הע"ז 4763-09-11 מדינת ישראל נ' מי יפו בע"מ ואח' - פסקדין

ביום 30.9.15 ניתנה הכרעת הדין בעניינן של הנאשמות, במסגרתה הורשעו הנאשמות בגין העסקה שלא כדין של עובד זר. הנאשמת 1 (להלן: "החברה") הורשעה בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו –2(א)(2)לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). והנאשמת 2 הורשעה בעבירה זו לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים הקובע את אחריותו של נושא משרה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 29.10.15 במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המאשימה כי העסקת עובד זר מהווה מכת מדינה ופוגעת באפשרויות תעסוקה של ישראלים במיוחד כאשר העובד הספציפי הועסק במסגרת עסקן של הנאשמות . כן נקבע בפסיקה שהעסקת עובד זר הנעשית ממניעים כלכליים הענישה צריכה להיות כלכלית ומתריעה. לגבי מתחם הענישה, טענה המאשימה, כי בנסיבות העניין יש להעמיד את מתחם הענישה לגבי החברה בין 20%-60% מהקנס המרבי העומד על סך של 116,800 ₪. ולגבי הנאשמת מתחם הקנס צריך להיות בין 15,000 ₪ ל-27,000 ₪, כאשר הקנס המרבי עומד על סך של 29,200 ₪. לטענת המאשימה יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר בעבירה חוזרת של החברה, כאשר בעבר הוטלו עליה קנסות מנהליים (ר' נספח ב' לתגובת המאשימה מיום28.4.15) וכן את התנהלות הנאשמות אשר הובילה להתעכבות ההליכים. לפיכך ביקשה המאשימה להטיל על החברה קנס של 30,000 ₪ ועל הנאשמת קנס של 17,000 ₪ ובכל מקרה לא פחות מכפל הקנס המנהלי וזאת בהתאם לנפסק בע"פ 74/09 זיו אלון דור נ' מדינת ישראל, שכן מועד ביצוע העבירה ב-2006 קדם לתיקון החוק אשר קבע כי עונש המינימום הינו בגובה כפל הקנס המינהלי. עוד ביקשה המאשימה כי הנאשמות יחויבו לחתום על כתב התחייבות להימנע מביצוע עבירה נוספת במשך 3 שנים שאם לא כן יוטל עליהן הקנס המרבי הקבוע בדין. לעניין הבקשה לענישה ללא הרשעה של הנאשמת, לגישת המאשימה, הנאשמת לא הצביעה על פגיעה צפויה וחמורה העלולה להשפיע על שיקומה פרט לשמירה על שמה הטוב בגילה המבוגר, ומשכך היא אינה עומדת בתנאים אשר נקבעו בפסיקה אשר קבעה כי אין להידרש לאפשרויות תאורטיות של נזק ויש להוכיח נזק ממשי.

מנגד, טענו הנאשמות כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר בעבירה משנת 2006, וכתב האישום הוגש בשיהוי רב, לקולא ומשכך להטיל קנס מינימלי על החברה. עוד טען ב"כ הנאשמות כי החברה אינה פעילה משנת 2009, בהסתמכו על הסכם שכירות, המשכיר בשנת 2009 את הנכס בו בוצעה העבירה לחברה אחרת (ר' נ/2) וכן על אישור מרואה החשבון כי החברה לא פעילה (ר' נ/1). ולא העסיקה עובדים כלל במועד העבירה.

לטענת ב"כ הנאשמות, בהתחשב בנסיבות הקלות של המקרה, יש להעמיד את מתחם הענישה לגבי החברה בין גובה הקנס המנהלי לבין 30% מהקנס המרבי דהיינו 35,040 ₪ ומפנה להע"ז 1463/08 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' לקטיבי חב' לפתוח בע"מ ואח', שם נקבע קנס של 15,000 ₪ לנאשמת 1 וקנס של 3,750 ₪ לנאשם 2 בנסיבות מאוד דומות לטענתו.

באשר לנאשמת 2 ביקש ב"כ הנאשמות לבטל את ההרשעה בהתאם לס' 192 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), ולשלוח את הנאשמת לתסקיר שירות המבחן. לטענתו, הנאשמת היא אישה מבוגרת וחולה, ללא עבר פלילי. אשר כמעט ולא היתה לה יד בניהול והפעלת החברה. ולראיה כלל לא היתה בעסק במועד הביקורת והיא אינה מכירה את העובד נשוא כתב האישום. יתרה מכך לטענתו, החברה לא העסיקה עובדים באותה עת אז בטח שלא היה לנאשמת יסוד להניח שמועסק אצלה עובד זר. ולכן אין הצדקה שכתם פלילי יעמוד מעל ראשה.

עוד ביקש ב"כ הנאשמות כי בית הדין לא יתייחס לפלט פירוט העבירות שהגישה המאשימה ביום 28.4.15, משלא ידוע מי ערך והדפיס אותו. לטענתו אין הוכחה שהחברה קיבלה מידע על עבירות קודמות, אין עברות קודמות לחברה משלא העסיקה מעולם עובדים זרים. ומלבד פלט מחשב אין שום הוכחה שהעבירות הללו בוצעו אם בכלל.

דיון והכרעה

לאחר שקילת טיעוני הצדדים ועיון בכלל הראיות והעדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לבטל את הרשעת הנאשמת 2 בהתאם לסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי.

שכן הכלל הוא כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יש להרשיעו בדין (ר׳ ע״פ 9262/03 פלוני נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נח (4) 869, 876).

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהרשעה של נאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל על ידי בתי המשפט במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר׳ ר״ע 432/85 רומנו נ׳ מדינת ישראל, ניתן ביום 21.8.85 (להלן: ״פרשת רומנו״); ע״פ 2083/96 כתב נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נב(3) 337 (1997) (להלן: ״פרשת כתב״); ע״פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ׳ חדוות הורים בע״מ ואח׳, ניתן ביום 8.11.14 (להלן: ״פרשת חדוות הורים״)).