הע"ז 1148-09.11

1.בדיון מיום 1.4.14 הודו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן מיום 12.12.12, וביקשו שיינתן תסקיר שירות מבחן בעניינם כדי להמנע מהרשעתם. המאשימה השאירה לשיקול דעתו של בית הדין את הפניית הנאשמים לקבל תסקיר מבחן, תוך שהיא מבהירה שאין בהסכמתה משום התחייבות מצידה לקבלת המלצות התסקיר.

2.בית הדין החליט על קבלת תסקיר מבחן בעניינם של הנאשמים. ביום 11.8.14 ניתן תסקיר מבחן, במסגרתו הומלץ לשקול במקרה המיוחד דנן את סיום ההליך ללא הרשעה תוך הטלת התחייבות כספית.

3.בדיון מיום 5.11.14 הותירה המאשימה את הענישה לשיקול דעתו של בית הדין, וזאת לאור הנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה דנן, ממנו לא ניתן לגזור ביחס למקרים אחרים.

הנאשמים ביקשו לקבל את ההמלצה שבתסקיר, תוך שהנאשם מעיד על נסיבותיו האישיות ונסיבות חייו, כמו גם נסיבות ביצוע העבירה, תוך שהוא מוסיף כי הוא בן 80 ללא עבר פלילי, הוא זוכה בעבר ב-3 תיקים, ומסעדתו האחרונה נסגרה לפני כחודשיים עקב המצב הכלכלי.

4.סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 קובע בהאי לישנא:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

5. לעניין העקרונות המנחים את בתי המשפט בנושא של המנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה, יפים לענייננו הדברים הבאים:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק".

ראה: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל- שמש, פ"ד נ(3) 682.