דעת השמאי מטעם התובעת עצמה, וכי התשלום הנוסף הנדרש ע"י התובעת הינו סוג של "הטבה" שמעניקה התובעת למבוטחה, הטבה שהנתבעים כמזיקים לא חייבים לשלמה, עפ"י עיקרון ההשבה לקדמות הנוהג בנזיקין ועפ"י נטל הקטנת הנזק המוטל על התובעת בנזיקין. ניכר, גם מתשובות העד היחיד מטעם התובעת, כי דרך סילוק התביעה של התובעת מול מבוטחה הונעה משיקוליו של המבוטח ומשיקולים של מערכת היחסים שבין התובעת לבין מבוטחה. לתובעת, כמבטחת, מותר בהחלט לנהוג כפי שנהגה במקרה זה, אך היא לא יכולה לצפות מהנתבעים לשאת במחיר התנהלותה מול מבוטחה ובתוצאות העדפותיו המיוחדות של מבוטחה (מעדיף "להיפטר" מרכב שעבר תאונה קשה ולקבל מהתובעת פיצוי כאילו מדובר ברכב ב"אבדן כללי").

קיימת סתירה מובנית בגישת השמאי שהעיד: מחד, חזר והעיד כי אין טעם בתיקון הרכב, אך מאידך, עפ"י חוות דעתו הרכב בהחלט הולך לתיקון ולא יורד מהכביש. בהקשר זה איני יכול לקבל את הטענה הכללית והסתמית (שלא נתמכה בראיות וגם לא ברשום בחוות הדעת עצמה) לפיה בוודאות שיעור הנזק הרשום בחוות הדעת היה עולה משמעותית (ואולי מגיע לאבדן כללי, כך אני מסיק מדבריו) אם הרכב היה מתוקן בפועל. מחובת השמאי להעריך, עפ"י מיטב דעתו המקצועית ועפ"י ניסיונו, את הנזק שרואות עיניו במועד הבדיקה, ואם מצא להעריכו דווקא בהיקף ובשיעור בהם נקב בחוות דעתו, לא יכול אותו שמאי עצמו להישמע בטענה שההיקף והשיעור הריאליים של הנזק צריכים להיות גדולים יותר. זו לא טענה רצינית שניתן לקבלה, מה גם שהרכב, כך למדנו, הלך לתיקון ולשיקום, ויש להניח שאותו מגרש שקנה את הרכב גם יתקנו בפועל וימכור אותו הלאה (מדובר כנראה במגרש המונע משיקולים של רווח עסקי), כך שהדעת נותנת שבעצם מכירת הרכב כאמור מגולמת הערכה שכן ראוי ורווחי לתקן את הרכב, בניגוד להערכה הפסימית של השמאי (שלא מצאה ביטוי משום מה בגוף חוות דעתו).

לסיכום:

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור 2,500 ₪.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ד, 03 מאי 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: